לנזוף ולא לשכוח


ג’וני זילבר

יזכור, יום השואה בקניון-7. צילום: חיים שטייר cc-by-nc-nd

1. מכל החגים האיומים והמועדים הנוראים שאנחנו נאלצים לציין, יום השואה הוא ההרסני, המצלק והמסוכן ביותר.

2. יום השואה הוא לא מסורת נאה ומכובדת. זאת לא דרכה של האומה לכבד את ניצולי השואה שחיים בקרבה. לא תזכורת חשובה לכל יהודי באשר הוא. ובהחלט לא דבר שעלינו לחקוק על לוח לבנו, שנזכור ולעולם לא נשכח.

3. באיזה יום מן הימים קורית לך תאונה נוראית, שנגרמה לך עקב האכזריות הסדיסטית הלא תאומן של איש זר ששונא אותך. במזל אתה נשאר בחיים. מאז אותו יום אתה נשבע: לא יעבור יום ובו לא תהגה באכזריותו של האיש שפגשת במקרה. את השיעור שלימד אותך האיש הזה לעולם לא תשכח, ומעתה תמיד תדע: העולם שורץ נבלים איומים ואם לא תעמוד לרגע על המשמר – הם יסיימו את מלאכתו של הזר ההוא, שפגשת במקרה.

4. ובכדי שלא תשכח בשום אופן, אתה מחליט לערוך יום זיכרון שנתי לעוול שנעשה לך. אתה בוחר שלא לחגוג את העובדה שניצלת. אתה מחליט לציין, תחת זאת, את העובדה שכמעט ומתת. בכל יום ויום אתה זוכר מה עשו לך – אבל ביום האחד הזה אתה משחזר בדקדקנות, כצייר, את כל קוויו העדינים של העינוי שעברת. אתה מרכיב מחדש דברים שנאמרו אגב סבל נורא: כל מילה שנצרחה. כל תשובה שניתנה בבוז ובקור לב. אתה מרכיב הכל במקומו ומסדר ומסדר שוב עד שלא נותר בך עוד מקום לשנאה. כך כל שנה. גם את ילדיך אתה מחנך לדעת את השיעור הזה. גם הם יודעים לדקלם כל פרט מהעינוי שעברת עד כדי כך שהם מרגישים שהוא קרה גם להם. גם הם ידקלמו לבניהם, לימים: העולם שורץ נבלים איומים ויש לעמוד תמיד על המשמר.

5. זה נראה לנו הגיוני.

6. ניר יניב מצא את הטקסט הזה של יהודה אלקנה, שכתב את הדברים ב-88′. אלקנה היה ניצול שואה ולכן אפשר לסלוח לו כמה הוא כותב יותר יפה ממני, למה לא צריך יום שואה.

הנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי […] אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר.

7. אי אפשר לשפוט אדם באבלו הפרטי. זאת מעמסה שאי אפשר לשאת. אין לאבל תאריך תפוגה המוטבע בתחתית האריזה. לפעמים שורדים אותו ולפעמים לומדים לחיות איתו ולפעמים משתגעים ממנו. אבל הטירוף שלנו הוא לא תולדה של אבל פרטי, כזה שנכפה עליך הר כגיגית, אלא תוצאה של החלטה – החלטה לאומית להשתגע.

8. אומרים שיום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא מתנת פיוס שהיישוב היהודי נתן לניצולי השואה על ההתעלמות והבוז שהיו מנת חלקו כשהגיע ארצה. הבוז והבושה היו אמיתיים, אבל יא אולוהים, איזו מתנות מעוותות ומחרידות מצמיחה הקרקע כאן, בארץ שהבטחת לנו.

9. אם אתם רוצים לדעת למי ניתן באמת יום הזיכרון הזה, מספיק להסתכל על השם והתאריך. השם מאזכר איזו גבורה, שמימדיה חמקמקים; התאריך, כ”ז בניסן, הוא תולדה של פשרה: רצו לערוך את יום השואה ביום השנה למרד גטו ורשה, אבל זה נופל בערב פסח. אז עשו את זה שבוע אחרי. באו שברי האדם האלו מאירופה, גררו את עצמם לחופי הארץ המובטחת ואז משו אותם מהמים ואמרו להם: אתם גיבורים של הלאום העברי.

10. אז אמרו.

11. אבל זה לא מהות העיוות במתנה המפוקפקת הזאת, רק המניע לעיוות. כי מיד אחרי שסיפרו לניצולים שהם גיבורים מיד הכריחו אותם להשאר קורבנות לעד, לכל ימי חייהם: קראו להם ניצולי שואה וחגגו סביבם את חג האבל הזה ומדי שנה, בכ”ז בניסן, הזכירו להם והכריחו אותם להזכיר לנו. חלקם רצו לזכור. חלקם לא. זה לא משנה.

12. בואו ונניח לניצולי השואה. הם עברו מספיק, ולמה שנענה אותם גם בטקסט הזה? יום השואה הוא הרי לא החג שלהם. מי שמספר קועקע על זרועו לא צריך יום כדי לזכור. יום השואה ניתן לנו, כדי שגם אנחנו נלמד: העולם שורץ נבלים איומים ואם לא נעמוד לרגע על המשמר–

13. מהות העיוות במתנת יום השואה הוא שהוא הפקיע את האבל מידי האבלים והפך אותו לפסטיבל לאומי. אבל הוא לא עניין לאומי. הוא עניין שאדם נושא אותו בשקט בתוך עצמו או בין בני משפחתו או בחיק חבריו. יש בהתמודדות עם האבל משהו אינטימי, משהו פרטי. זה עניין שקט, אולי אפילו מכובד. אבל לאומי הוא סתירה במושגים. הוא משהו מתוך סיפור של קפקא או קישון. לעמוד בחזה מתוח ולדקלם למיקרופון:

לכל איש

יש שם

שנתנו לו הוריו

זה לא אבל. זה משהו אחר.

14. המשהו האחר הזה, מהו?

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=pSWN6Qj98Iw[/youtube]

המשהו האחר הזה הוא טראומה לאומית.

15. מה אתם עושים בצפירה? בשנתיים האחרונות יש לי תעסוקת צפירה מעניינת: אני לא עומד, אלא רוכן מעל הכלב שלי, צעצוע לעיסה ביד אחת ונקניק, או משהו, ביד השנייה, ומנסה לשכנע אותו לא לאבד את עצמו לדעת. הוא מותח את הצוואר ויללה צרודה מתחילה לבעבע לו בין השפתיים. אני מוריד את הראש שלו ביד אחת וביד השנייה מנפנף בצעצוע, או בנקניק, או במשהו, ואומר לו, “הי גבר, תיכף ייגמר. תסתכל עלי. תיכף ייגמר. תסתכל עלי. רוצה נקניק?”

16. אני מספר לכם את זה לא כדי לקטר על מלאכתו הקשה של בעל הכלב הישראלי אלא כדי לומר לכם שמבחינתי אני טועה והכלב צודק.

17. צודקים גם הילדים שצוחקים בצפירה. הם צודקים מאותן סיבות כמו הכלב ובאותו האופן. הם צודקים במובן הזה, שהם נולדו לתוך חברה שמטילה אותם, לפחות פעמיים בשנה, לתוך עצב ואימה שאין להם שיעור ומכריחה אותם להתבייש שהם לא מצליחים לעמוד בזה. ומכיוון שילדים וכלבים לא מסוגלים להביע טיעונים מורכבים כמו “הדבר שאתם מכריחים אותי לחוות גדול על מידותי, ואני מעוניין שלא להשתתף בזה”, הם נאלצים לשאת או את האבל או את הבושה.

18. זהו הכור המצרף של החוויה הישראלית: אבל ובושה. את שני הקולות האלו אנחנו מטמיעים בתוכנו כשאנחנו גדלים. הבושה הופכת לתוכחה: לראייה, אתם מוזמנים לסרוק את רשימת החברים שלכם בפייסבוק. אחד מהם כבר מצקצק בקול גדול על כך שאחרים מספרים בדיחות שחורות “בפיד שלי”.

19. האבל הופך לשנאה. ואת השנאה הזאת מזקקים מראש לראיית עולם בדלנית, ולאומנית, ופטאליסטית ושונאת זרים, כבר בטקסי האינדוקטרינציה של בית הספר היסודי, כשאומרים לנו “לנצח יזכור עם ישראל” וכשאומרים לנו “לא נשכח” וכשאומרים לנו “בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו”.

20. במקור הביטוי הזה, “בכל דור ודור” מוצא את המיצוי שלו בסיפא, זאת שכבר לא טורחים להגיד. “והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. כלומר: אמנם יש צרות, אבל אלוהים פה בפינה שלנו, בסדר? אבל המוסדות הלאומיים שלנו נטועים בשורשים חילוניים, כך שהם צריכים לשאוב את הלאומנות שלהם ממקורות אחרים. למשל, מטראומה לאומית מזעזעת כל כך, שצריך להזכיר אותה כל הזמן וגם להתחמש עד שינינו כדי לוודא שהיא לא תתרחש שוב אף פעם. לעולם. לנו. זה. לא. יקרה.

21. זאת אומרת, לנו, זה לא יקרה, כן? לאחרים זה יכול לקרות. זה אפילו יכול לקרות להם מידינו-אנו. איכפת לנו. לא איכפת לנו כי אנחנו הלומי אבל ושנאה ובושה עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להעסיק את עצמנו בצרות של אחרים.

22. כל פעם שאני מקבל מנה גדולה מדי במסעדה או הולך לארוחה שיש בה חמש או שש מנות יותר מדי ליד השולחן, אני חושב לעצמי, יכול להיות שאנחנו עדיין סובלים מטראומת שואה?

סטטוס של רונן שובל על יום השואה

סטטוס של בנימין נתניהו על יום השואה

סטטוס של אביגדור ליברמן על יום השואה

23. כן. סובלים. ועוד איך סובלים.

jony asterisk

למדתי דבר מרתק אחד בטיול המשרפות שעשיתי בתיכון, ואני רוצה לחלוק אותו כאן איתכם: בגטו סיפרו בדיחות שואה. “זה בסדר, רשמתי את המספר שלו”? סיפרו את זה כבר בשואה. מבינים? לפני שהם הגיעו לפה ולפני שמשו אותם מהמים ולפני שהפכו אותם לגיבורים ולקורבנות של הלאומיות שלנו כאן בארץ קודשנו, גם סבא וסבתא שלי ושארית הפליטה שבאה איתם לכאן ידעו שהחיים צריכים להמשך. הם ניערו מעליהם את אבק המשרפות והם חיו פה והם בנו חיים והלכו לקולנוע וניגנו בפסנתר ובישלו קלופס וגפילטע-פיש וקרעפלעך והעמידו ילדים והילדים האלו העמידו ילדים משלהם, ועד שלא נצליח לחגוג את זה, את העובדה שהם ניצלו ולא מתו, וניצחו את הרוצחים האלו בגבורה אמיתית, שהיא להסתכל קדימה ולא אחורה, ולחיות, ולא למות כל יום מחדש, עד שהיום הזה יגיע למקום הלוהט, רווי השנאה והבושה והאלימות הזה – עד אז, תעשו להם טובה ועשו כמותם וספרו לחברים שלכם בתאווה ובשמחה ובצחוק גדול בדיחות שואה.


ג’וני זילבר הפוסט התפרסם במקור בבלוג של ג’וני זילבר, “זהלאזה”. הוא כתב על יומו של החזיר בגליון מרץ 2013


תגובות

תגובה אחת לפוסט “לנזוף ולא לשכוח”

  1. איגי on 20 ביולי, 2013 23:34

    זה פוסט מאלף, איך זה שאין ולו תגובה אחת??

פרסום תגובה