קרקס החיים // סמול טוק

להטוטנים, רקדנים, ליצנים ובזירה המרכזית הקרקסנית אורית נבו, שרוצה להכיר לכם את אמנות הקרקס העכשווי

מופע הקרקס "אי שם ובשום מקום". צילום: איאן גרנדג'ין

מופע הקרקס “אי שם ובשום מקום”. צילום: איאן גרנדג’ין

החיים שלך קרקס?
“כן. אני מג’גלת בין האמהות למקצוע לבית לארץ לעולם. אלה החיים שלי. אחרי 25 שנה על הבמה, מתוכן 15 באוויר על טרפז מתנדנד, אני מנהלת מרכז יצירה בינלאומי לקרקס עכשווי בחדרה, שנקרא ON לפי ראשי התיבות של שמי. אני כותבת ומביימת מופעי קרקס ויוצרת אותם בשיתוף פעולה עם אמנים מחו”ל ומהארץ. השנה אני מנהלת לראשונה את ‘ON time, פסטיבל לקרקס עכשווי חדרה’, שבו יש שתי בכורות ישראליות שלנו ומופע אורח לכל המשפחה”.

איך הגעת לתחום של קרקסנות?
“רקדתי קודם, ונמאס לי לרקוד במאוזן, אז הדרך לרקוד במאונך היתה רתמות טיפוס. השלב הבא היה הטרפז, שהוביל אותי לאותן 15 שנה באוויר, והשלב הבא של זה היה להקים את הקרקס שהיה בבנימינה לפני 13 שנים. הוא קם מתוך האינתיפאדה השניה, במחשבה שהקרקס יביא את השלום במזרח התיכון וצריך להקים אותו דחוף. הייתי בגרמניה והחלטתי לחזור לארץ בגלל זה”.

איך את מגדירה קרקס?
“את הקרקס העכשווי אני מגדירה כאמנות המופע האולטימטיבית. זה החלום הרטוב של כל במאי. אמני קרקס עכשווי יודעים לעשות הכל: לרקוד, לשחק, לעשות בצורה טובה ביותר את המיומנות הקרקסית שבה הם עוסקים, הרבה פעמים הם יודעים לנגן על כלי נגינה ולשיר. זאת אמנות רב-ממדית, לא תלויית שפה, זמן, מקום ורקע תרבותי. זו אמנות המופע הפופולרית ביותר בעולם, טובה לכל אדם מגיל 3 עד גיל 80 בלי הבדל דת, גזע ומין. והיא מרתקת, כי היא עוסקת בדברים הכי בסיסיים שמעסיקים את האנושות: פחד, התמודדות יצירתית עם פחד, לקחת את עצמנו בהומור, אמירה. הבכורות שלנו בפסטיבל עוסקות בהגירה ובהתקוממות. ילד בן שלוש יכול להיכנס למופע Revolt, שצופים בו בהליכה, זה סוג של תערוכה חיה, זה להסתובב בעולם קסום של הקרנות וידאו על מסכים בצורת זירות, עם אמנים בתוכם, שלכל אחד יש סיפור משלו והם משתלבים ביחד. יש שם מהלכים שלא ברור מתי הם מתחילים ומתי הם נגמרים. ילד בן 3 יכול ליהנות מזה בדיוק כמו שאדם מבוגר יכול ליהנות מזה. אני כולי תקווה שמשהו נוגע בכל אחד”.

מה דעתך על קרקסי חיות?
“הם לא מעניינים אותי כל כך. הקרקס שאני עוסקת בו הוא ללא חיות. חיות לא נראה לי רלוונטי לקרקס. לא צריך להיות קשר ביו חיות לקרקס כמו שלא צריך להיות קשר בין פריקים לקרקס. זה כמו לקחת אנשים שגורלם לא שפר ולהציג אותם קבל עם ועדה. אותו דבר החיות המסכנות. יש דברים אחרים לגמרי שצריך להתעסק אריתם. אטרקציה של ירידים של תחילת המאה ה-19 זה כבר מזמן פאסה. אני חושבת שקרקסי החיות גוועים לאט לאט בדיוק בגלל שהם לא רלוונטיים. זה לא מעניין אנשים שעושים קרקס וגם לא את הקהל שלהם. זו אטרקציה, זה חסר כל משמעות מבחינת מורשת תרבותית”.

אורית נבו. צילום: אליה נטליה איזריקובה

אורית נבו. צילום: אליה נטליה איזריקובה

איך הקהל הישראלי מגיב לקרקס?
“מהנסיון שלי, הקהל הישראלי הוא אחד הקהלים הפתוחים ביותר שיש. בארצות אחרות, כמו צרפת ואיטליה, רגילים לקרקס מסורתי. קודם צריך להוציא אותם מכבלי המסורת ורק אז אפשר לפתוח בפניהם את הדלת לעכשווי ולאוונגרדיסטי. פה אין לנו את הבעיה הזאת. באיזשהו אופן, הקהל הישראלי יכול להיות הרבה יותר פתוח למה שהקרקס העכשווי מציע. בגלל שהקרקס בארץ הוא בחיתוליו, העכשוויות הקרקסית העולמית עוד לא הגיעה לכאן במלוא הדרה. היא בתחילת הדרך. יוצרי הקרקסים הישראליים לא נחשפים אליה מספיק, ורק בשנים האחרונות כמה אמנים יצאו ללמוד בחו”ל, ואם התמזל מזלנו והם בוחרים לחזור ארצה לעסוק באמנות שלהם, דיינו שהתקדמנו. אבל זה לא פשוט לחיות פה מהמקצוע הזה. את המופעים שלי רואים בעיקר בחו”ל, אני מיוצאת לחו”ל הרבה פעמים בעזרת משרד החוץ והרבה פעמים הפסטיבלים שמזמינים אותי מממנים את המופעים שלי. היינו צריכים לשלם כדי להראות את המופע ‘אי שם ובשום מקום’, היינו צריכים ליצור פסטיבל כדי להראות את המופע הזה לקהל הישראלי. אף פסטיבל בארץ עוד לא היה מסוגל לשלם את העלויות של המופעים שלנו, שהם מופעים די יקרים, כי יש לפחות חמישה אמנים על הבמה, מקרני וידאו, הפקות מאוד גדולות ויקרות. היינו במו”מ מול פסטיבל ישראל בשלב שהבנו שאנחנו נצטרך לשלם כדי להופיע שם, וזה נראה לנו לא לעניין. אבל אנחנו כן מוכנים לשלם כדי להרים פסטיבל משלנו”.

גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 18.4.2014

29 באפריל, 2014 | בנושאים 404, סמול טוק 

תגובות

תגובה אחת לפוסט “קרקס החיים // סמול טוק”

  1. יובל on 1 במאי, 2014 21:10

    מאונך זה למטה-למעלה ומאוזן זה הצידה, כן?

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.