רב-המכר החדש: “האם אפשר לקפסט התנצלות על העתקה?” // עידו קינן
כאשר צוות קרקע מנוסה מתכונן להמראתו של כדור פורח, חבריו אוחזים בחוזקה בשתי ידיים בסל הנצרים הקשור לכדור ההולך ומתנפח בהליום, כדי למנוע המראה מוקדמת. הם גם נוטעים רגל אחת בקרקע — לעולם רגל אחת בלבד. הכלל שכולם מצייתים לו הוא פשוט: כאשר רגל זו ניתקת מהאדמה, שמוט מיד את אחיזתך בסל. התובנה המשתקפת בכלל חשוב זה נועדה להבטיח את שלומם של חברי צוות הקרקע של כלי הטיס הגחמניים, כששינוי מהיר במזג האוויר משבש את יציבותם. “כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,” מסביר מומחה לנושא, “אתה מוצא את עצמך תלוי בגובה 15 סנטימטר באוויר ועשוי לחשוב בלבך ‘מה הסיפור, אני יכול להניח לסל ולנחות בביטחון על הקרקע.’ לפני שאתה מבין כיצד הגעת לשם, אתה תלוי בגובה שני מטרים וחושב, ‘אני עשוי לנקוע קרסול אם אעזוב עכשיו, מוטב שאמשיך ואחכה עד שננמיך. ואז אתה מוצא עצמך בגובה עשרה מטרים ואם תקפוץ תשבור רגל, אבל אם לא תקפוץ…”
הקטע שהפיסקה הנ”ל לקוחה ממנו פורסם באמצע מאי באתר “אלכסון”. כשנתיים וחצי לפני כן הוא פורסם באתר מגזין Psychology Today. ב”סייקולוג’י טודיי” חתום הקטע על ידי ג’ף ווייז, כותב וסופר מדע, שפרסם אותו גם באתרו האישי. ב”אלכסון”, הוא מופיע כחלק האחרון מפרק ב”איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך”, הספר החדש של יעקב בורק, הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. ב”אלכסון”, שבורק הוא מממנו וממקימיו, מקפידים לתת בסוף כתבות קרדיטים מפורטים למקורות שמהם נלקח המידע. אולם בפרק שפורסם, וגם בספר, אין אזכור לכתבה של ווייז.
האינצ’ים והרגליים מגויירים בקטע העברי לסנטימטרים ולמטרים. ווייז מצטט מהדיווח המקורי של טיים מגזין מ-1932 ונותן קרדיט ולינק. בורק מדווח על הפרטים כמספר יודע-כל. בורק מביא עדות מומחה: “‘כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,’ מסביר מומחה לנושא…”. מי המומחה? מה המומחיות שלו? למי הוא מסביר? ווייז כותב: “למה?, שאלתי את איש צוות הקרקע שסיפר לי את דבר החוכמה הזה. ‘זה עניין מנטלי’, אמר. ‘אם משב רוח תופס את הכדור הפורח והוא מתחיל להתרומם’…” וגו’. בסך הכל, למעלה מ-80% מהקטע של בורק זהים כמעט מילה במילה לכתבה של ווייז. בעבר, טקסטים שמקורם לא אוזכר הופיעו בטורו השבועי של בורק ב”מוסף הארץ” ולפני כן ב”דה-מרקר”, גילוי שהוביל להפסקת פרסום הטור על ידי המוסף.
המאמרים של ווייז ושל בורק. הקטעים הזהים סומנו בצבעים זהים. קליק להגדלה
“הרצתי את העמוד ששלחת בגוגל טרנסלייט והוא אכן נראה דומה מאוד לכתיבה שלי”, כתב לי ווייז על הכתבה של בורק. “מחמיא לי שהוא מצא את הסיפור שלי מעניין, אבל יכול היה להיות נחמד אם הוא היה יכול להראות קצת אהבה ולתת אזכור של המקור!”
יעקב בורק מסר בתגובה, שאותה ביקש לפרסם במלואה:
בהמשך לפנייתך אני מבקש להדגיש כי בסופו של הספר תוכל למצוא 18 עמודי ביבליוגרפיה הכוללים למעלה מ-140מקורות שונים, היקף חסר תקדים לספר מסוג זה. אכן, יש פרקונים בודדים שאין להם רשימת מקורות ואז, בטקסט עצמו נעשה מאמץ כביר, כמעט על כל צעד ושעל, לפרט את שמות החוקרים, המאמרים וכתבי העת לרבות שנות הפרסום, במקרים רבים, לצערי, על חשבון שטף הקריאה.
לא רק שלא הקלתי ראש במאמצי ציטוט וייחוס,לעתים עד זרא, אלא שבמקרה אחד אף הגדלנו לעשות וההוצאה רכשה זכויות עבריות מלאות על מאמר כדי שאפשר יהיה לצטט ממנו. גם ציטוטים מתרגומים של הברית החדשה ושל ספרים קלאסיים כמו ״חוות החיות״ מופיעים בעמודי הזכויות והביבליוגרפיה.
וכמובן- ציטטתי וייחסתי גם למאמרים אקדמיים וגם למאמרים בעיתונות פופולרית, כולל עיתונות יומית, ואתרי אינטרנט, בארץ ובעולם.יש במקורות גם ראיונות עם אישים שונים ומספר החוקרים שהספר מזכיר עומד על מאות (דווקא סיפורה של ה״אקרון״ היא פרשה היסטורית שמרבית הדיווחים עליה ברשת נסמכים על מקורות זהים-דיווחי עיתונים מאותה תקופה- וגם אני כבר כתבתי עליה בטור שפרסמתי במגזין ״דה מרקר״).
עם זאת, בספר עם כמות אדירה כזאת של פרטי מידע, תמיד תיתכן טעות בייחוס. אני מניח שיש בספר גם טעויות הגהה. תמיד יהיו. כבר תיקנו פליטות קולמוס אחרות שאיתרנו להדפסה הבאה. אז גם נדאג להכניס את הייחוס המתאים שהערת עליו.
ובנימה אישית, הספר הוא פרי עבודה מאומצת של ליקוט קטעי מחקר, ראיונות וכתיבה אישית המתנקזים כולם למסר חברתי בנושא אי השוויון שלדעתי, אין חשוב ממנו בתקופתנו. הייתי שמח אם היית קורא את הספר, מאתר אולי נושאים אחרים הראויים לתיקון, אך מתייחס גם למסרים החשובים שבו לצד הנושא שהעלית.
בקשת התגובה נשלחה ב-11.6, ועד מועד הפרסום טרם נוסף קרדיט לווייז ב”אלכסון”.
האתר של יעקב בורק. צילומסך
“נתקלתי במקרה במאמר שלו ב’אלכסון'”, מספר ד”ר יקי מנשנפרוינד, שגילה את הדמיון בין הטקסטים. “משהו בניסוחים נראה לי מסורבל. ידעתי שלבורק יש היסטוריה עשירה של פלגיאטים, כפי שחשפתי בכתבה באתר ‘העין השביעית’, והחלטתי לעשות כמה חיפושים בגוגל. די מהר מצאתי שהחלק הזה, לפחות, תורגם מאנגלית מאתר האינטרנט של סייקולוג’י טודיי”.
בכתבתו ב”העין השביעית” הביא מנשנפרוינד מספר רב של דוגמאות של טקסטים שמצאו את דרכם, מתורגמים מאנגלית לעברית, לטוריו של בורק; חלקם מוצגים שם כטקסטים מקוריים של בורק, ואחרים מוצגים עם קרדיט למקור, אך ללא שימוש במרכאות ציטוט.
בתגובתו ל”העין השביעית” סיפק בורק הסברים לחלק מהטקסטים הדומים, הודה בהעתקה של טקסט אחד בטעות וציין כי הציע להתנצל, דיווח כי “מערכת ‘הארץ’ בדקה את כל מאמרי וכל שהעלתה היו שלושה מקרים נוספים” (בטור הפרידה שלו ב”הארץ” כינה אותם “זיהומים אתיים מסוימים”), וסיכם את תגובתו ל”העין השביעית” כך: “עד היום כתבתי ל’הארץ’ 90,000 מלים ב-120 מאמרים, במשך 9 שנים, בארבעה מהם שאליהם אתם מתייחסים נפלו שגגות של אי-אזכור מקור או אזכור המקור אך בלי לתת לו את כל הקרדיט הראוי . ברובם ככולם הקפדתי תמיד על מתן קרדיט ראוי לכותב המקורי, שבעידן האינטרנט זהותו אינה תמיד ברורה”. מ”הארץ” מסרו אז לעין השביעית כי “מערכת ‘הארץ’ החליטה שלא לפרסם מאמרים נוספים פרי עטו של יעקב בורק, לאחר שהתגלו בחלקם חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר – לעתים תוך אזכורם, ולעתים תוך השמטתם. המערכת פועלת על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו. עם קוראינו הסליחה”.
בטור הפרידה הודה בורק בכשלים אתיים והתנצל, אך גם קרא לבחון מחדש את החוקים: “האם ייתכן שהכללים האתיים שהתאימו לעיתונות המודפסת אינם מעודכנים יותר לעידן שהידע שבו מפוזר בין מיליוני אתרים וכותבים עד שקשה לפעמים לזהות את מקורה של תובנה החוזרת על עצמה לפעמים בהמוני אתרים”. הוא סיים את מאמרו כך: “אני מבקש להתנצל בפני היוצרים, בפני הקוראים ובפני עורכי על שפגעתי בהם. הניסיון להתחקות אחר הסיבות לכך ילווה אותי עוד זמן רב, אני רק יכול לקוות שאלמד מכך ואתפתח ככותב וכאדם”.
יצחק שמיר ז”ל: מקור ראשון מעתיק מוויקיפדיה
הידיעה של הדר רביד ב”מקור ראשון” על מותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר מועתקת רובה ככולה, מילה במילה, מהערך על יצחק שמיר בוויקיפדיה. עיתון “מקור ראשון” – שבו האשם העיקרי, לא במי שכתב את הידיעה – דומה הבוקר לתיכוניסט שנזכר ברגע האחרון שעליו להגיש עבודה. כיצד יתכן שאין ל”מקור ראשון” תיק חבצלת מוכן מראש על שמיר? מדובר בראש ממשלה לשעבר, בן 96, שזה כמה שנים נמצא על ערש דווי. זהו ביזיון עיתונאי גדול (ומעבר לכך גם הפרה של תנאי רישיון השיתוף של הערך).
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-1.7.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
הנערה עם קעקוע מתי כספי
ירון גונן מדווח: “פרסומת ל’נערה עם קעקוע דרקון’ בקינדל דומה במפתיע לדיסק של מתי כספי, ‘צד א’ צד ב””.
ואולי עופר מ”סיפור כיסוי” יוכל להאיר את עינינו לגבי המקור של תמונת העטיפה של כספי – מקורית או מחווה לאלבום מוכר מחו”ל?
הפקת המירוץ למיליון: הסינים מעתיקים מהמערב, אז גם לנו מותר
להפקת “המירוץ למיליון” אין כסף לעשות צילומי השלמה בסין? אין בעיה, אפשר פשוט להדביק לתוך הפרק המקומי קטעים מהתוכנית האמריקאית מלפני שלוש שנים ולקוות שהגולש mamo10 מפורום המירוץ למיליון לא ישים לב.
(דרך צפניה).
הערת קרדיט
“קרדיט”, או ההכרה בהיותו של מאן-דהו האחראי להוצאתו של מידע מסוים אל האור, הוא מהמוקדים הרגשיים היותר מרכזיים באישיות העיתונאית (כך אצל מי שאינו קדוש. ברם, אין קדושים העוסקים במקצוע העיתונות). ממילא, מי שאינו מעניק קרדיט משול לבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש.
למרות זאת – בעיטות כאלו הן עניין שבשגרה: הגדולים לא נותנים קרדיט לקטנים (יותר נפוץ), הקטנים לא נותנים קרדיט לגדולים (פחות נפוץ), עד שאפשר להוסיף לכלל האמור לעיל את הכלל הבא: מי שנותן קרדיט משול למי שבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש שלו עצמו (המשל מתפתח). ולמרות כל האמור לעיל – תלונות פומביות על אי-מתן קרדיט אינן נפוצות, זאת משום שתלונה על אי-מתן קרדיט משולה (הנה משל שלישי) למי שבעטו בו בעיטה גסה, והוא מקנח בכך שהוא מוסיף לה בעיטה גסה שהוא בועט בעצמו.
ובגלל כל זה, היכן שניתן למצוא לעיתים תלונות פומביות על אי מתן קרדיט, הוא בשולי הדרך: אצל דמויות עיתונאיות זניחות, בבלוגים, ובאופן כללי אצל מי שכבודו העצמי כה גדול שהוא מצליח להביס את כבודו העצמי שלו עצמו. במסגרת תלונות מן הסוג הזה, נהוג להאשים את מי שאינו נתן קרדיט בכך שהוא עבר על כללי תקנון האתיקה. באופן מפתיע, למרות שלדעתי מעטים העיתונאים החיים שאי פעם קראו את התקנון, הרי שלטענה כי הוא טרח לשמור גם על גאוותם של עיתונאים ולא רק על מוסריותם, יש רגליים.
הנה סעיף 21 של תקנון האתיקה העיתונאית, “ציון מקור הפרסום”, ובו נכתב כך: “לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים. בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי”.
אם כן, מי שאינו מציין את שמו של עיתונאי (או כלי תקשורת) אחר כמקור למידע שהוא מביא שוב, אינו נוהג רק באופן לא קולגיאלי אלא גם לא אתי. אמנם, לטובת הנילונים, ולמען בריאות נפשם של המתלוננים, יש לשים לב למה שכן נכלל ולמה שלא נכלל בסעיף 21 של תקנון האתיקה: מתן קרדיט הוא על ציטוט, כלומר שכפול, של עבודה עיתונאית. במקרה שבו עיתונאי מבצע עבודה עיתונאית משלו על סמך מידע שעיתונאי אחר חשף, הרי שלפי תקנון האתיקה לפחות, הוא אינו מחויב במתן קרדיט (אם כי, זה בכל זאת יכול להיות נחמד).
ועוד: התקנון אינו מחייב עיתונאי, בטרם פרסום, לחפש אם עיתונאי אחר כבר פירסם חלק מהמידע שהוא הגיע אליו בעבודה עיתונאית עצמאית, כדי להעניק לו קרדיט. לא התקנון וגם לא ההיגיון. כך גם כשעיתונאי מצטט כלי תקשורת אחר, אין עליו חובה לבדוק אם אותו כלי תקשורת לא נתן קרדיט ראוי למידע שהוא מביא, לא לפי התקנון ולא לפי ההיגיון.
אמנם, טענה כמו זו שהובאה לעיל, יכולה להיות בשימוש גם על-ידי עברייני קרדיט, שיטענו כי נחשפו אל המידע לא כשפורסם אצל העיתונאי האחר אלא הגיעו אליו בעצמם, ממקורותיהם. זו טענה שאפשר לנסות להזים אותה, כמובן, ואם מדובר בעניין אתי, הרי שבפני העיתונאי הנפגע פתוחה הדרך לתביעה בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, ולסכנה כי יוכח שהוא, העיתונאי המתלונן, אכן זניח עד כדי-כך שהפרסום שפירסם לא תפס את תשומת ליבו של העיתונאי הנתבע (והנה משל רביעי: הדבר משול למי שממשיך לבעוט בעצמו שוב ושוב ושוב כדי להפסיק להרגיש כאב).
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-2.12.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס
קופיפייסט: הבימה מעתיק את הפוסטר של סקוט פילגרם
הפוסטר של “נתתי לה חיי”, הצגה לפי שירי דני סנדרסון, מועתקת בדייקנות מהפוסטר של הסרט Scott Pilgrim. דרך אביעד שמיר.
לוגו חדש למחאה: דן דברת היה שם קודם
אתמול פרסמתי לוגו שהציע ניר אפשטיין למחאת הדיור.
דן דברת כתב לי:
נדהמתי לגלות את הפוסט לגבי שינוי לוגו המחאה. הלוגו הנ”ל דומה בצורה חשודה ללוגו שאני עיצבתי ודגלים שלו תלויים לאורך השדרה כבר מספר ימים וקצת קשה לפספס אותם…
[עדכון 16:14] ניר אפשטיין מגיב:
אני ממש לא מתיימר להיות הראשון שחשב על שימוש בדגל לצורך אמירה על המאבק ועל המצב בארץ. אבל בכל מקרה לא כדאי ישר להניח שמישהו לקח ממך משהו במזיד… לצערי לא יצא לי עדין להיות במאהל, אבל הלוגו שעשית אחלה, ואם הייתי רואה אותו קודם, אולי לא הייתי שולח את זה. מה שנראה לי הכי חשוב – תזכרו שזה בסה”כ אומר שעוד אנשים איתכם!
יוצר קמפיין “מכללת פשרה”: “מעולם לא העתקתי דבר”
אתמול הצבעתי פה על הדמיון בין קמפיין “מכללת פשרה” של יואל גבע לקמפיין “מכללת תלבצים” מהסרט של אריאל וייסמן. יפתח חוצב כתב לי:
הקמפיין של מכללת פשרה נכתב על ידי מהתחלתו ועד סופו. בחיים לא שמעתי, לא ראיתי ולא הרחתי את הסרטון של ההוא. קיבלנו בריף ליואל גבע שאמר לא להתפשר. משם התגלגלתי במשך שבוע עד שעליתי על מכללת פשרה. את הרדיו כתבתי במקום. מעולם לא העתקתי דבר. לא שממש אכפת לי. אין פרסומת טובה שיוצאת בלי שהאדם שכתב אותה מואשם בהעתקות אין סוף. זה סוג של תו תקן…
מכללת פשרה ומכללת תלבצים
אריאל וייסמן יצר בשנה שעברה את הסרט “לירן שלומפרוביץ’ מזמבר ת’אקדמיה” במסגרת לימודיו במכללת ספיר (הופעתי שם בתפקיד אורח). עכשיו הוא שם לב להשראה שנתן הקמפיין (הפיקטיבי) של מכללת תלבצים בסרטו לקמפיין של מכללת פשרה (הפיקטיבית) שרץ עכשיו ברדיו ובטלוויזיה.
הנה אחד מתשדירי הרדיו של הקמפיין:
והנה הפרסומת הפיקטיבית, בתחילת הסרט:
[עדכון 24.7.2011] יוצר קמפיין מכללת פשרה מגיב. [\עדכון]
ועדות המדרוג
הקרן החדשה לישראל שלחה ברכה לחג הפסח, “מפת החופש“.
ההשראה היא כמובן המדור “ועדת המדרוג” של מוסף הארץ.
שהוא בנו הממזר של המדור Approval Matrix בניו יורק מגזין.
שנולד בהשראת המטריצות של פייר בורדיה, כפי שכתב יקי מנשנפרוינד ב”העין השביעית”.
איורים של יעל בוגן מאותה כתבה:
מכירים עוד גרסאות? ספרו לי.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
