מדוע עוררה ברכת הנורוז של הנשיא אובאמה כעס באיראן? // מהנעשה באיראן


רז צימט ותמר עילם גינדין

מהנעשה באיראן. קליק לארכיון המדור

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ibLrgyY-qXg[/youtube]

כמדי שנה בירך נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, את העם האיראני לרגל נורוז, ראש השנה הפרסי, שצוין ב-20 במרץ. בסרטון וידאו בן 4 דקות אמר אובמה כי ארצות-הברית מעדיפה לפתור את משבר הגרעין בדרכי שלום ודיפלומטיה אם טהראן תפגין מחויבות לכך. הוא קרא לממשלת איראן לנקוט צעדים מיידיים ומשמעותיים להפחתת המתיחות ולפעול להסדרה ארוכת טווח של הסוגיה הגרעינית. בסיום דבריו ציטט הנשיא את המשורר הפרסי חאפט’: “שתול את עץ החברות שמצמיח פירות של הגשמה, עקור את נטע הטינה שמביא לסבל אינסופי”.

ברכת הנשיא אובמה עוררה, כצפוי, ביקורת מצד חוגים המזוהים עם המחנה השמרני באיראן. אלה טענו כי בשעה שהנשיא האמריקאי מברך את העם האיראני לרגל נורוז, פועלת וושינגטון להחרפה נוספת בסנקציות המוטלות על איראן ופוגעות באזרחיה. האתר “רג’א ניוז”, המזוהה עם האגף הימני-רדיקלי במחנה השמרני, טען כי אף על-פי שבראשית דבריו הדגיש אובמה את הצורך לפתור את משבר הגרעין בדרכי שלום, הרי שבהמשך דבריו הוא סתר את עצמו בהשמעת איומים בנוגע להמשך מדיניות הלחצים כנגד איראן. גם האתר “עצר-י איראן” מתח ביקורת על דברי הנשיא, וטען כי אובמה ניצל את ברכת החג כדי לשוב על טענות השווא מצד המערב ביחס לסוגיית הגרעין ולאיים על איראן כי המשך מדיניותה תוביל לבידודה ולהחרפת הלחצים כנגדה. אתר האינטרנט של שירות ה-BBC בפרסית, שדיווח על תגובות גולשים לברכת הנורוז של אובמה, ציין כי מספר גולשים הביעו את מורת רוחם מהמשך מדיניות הסנקציות ואת הסתייגות מהתייחסות הנשיא לכוונת ארצו להמשיך ולהפעיל לחץ כלכלי על ארצם.

תפנית בעלילה

במקביל לתגובות אלה מצא אחד הגולשים האיראנים לנכון להתמקד בשימוש שעשה אובמה בפנייתו לעם האיראני במונח “דרוד” (doroud), שמשמעותה “ברכה”, והיא משמשת כברכת שלום – במקום “סלאם” הערבית. העדפת השימוש במונח הפרסי על פני המונח הערבי לא נסתרה גם מעיניהם של אתרי החדשות האיראנים. “עצר-י איראן” ו”ח’בר אונליין” הסבו את תשומת לב הגולשים לכך. גם טוויטר ופייסבוק מלאו תגובות, רובן דווקא נלהבות, מהשימוש במילה זו.

המילה “דרוד” מוכרת אמנם גם באיראן, אך היא אינה שגורה בדרך כלל בפי העם היושב שם, אלא דווקא בקרב גולים איראנים רבים בחו”ל. בחירת ברכת השלום, כמו בחירת מילים בהקשרים אחרים, אינה סתם העדפה סגנונית או דיאלקטלית. בקרב הגולים, זהו חלק מנטייתם להדגיש את הרכיב הלאומי-תרבותי הפרסי בזהותם הלאומית על פני הרכיב הדתי-אסלאמי, המודגש בדרך כלל על-ידי שלטונות הרפובליקה האסלאמית.

אלט-טאב: כשהתראיינתי (תמר) ב-BBC פרסית ביום הבחירות בישראל, הפעם על תקן אזרחית ישראלית, החברים האיראנים החמיאו לי על ההופעה ועל השליטה בשפה. את הביקורת קיבלתי דווקא מאיראנים ישראלים, שאמרו לי שהפרסית שלי לא טובה. למה? כי אני משתמשת יותר מדיי במילים ערביות, כמו סלאם במקום דרוד. שיפט-אלט-טאב.

מיהו איראני

העניין הרב שעורר השימוש במונח הפרסי על-ידי הנשיא אובמה הן ברשתות החברתיות והן באתרי החדשות באיראן אינו סמנטי בלבד. הוא משקף שיח עמוק ומהותי הנוגע לזהות האיראנית. בתקופת השלטון הפהלוי במאה העשרים הודגשה הלאומיות האיראנית והועמדה במוקד הזהות האיראנית. לאחר המהפכה האסלאמית (1979) ביקש המשטר המהפכני להציב במוקד זהות זו את הדת.

שורשיו של המאבק בין הזהות האסלאמית לבין הזהות האיראנית עמוקים הרבה יותר: מצד אחד, רוב האיראנים אימצו את דת האסלאם ורבים קוראים לילדיהם מחמד, עלי, פאטמה, סעידה וכו’. מצד שני, איראנים רבים עדיין נקראים בשמות איראניים מקוריים כמו פרוויז, ג’משיד, סאנאז ובהאר. לוח השנה האסלאמי משמש רק לציון מועדים דתיים (“בכל פעם שערבי אחד הרג ערבי אחר, לי יש יום חופש”, התפייט פעם אחד מחברינו). במסמכים רשמיים ובאתרי אינטרנט משתמשים לפעמים בתאריך הלועזי, ותמיד מציינים את התאריך האיראני. נורוז, ראש השנה הפרסי, הוא חג איראני עתיק יומין, שאמנם השתנה רבות בעקבות הכיבוש האסלאמי, אבל הוא עדיין החג האהוב ביותר בשנה. אחרי המהפכה האסלאמית, עם כל ההתלהבות מהאסלאם, כאשר עלתה הצעה (כל מקור מציין אדם אחר כמעלה ההצעה) לשנות את שם המפרץ הפרסי ל”מפרץ האסלאמי” כדי להפסיק את המלחמה על שמו – הערבים, מאז שנות החמישים, קוראים לו “המפרץ הערבי” – האיראנים לא הסכימו בשום פנים ואופן.

המאבק החריף והקצין מאוד בתקופת הרפובליקה האסלאמית, עד כדי כך שלאומנים רבים מגדירים את עצמם חסרי דת, או בוחרים להמיר את דתם ובלבד שלא יהיו מוסלמים. הלאומנים ביותר הופכים לזורואסטרים, אבל הרוב מתנצרים.

השפה הערבית השפיעה עמוקות על השפה הפרסית. מינון הערבית תלוי בז’אנר ובעמדותיו הפוליטיות של הדובר, אבל בדרך כלל אצל דוברים או כותבים שאינם לאומנים ואינם טַהֲרָנים, אפשר למצוא כ-50% אוצר מילים ערבי. לאומנים מקפידים על שימוש בשפה הפרסית, כי מבחינתם המילים הערביות בשפה הן חלק מהכיבוש. בפייסבוק יש מספר דפים העוסקים בטיהור השפה הפרסית. אחד מהם הוא הדף של אתר המילון פָּארסי-גוּייwww.beparsi.com (דוברים טַהֲרָנים מקפידים לקרוא ללשונם פּארסי – השם המקורי – ולא פֿארסי – שם המושפע מערבית). דף אחר מוקדש למציאת מילים פרסיות במקום שלוש(!) המילים הערביות בהמנון הלאומי “אי איראן”. למען הסר ספק, זהו אינו המנון הרפובליקה האסלאמית. בסרט “פרידה” יש תמונה שבה האב עוזר לבתו להתכונן למבחן על מילים פרסיות במקום מילים זרות  (לועזיות וערביות). על אחת המילים הוא אומר לבת שזוהי מילה ערבית, ושעליה להשתמש במונח הפרסי. אחרי ויכוח קצר, האב אומר לבת שעדיף שתקבל ציון נמוך יותר במבחן ולא תשתמש במילה הערבית.

ראשיתו של השיח בנוגע למרכיבי הזהות הלאומית האיראנית ולגישה כלפי הערבים וכלפי שפתם נעוצה כבר בהופעתה של הלאומיות האיראנית המודרנית בשלהי המאה ה-19. בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 האשימו כמה אינטלקטואלים איראנים את האסלאם בפּיגורהּ של איראן, נקטו גישה אנטי-אסלאמית ואנטי-ערבית כחלק מחיקוי המערב, והטילו את האחריות לשקיעתה של איראן על הפלישות הערביות-מוסלמיות של המאה השביעית. אחד מהם, פתח-עלי אח’ונדזאדה (1878-1812), אף קרא לטהר את הפרסית מהשפעת הערבית ולבטל את השימוש באלפבית הערבי. הדגשת העבר הטרום-אסלאמי של איראן כמקור לגאווה לאומית-תרבותית הפכה בתקופה הפהלוית (1979-1925) למרכיב מרכזי בנרטיב הלאומי. אחד הביטויים לכך היתה הרפורמה בשפה, שיזם רצ’א שאה (לקרוא: רֶזָא שאה). בשנת 1935 הוקמה האקדמיה ללשון פרסית (פרהנגסתאן), שנועדה לקדם את השפה והספרות הפרסית ולטהר אותה מהשפעות זרות, בעיקר של מילים ממוצא ערבי. הפרהנגסתאן בוטלה אחרי המהפכה האסלאמית והוקמה מחדש, והיא עדיין עוסקת בתחדישי מילים בפרסית, תוך הדגשה מתמדת – “אנחנו לא לאומנים”.

אלט-טאב: שמו של הלאומן פתח-עלי אח’ונדזאדה מעניין: פתח-עלי הוא שם ערבי לחלוטין. אח’ונדזאדה הוא שם פרסי, שמשמעותו “בן לאיש דת מוסלמי”. שיפט-אלט-טאב.

תככים בצמרת

בשנתיים האחרונות מתנהל בצמרת האיראנית מאבק חריף בין הממסד הדתי-שמרני בהנהגת המנהיג העליון, איתאללה עלי ח’אמנהאי, לבין הנשיא אחמדי נז’אד ומקורביו המזוהים בפי מתנגדיהם בתואר “הזרם הסוטה” (ג’ריאן-י אנחראפי). מאבק זה אינו משקף אך ורק חילוקי דעות פוליטיים כי אם גם מחלוקת אידיאולוגית חריפה סביב זהותה של הרפובליקה האסלאמית הנובעת, בין היתר, מהדגשת הרכיב הלאומי-תרבותי בזהות האיראנית מצד מקורבי הנשיא. הדבר ניכר, למשל, בכוונתו של הנשיא אחמדי נז’אד (שלא יצאה בסופו של דבר אל הפועל בשל התנגדות מבקריו) לקיים את חגיגות ראש השנה האיראני לפני שנתיים בפרספוליס, בירת האימפריה הפרסית הקדומה, בהתבטאויות לאומניות כגון “אי אפשר להפיל את איראן בת ה-7000 שנה באמצעות סנקציות”, ובהצהרת ראש לשכתו לשעבר מעורר המחלוקת, רחים משאא’י, בכנס של איראנים המתגוררים מחוץ לאיראן לפיה איראן צריכה להציג לעולם את “האסכולה האיראנית” ולא את “האסכולה האסלאמית”.

כורש אבינו

בימים האחרונים דיווחו דפי פייסבוק ואתרי אופוזיציה איראנים על השלכת רימון לעבר קבר המלך כורש בפרספוליס במהלך התכנסות שקיימו אלפי אזרחים איראנים במקום לרגל השנה החדשה. המתקהלים קראו קריאות בזכותו של המלך כורש ובגנות הסיוע האיראני לקבוצות אסלאמיות-רדיקליות בעולם הערבי. הנה קישור לסרטון, ובו אפשר לראות ראשית את מספר האנשים המגיעים מרצונם החופשי למקום המרוחק כ-150 ק”מ מהעיר הגדולה הקרובה ביותר (שיראז). זריקת ה”רימון” מתרחשת בדקה 1:30, ואחריה אפשר לשמוע את כל הקהל צועק לזורק הרימון “בִּי פַרְהַנְג” – חסר תרבות. זה כנראה לא היה באמת רימון יד, כי הוא רק השאיר כתם שחור מכוער, וצעיר לאומן עלה וניקה אותו בחולצתו הצחורה, בעידוד ההמונים.

בסרטון הבא אפשר לשמוע את הסיסמאות הלאומניות:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=kbLkkeE3X_g[/youtube]

הסיסמאות, לפי סדר קריאתן: נַה עַ’זֶה, נַה לֹבְּנָאן, גָ’אנַם פַדָאיֶ איראן – לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן (סיסמה המביעה את התנגדותם של האיראנים לשימוש בכספי המיסים שלהם ובהכנסות מאוצרות הטבע שלהם כדי לתמוך בפלסטינים ובלבנונים בשעה שבאיראן יש רעבים וחסרי קורת גג); “אנו אוהבים אותך, כורש”; “איראן מולדתנו, כורש אבינו”; “אֶבְנֵךְ מחדש, מולדתי”. בשלב מסוים בסרטון יש אקט שנראה כמו תפילה אסלאמית. למעשה, הם מנשקים את האדמה שבה קבור כורש. הדמיון לתפילה האסלאמית, לפי אחד מפרשנינו, אינו מקרי, אלא משקף התרסה. תפילה אסלאמית היא לכיוון מכה, ואילו הם “מתפללים” לכיוון קבר כורש.

העניין הרב שעוררה המילה שבה בחר הנשיא אובמה לפתוח את פנייתו לעם האיראני שב ומעיד, כי גם כיום, 34 שנים לאחר המהפכה האסלאמית, נמשך הוויכוח בין אלה הנוטים להדגיש את המרכיב האסלאמי-דתי בזהות האיראנית לבין אלה המדגישים את זהותה הפרסית של איראן ומבקשים לבדל אותה מהשפעות ערביות כלשהן. העלייה ההמונית לקבר כורש והסיסמאות שנשמעות שם מראות שגם אחרי 34 שנות דיכוי, ואולי דווקא בגללן, הרוח האיראנית עדיין מפעמת בחוזקה בלב העם האיראני.

ונסיים בסיסמתו של אחמדי-נז’אד, תוך הוצאתה מהקשרה: יחי האביב!


ד”ר רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, ועורך סקירת החדשות זרקור לאיראן.

ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, חוקרת במכון עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה ומרצה הרצאות העשרה בנושאים כגון מגילת אסתר, מהנעשה באיראן, השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, נשים באיראן ועוד.


תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

פרסום תגובה