רב-המכר החדש: “האם אפשר לקפסט התנצלות על העתקה?” // עידו קינן
כאשר צוות קרקע מנוסה מתכונן להמראתו של כדור פורח, חבריו אוחזים בחוזקה בשתי ידיים בסל הנצרים הקשור לכדור ההולך ומתנפח בהליום, כדי למנוע המראה מוקדמת. הם גם נוטעים רגל אחת בקרקע — לעולם רגל אחת בלבד. הכלל שכולם מצייתים לו הוא פשוט: כאשר רגל זו ניתקת מהאדמה, שמוט מיד את אחיזתך בסל. התובנה המשתקפת בכלל חשוב זה נועדה להבטיח את שלומם של חברי צוות הקרקע של כלי הטיס הגחמניים, כששינוי מהיר במזג האוויר משבש את יציבותם. “כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,” מסביר מומחה לנושא, “אתה מוצא את עצמך תלוי בגובה 15 סנטימטר באוויר ועשוי לחשוב בלבך ‘מה הסיפור, אני יכול להניח לסל ולנחות בביטחון על הקרקע.’ לפני שאתה מבין כיצד הגעת לשם, אתה תלוי בגובה שני מטרים וחושב, ‘אני עשוי לנקוע קרסול אם אעזוב עכשיו, מוטב שאמשיך ואחכה עד שננמיך. ואז אתה מוצא עצמך בגובה עשרה מטרים ואם תקפוץ תשבור רגל, אבל אם לא תקפוץ…”
הקטע שהפיסקה הנ”ל לקוחה ממנו פורסם באמצע מאי באתר “אלכסון”. כשנתיים וחצי לפני כן הוא פורסם באתר מגזין Psychology Today. ב”סייקולוג’י טודיי” חתום הקטע על ידי ג’ף ווייז, כותב וסופר מדע, שפרסם אותו גם באתרו האישי. ב”אלכסון”, הוא מופיע כחלק האחרון מפרק ב”איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך”, הספר החדש של יעקב בורק, הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. ב”אלכסון”, שבורק הוא מממנו וממקימיו, מקפידים לתת בסוף כתבות קרדיטים מפורטים למקורות שמהם נלקח המידע. אולם בפרק שפורסם, וגם בספר, אין אזכור לכתבה של ווייז.
האינצ’ים והרגליים מגויירים בקטע העברי לסנטימטרים ולמטרים. ווייז מצטט מהדיווח המקורי של טיים מגזין מ-1932 ונותן קרדיט ולינק. בורק מדווח על הפרטים כמספר יודע-כל. בורק מביא עדות מומחה: “‘כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,’ מסביר מומחה לנושא…”. מי המומחה? מה המומחיות שלו? למי הוא מסביר? ווייז כותב: “למה?, שאלתי את איש צוות הקרקע שסיפר לי את דבר החוכמה הזה. ‘זה עניין מנטלי’, אמר. ‘אם משב רוח תופס את הכדור הפורח והוא מתחיל להתרומם’…” וגו’. בסך הכל, למעלה מ-80% מהקטע של בורק זהים כמעט מילה במילה לכתבה של ווייז. בעבר, טקסטים שמקורם לא אוזכר הופיעו בטורו השבועי של בורק ב”מוסף הארץ” ולפני כן ב”דה-מרקר”, גילוי שהוביל להפסקת פרסום הטור על ידי המוסף.
“הרצתי את העמוד ששלחת בגוגל טרנסלייט והוא אכן נראה דומה מאוד לכתיבה שלי”, כתב לי ווייז על הכתבה של בורק. “מחמיא לי שהוא מצא את הסיפור שלי מעניין, אבל יכול היה להיות נחמד אם הוא היה יכול להראות קצת אהבה ולתת אזכור של המקור!”
יעקב בורק מסר בתגובה, שאותה ביקש לפרסם במלואה:
בהמשך לפנייתך אני מבקש להדגיש כי בסופו של הספר תוכל למצוא 18 עמודי ביבליוגרפיה הכוללים למעלה מ-140מקורות שונים, היקף חסר תקדים לספר מסוג זה. אכן, יש פרקונים בודדים שאין להם רשימת מקורות ואז, בטקסט עצמו נעשה מאמץ כביר, כמעט על כל צעד ושעל, לפרט את שמות החוקרים, המאמרים וכתבי העת לרבות שנות הפרסום, במקרים רבים, לצערי, על חשבון שטף הקריאה.
לא רק שלא הקלתי ראש במאמצי ציטוט וייחוס,לעתים עד זרא, אלא שבמקרה אחד אף הגדלנו לעשות וההוצאה רכשה זכויות עבריות מלאות על מאמר כדי שאפשר יהיה לצטט ממנו. גם ציטוטים מתרגומים של הברית החדשה ושל ספרים קלאסיים כמו ״חוות החיות״ מופיעים בעמודי הזכויות והביבליוגרפיה.
וכמובן- ציטטתי וייחסתי גם למאמרים אקדמיים וגם למאמרים בעיתונות פופולרית, כולל עיתונות יומית, ואתרי אינטרנט, בארץ ובעולם.יש במקורות גם ראיונות עם אישים שונים ומספר החוקרים שהספר מזכיר עומד על מאות (דווקא סיפורה של ה״אקרון״ היא פרשה היסטורית שמרבית הדיווחים עליה ברשת נסמכים על מקורות זהים-דיווחי עיתונים מאותה תקופה- וגם אני כבר כתבתי עליה בטור שפרסמתי במגזין ״דה מרקר״).
עם זאת, בספר עם כמות אדירה כזאת של פרטי מידע, תמיד תיתכן טעות בייחוס. אני מניח שיש בספר גם טעויות הגהה. תמיד יהיו. כבר תיקנו פליטות קולמוס אחרות שאיתרנו להדפסה הבאה. אז גם נדאג להכניס את הייחוס המתאים שהערת עליו.
ובנימה אישית, הספר הוא פרי עבודה מאומצת של ליקוט קטעי מחקר, ראיונות וכתיבה אישית המתנקזים כולם למסר חברתי בנושא אי השוויון שלדעתי, אין חשוב ממנו בתקופתנו. הייתי שמח אם היית קורא את הספר, מאתר אולי נושאים אחרים הראויים לתיקון, אך מתייחס גם למסרים החשובים שבו לצד הנושא שהעלית.
בקשת התגובה נשלחה ב-11.6, ועד מועד הפרסום טרם נוסף קרדיט לווייז ב”אלכסון”.
“נתקלתי במקרה במאמר שלו ב’אלכסון'”, מספר ד”ר יקי מנשנפרוינד, שגילה את הדמיון בין הטקסטים. “משהו בניסוחים נראה לי מסורבל. ידעתי שלבורק יש היסטוריה עשירה של פלגיאטים, כפי שחשפתי בכתבה באתר ‘העין השביעית’, והחלטתי לעשות כמה חיפושים בגוגל. די מהר מצאתי שהחלק הזה, לפחות, תורגם מאנגלית מאתר האינטרנט של סייקולוג’י טודיי”.
בכתבתו ב”העין השביעית” הביא מנשנפרוינד מספר רב של דוגמאות של טקסטים שמצאו את דרכם, מתורגמים מאנגלית לעברית, לטוריו של בורק; חלקם מוצגים שם כטקסטים מקוריים של בורק, ואחרים מוצגים עם קרדיט למקור, אך ללא שימוש במרכאות ציטוט.
בתגובתו ל”העין השביעית” סיפק בורק הסברים לחלק מהטקסטים הדומים, הודה בהעתקה של טקסט אחד בטעות וציין כי הציע להתנצל, דיווח כי “מערכת ‘הארץ’ בדקה את כל מאמרי וכל שהעלתה היו שלושה מקרים נוספים” (בטור הפרידה שלו ב”הארץ” כינה אותם “זיהומים אתיים מסוימים”), וסיכם את תגובתו ל”העין השביעית” כך: “עד היום כתבתי ל’הארץ’ 90,000 מלים ב-120 מאמרים, במשך 9 שנים, בארבעה מהם שאליהם אתם מתייחסים נפלו שגגות של אי-אזכור מקור או אזכור המקור אך בלי לתת לו את כל הקרדיט הראוי . ברובם ככולם הקפדתי תמיד על מתן קרדיט ראוי לכותב המקורי, שבעידן האינטרנט זהותו אינה תמיד ברורה”. מ”הארץ” מסרו אז לעין השביעית כי “מערכת ‘הארץ’ החליטה שלא לפרסם מאמרים נוספים פרי עטו של יעקב בורק, לאחר שהתגלו בחלקם חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר – לעתים תוך אזכורם, ולעתים תוך השמטתם. המערכת פועלת על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו. עם קוראינו הסליחה”.
בטור הפרידה הודה בורק בכשלים אתיים והתנצל, אך גם קרא לבחון מחדש את החוקים: “האם ייתכן שהכללים האתיים שהתאימו לעיתונות המודפסת אינם מעודכנים יותר לעידן שהידע שבו מפוזר בין מיליוני אתרים וכותבים עד שקשה לפעמים לזהות את מקורה של תובנה החוזרת על עצמה לפעמים בהמוני אתרים”. הוא סיים את מאמרו כך: “אני מבקש להתנצל בפני היוצרים, בפני הקוראים ובפני עורכי על שפגעתי בהם. הניסיון להתחקות אחר הסיבות לכך ילווה אותי עוד זמן רב, אני רק יכול לקוות שאלמד מכך ואתפתח ככותב וכאדם”.
תגובות
7 תגובות לפוסט “רב-המכר החדש: “האם אפשר לקפסט התנצלות על העתקה?” // עידו קינן”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
ארבע בעיות ב-120 מאמרים זה בכלל לא נחשב מעט.
בורק ככותב, הוא בעיקר אינטגרטור ואגרגטור. אם נהיה כנים, כך הם רוב העיתונאים ורוב מחברי ספרי העיון. מתי בכל זאת אינטגרציה ואגרגציה הופכות לפלגיאט? שאלה טובה, שהתשובה עליה תלויה בשלושה גורמים עיקריים:
1. גבולות הז’אנר- מאמר אקדמי אינו סובל מה שספר עיון כן סובל. ספר עיון לא סובל מה שכתבה עיתונאית כן סובלת. כתבה עיתונאית לא סובלת מה שפוסט בבלוג כן סובל (בדרך כלל. לא בבלוג הזה) וכן הלאה.
2. היקף השימוש ומספר המקורות- הכלל הוא ברור למיומנים במלאכה: אל תשתמש ביותר מדי חומר מפחות מדי מקורות. ככל שתערבב/תשכתב/תשלב/תטביע/תפרק את החומרים שאתה משתמש בהם וככל שתשתמש ביותר מקורות, כך כיסית את עצמך יותר. לפעמים רמה גבוהה של ערבוב מייתרת רמה גבוהה של מספר מקורות ולהפך. מהו האיזון הנכון? כותב צריך רגישות, ניסיון ומיומנות כדי לענות על השאלה הזו. רוב העיתונאים צוברים את המיומנות הזאת כי יש מי שיחנוך אותם בהתחלה ויישב להם על הראש. צריך את הכוונון הזה, שלבורק אולי חסר.
3. דרגת הסלב- מידת תשומת הלב וההחמרה בסטנדרטים עולות ככל שאתה מוכר/מפורסם/מצליח יותר. על אחת כמה וכמה אם כשלת בעבר. תמיד יהיו “יקי מנשנפרוינדים” שיחכו לך בפינה ויעשו את הונם על גבך.
ואפרופו “הון”, הרג אותי מצחוק ה”‘נתקלתי במקרה במאמר שלו באלכסון’, מספר ד”ר יקי מנשנפרוינד”. כלומר, זה אחלה אייטם ל404 אבל קשה לא לגלגל עיניים כשמדמיינים את ד”ר יקי מנשנפרוינד משקיע ומשווה טקסטים.
שלום. מה פירוש ״לקפסט״?
אם באמת הספר שלו מלא וגדוש במקורות (כמו שהוא כותב “עד לזרא”), לא הייתי מאשים אותו בפלגיאט אלא בחוסר תשומת לב לפרטים.
זה גם בהחלט יכול להסביר 4 בעיות ב-120 מאמרים.
לדעתי זהו סתם לינצ’ינג ציבורי.
מי שטוען ללינץ’ ולהגזמה מוזמן להביט בהשוואה בין הטקסטים. זה לא על הגבול האפור, למעלה מ-80% מהטקסט זהים לחלוטין.
קש וזפת, 4 בעיות ב-120 מאמרים זה המספר שבורק נוקט בו. המספר שמנשנפרוינד נוקט בו בעין השביעית גדול בהרבה.
בחיי כמה שהמלח הזה דומה לגלעד שליט