“כל מה שקצת חתרני ויש בו איזשהו סיכון כלכלי, פשוט יפסל מראש” // יוצרשת עם ירמי שיק בלום
יחצן-העל רני רהב נכנע והצטרף לרשתות החברתיות. בפייסבוק התנהלו כמה שיחות משונות במיוחד בין רהב לבין גולשים. כלומר, בין גולשים לבין מי שהם טעו לחשוב שהוא רהב האמיתי, למרות שהדף שדרכו פנו אליו נקרא “רני רעב“. “רוב השיחות נעות בין פרגון מטורף (אתה צריך להיות ראש ממשלה, אתה מלך), שאני חייב להודות שהפרגון הזה מחליא ומפחיד אותי, לבין הודעות נאצה (לרוב בשגיאות כתיב)”, מספר ירמי שיק בלום, מפעיל העמוד. “וגם יש הודעות שבהם מבקשים ממני לעזור לילד כזה או אחר, או לאנשים חולים וכדומה, לאלה אני עונה ברצינות ומפנה אותם לעמוד האמיתי של רני רהב. זה שאנשים שולחים לי הודעות ברצינות גורם לי ממש לדאוג לגבי המצב שלנו. זה ממש מעיד על בורות, על השטחה מוחלטת. אף אחד לא באמת מתעמק בתוכן, זה ברמת הכותרת, הכל מתומצת. אין סבלנות ואין רצון להתעסק במשהו שלוקיח ממך יותר מרגע. על זה גם בדיוק רני רהב עושה את הקריירה שלו וזה רק הולך ומתעצם ככל שהוא הופך למיינסטרים יותר”.
ירמי שיק בלום. צילום: יונתן השילוני
שיק בלום, תסריטאי וסטנדאפיסט, מפעיל פרוייקטי רשת נוספים. אחד מהם הוא דף הפייסבוק “העמוד שלוקה בחסר“, שבמסגרתו העלה את “הנסיך המדליק מבית אל”, סרטון סאטירי פוגעני נגד מתנחלים, שיצר בשיתוף שאול לוריא.
העמוד שלוקה בחסר “נע לפי המצב רוח המשתנה שלי (שלצערי קוטבי מדי לכאן ולכאן), ועולה בלי יותר מדי סינון, בצורה שקרובה קצת לזרם תודעה. לפעמים זה יוצא בצורה של ממים והתייחסויות אקטואליות, לפעמים בציורים סתומים בתוכנת צייר ולפעמים בטקסטים אישיים יותר תחת דמויות פיקטיביות. הטקסטים התחילו בצורה שמושפעת מאוד מהפורמט של השער האחורי של עוזי וויל והפכו ואוחדו עם הזמן לדמות אחת שנקראת ‘ארווין’ ותחתיה אני כותב את כל המירמורים והתסכולים שמציפים אותי ומצחיקים אחרים”.
יש תחושה שהממים הפכו לפורמט מיינסטרימי וקפצו את הכריש. אתה רואה עתיד בפורמט הזה?
“אני לא רואה עתיד באופן כללי בכל מה שקשור לתרבות במדינה הזאת. אני מוקף אנשים מוכשרים כל כך סביבי, שלא מפסיקים ליצור, מתוך רצון אמיתי ותשוקה לעשייה אהבה גדולה לשפה ולתרבות העברית והישראלית, אבל אחוז קלוש מהם אשכרה מתפרנס מהעיסוק העיקרי שלהם. כל הרצון הזה ליצור ולהיחשף מופץ רק באינטרנט וסיכוי נמוך שיצא מגבולות הווירטואליה, כי במדינה כמו שלנו אין מקום במדורת השבט לתרבות שוליים בצינורות המקובלים. כל מה שקצת חתרני ויש בו איזשהו סיכון כלכלי, פשוט יפסל מראש. לכן למשל לאחרונה אושיית הפייסבוק הנאלחת אריאל ויסמן כתב סדרת רשת בת שלושה פרקים בשם ‘המכסחים בע”מ’ שביימתי יחד עם ניב מג’ר המצחיק והמקסים והיא תעלה לרשת בתקווה שמישהו מהעולם האמיתי יתעניין בה ויפרנס אותנו, אני פסימי לגבי זה אבל אופטימי שזה ייצא מצחיק ומגניב ושבסופו של דבר, הכוח המניע להמשיך זו חדוות היצירה הטהורה, בעברית(!!!) בלי קשר לכסף, הצלחה, סמים ומין”.
אחרי הקיפול: הראיון המלא עם שיק בלום, שנערך באימייל ב-18.11.2013.
מה הקו המנחה ביצירה שלך? אתה רואה בזה אמנות, סאטירה פופולרית או משהו אחר?
“את הדברים שאני מעלה לפייסבוק דרך העמוד שלי (העמוד שלוקה בחסר) אני רואה כערבוב של תחומים. זה נע לפי המצב רוח המשתנה שלי (שלצערי קוטבי מדי לכאן ולכאן), ועולה בלי יותר מדי סינון, בצורה שקרובה קצת לזרם תודעה. לפעמים זה יוצא בצורה של ממים והתייחסויות אקטואליות, לפעמים בציורים סתומים בתוכנת צייר ולפעמים בטקסטים אישיים יותר תחת דמויות פיקטיביות. הטקסטים התחילו בצורה שמושפעת מאוד מהפורמט של השער האחורי של עוזי וויל והפכו ואוחדו עם הזמן לדמות אחת שנקראת “ארווין” ותחתיה אני כותב את כל המירמורים והתסכולים שמציפים אותי ומצחיקים אחרים. קשה לי למקם תחת הגדרה אחת את היצירה שלי, קשה לי לקרוא לה יצירה, קשה לי עם הגדרות, קשה לי. דו משמעית, תלת מודעית. סתם, אבל אני באמת חושב שבעידן שלנו עצם התחימה לנושאים היא בעייתית, במיוחד שזו יצירה שמיועדת מראש לאינטרנט. מה שכן, הסרטונים שאני מעלה הם יותר קומיים במובהק ונעים בין הומור הפרשות להומור סמולנים /דמעות / פטריוטיות לסטנדאפ אישי ומגעיל שלי והצקות כלליות. לאחרונה יצרתי יחד עם עירא נוסבאום (מלהקת לילי פרנקו) ונדב דירקטור סרטון בשם 3 חלומות שבו עירא ואני משחקים וקורים שם דברים נוראיים אבל ארטיסטים ולא סטרייטים בעליל ואנחנו כרגע עורכים את הסרטון הבא בסדרה וישנים יחד שנ”צ בשכונת שפירא”.
אנשים מאמינים שאתה באמת רני רהב ומדברים איתך בהתאם. תן לי דוגמאות לשיחות כאלו. למה לדעתך זה קורה? מה זה אומר על רהב ועל המדיום?
“רוב השיחות נעות בין פרגון מטורף (אתה צריך להיות ראש ממשלה, אתה מלך), שאני חייב להודות שהפרגון הזה מחליא ומפחיד אותי, לבין הודעות נאצה (לרוב בשגיאות כתיב), וגם יש הודעות שבהם מבקשים ממני לעזור לילד כזה או אחר, או לאנשים חולים וכדומה. להודעות בקשה לעזרה אני עונה ברצינות ומפנה אותם לעמוד האמיתי של רני רהב (חשוב לציין שהעמוד שלי נקרא רני רעב). זה שאנשים שולחים לי הודעות ברצינות גורם לי ממש לדאוג לגבי המצב שלנו. זה ממש מעיד על בורות, על השטחה מוחלטת. אף אחד לא באמת מתעמק בתוכן, זה ברמת הכותרת, הכל מתומצת. אין סבלנות ואין רצון להתעסק במשהו שלוקח ממך יותר מרגע. על זה גם בדיוק רני רהב עושה את הקריירה שלו וזה רק הולך ומתעצם ככל שהוא הופך למיינסטרים יותר.משחרר סיסמאות אחר סיסמאות בעמוד פייסבוק שלו או בטלוויזיה. שיח יחצ”ני ורדוד של כותרות פופוליסטיות מילא שלא קולטים את משחק המילים האידיוטי בין רהב לרעב, הרי אם מישהו מהם היה לרגע מסתכל מה קורה בעמוד הוא היה מבין תוך שנייה שזה עמוד פיקטיבי ואולי זה אפילו היה מכעיס אותם לראות שככה מתייחסים לאייקון החדש שלהם. אני חושב שהרדידות של הקוראים והרדידות של רהב לדוגמא, מזינים זה את זה. זה מעגלי לגמרי ומי שמרוויח מזה זה רהב עצמו ואנשים כמותו. אבל אני הכי רדוד, עמוד בשם רני רעב? יותר מדי זמן פנוי…”
יש תחושה שהממים הפכו לפורמט מיינסטרימי וקפצו את הכריש. אתה רואה עתיד בפורמט הזה?
“אני לא רואה עתיד באופן כללי בכל מה שקשור לתרבות במדינה הזאת. אני מוקף אנשים מוכשרים כל כך סביבי, שלא מפסיקים ליצור, מתוך רצון אמיתי ותשוקה לעשייה אהבה גדולה לשפה ולתרבות העברית והישראלית, אבל אחוז קלוש מהם אשכרה מתפרנס מהעיסוק העיקרי שלהם. בין אם זה במוזיקה, כתיבה, קולנוע, שירה, אומנות. וכל הרצון הזה ליצור ולהיחשף מופץ רק באינטרנט וסיכוי נמוך שיצא מגבולות הוירטואליה, כי במדינה כמו שלנו אין מקום במדורת השבט לתרבות שוליים בצינורות המקובלים. כל מה שקצת חתרני ויש בו איזשהוא סיכון כלכלי, פשוט יפסל מראש. לכן למשל לאחרונה אושיית הפייסבוק הנאלחת אריאל ויסמן כתב סדרת רשת בת שלושה פרקים בשם “המכסחים בע”מ” שביימתי יחד עם ניב מג’ר המצחיק והמקסים והיא תעלה לרשת בתקווה שמישהו מהעולם האמיתי יתעניין בה ויפרנס אותנו, אני פסימי לגבי זה אבל אופטימי שזה ייצא מצחיק ומגניב ושבסופו של דבר, הכוח המניע להמשיך זו חדוות היצירה הטהורה, בעברית(!!!) בלי קשר לכסף, הצלחה, סמים ומין. בעניין הממים, בדומה לתחושה הכללית שלי, זה מרגיש כמו מירוץ מטורף שלא מגיע לשום מקום (ואני לגמרי חלק ממנו). זה מרגיש כאילו יש תחרות לא פורמלית של מי מגיב מהר יותר, לא מי מגיב עמוק יותר. הכל דחוס. אתה לא נמדד באיכות, אתה נמדד במהירות. אנשים רוצים את הממים שלהם אקטואלים, מיידיים וברורים בלי לחשוב יותר מדי או לפרש, וגם זה יוצר השטחה. זה מרגיש לי כאילו התקשורת הממוסדת ניזונה מתרבות הממים ובעצם מתחרה בהם, למשל כל פרשת “הזמר המפורסם” בעיתונות הממוסדת נראה כמו פארודיה ארוכה לאללה של ממיסטים, וזה נוצר בגלל או בזכות תרבות הממים והחשיפה המהירה והמיידית לכל דבר שקורה. גם במקרה הזה זה מרגיש כאילו המציאות מסלימה ונהיית קיצונית יותר בהתאם לאופן התגובה אליה, כאילו, ככל שנציב רף תגובה מהיר וקיצוני יותר, המציאות תוכיח לנו שהיא מסוגלת ליותר”
יש לך אינטראקציה עם הקהל? אתה רואה בה דבר טוב או רע? היא תורמת ליצירה שלך או גורמת לך לרצות להפסיק ליצור ולהסתתר בחדר אטום לאינטרנט?
“דרך העמוד שלוקה בחסר האינטראקציה מתבצעת בצורה אנונימית כי אני מגיב בתור העמוד ולא בתור עצמי. אני נוטה לא להתערב ולענות יותר מדי ולתת לשיח לקרות מעצמו. אני חושב שאינטראקציה זה דבר טוב, בכל אומנות ובכל מדיום, ובוודאי שהיא גורמת לי להמשיך לרצות ליצור, כי חלק מהתנאי של יצירה זה קהל שצורך אותה. היא לא יכולה להישאר רק בראש שלך עם עצמך. מאז שהתחלתי ליצור לאינטרנט נחשפתי לכמות ענקית של נוער שצמאה למשהו שונה, להומור שוליים קיצוני וליצירה מאתגרת והאמת שהאינטראקציה איתם ממלאת אותי ברצון להמשיך, גם אם הם מיעוט, זה מיעוט בן זונה. בשנה האחרונה יצרתי עם שותפי הגאון שאול לוריא (שגם חבר בלהקת קין והבל 90210 מטילת האימה) סרטון בשם הנסיך המדליק מבית אל שהוא טייק אוף פרודי על הסדרה המקורית רק שבסרטון הנסיך המדליק הוא ילד תל אביב שנענש ועובר לגור עם דודיו בהתנחלות בית אל. קיבלנו מאות תגובות נאצה משלל הקשת הפוליטית, לא מחקנו תגובה אחת ולא סיננו אף אחד למרות שחלקם היו דברים ממש קשים. מערכון נוסף ששאול ואני עשינו היה ראיון עם אפרת גוש שצולם במקור לערוץ 24, שבסרטון המראיין “מומי לוי” כאילו מנסה להתחיל עם אפרת גוש עד שאנחנו מסולקים מהבית שלה. ברגע שהוא עלה לאינטרנט נהיה סביבו באזז שלילי וארגוני נשים וכדומה תקפו את הסרטון וחשבו שהוא אמיתי ושבאת הטרדנו מינית וסולקנו (מה שלנו אישית החמיא כי אמינות זה דבר קשה מאוד להשגה). ברגע שנודע שהוא מבויים הכעס רק עלה והמערכון הוסר מהרשת ואנחנו פוטרנו מהערוץ. אז גם כאן, תגובת הקהל בעצם השפיעה על הפרנסה שלי לרעה, וגם חשפה כמה שהתקשורת הממוסדת פחדנית וחסרת תעוזה, אבל אני שמח שסביב הסרטון נוצר דיון לגבי מיזוגניה, הטרדה מינית וגם על גבולות של הומור.
בשנה האחרונה הופעתי גם כסטנדאפיסט (יחד עם א/נשים מוכשרים כמו ניב מג’ר, ליאור אמסטרדמסקי, גלית חוגי, תום יער, אריאל ויסמן ואסף קפלנסקי) ועל הבמה האינטראקציה היא מיידית ומפחידה הרבה יותר, או שצוחקים או שלא צוחקים. ככה שמאחורי המסך, באמצעות המקלדת , הרבה יותר קל לי לקבל תגובות וביקורת בלי שהיא תגרום לי לרצות להסתתר ברחם של אמא שלי ולהזמין חלב אם מטיפת חלב טו גו”.
תגובות
2 תגובות לפוסט ““כל מה שקצת חתרני ויש בו איזשהו סיכון כלכלי, פשוט יפסל מראש” // יוצרשת עם ירמי שיק בלום”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
תעבור על הטקסט, יש פה שאלות שחוזרות על עצמן.
הראיון הערוך בראש הפוסט מורכב משאלות ותשובות מהפוסט ההמלא בתחתית הפוסט.