שוברים אמברגו: נאום נשיא המדינה באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

שמעון פרס וטלפון סלולרי. צילום: israeltourism (cc-by-sa)

שמעון פרס וטלפון סלולרי. צילום: israeltourism (cc-by-sa)

רוצים לקרוא את נאומו של נשיא המדינה, שמעון פרס, הערב באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה? ההודעה לעיתונות נשלחה היום באמברגו לפרסום היום בסביבות 20:20, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

על הדברים מוטל אמברגו לפרסום עד לנשיאת הדברים סביבות השעה 20:20

יום ראשון 27 באפריל 2014

נאום נשיא המדינה בעצרת הפתיחה הממלכתית של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אחי ואחיותיי, מול עיני ניצבת ברגע זה תמונה קורעת לב. רבבות בני אדם, זקן וטף. נשים וגברים, מרוכזים על הרציפים שעל גדות הדנובה. הם קשורים איש לרעהו ופניהם מופנים על פי צו, לעבר הנהר. מאחוריהם עומדים קלגסים נאצים, גרמניים ומקומיים וקוצרים באש חיה ומטווח קצר את חייהם. הם יורים בגבם כדי לחסוך בכדורים הם קשרו עליהם משקולות ואבנים על מנת שהמעטים שנורו, ימשכו איתם את כל האחרים. גם החיים. ילדים נקשרו לאמותיהם, צעירים לקשישים. גופות הנרצחים נדחפו למימי הדנובה הקוצפת והמקפיאה את הדם. זעקותיהם עולים לשמים ונותרים ללא הֵד. הפושעים עומדים כשחיוך רחב נסוך על פניהם, משל הם ביצעו מעשה גבורה וזכו בניצחון אמיץ. הדנובה הכחולה היתה לאדומה, ברגע הפכה לקבר אחים צף, קורבנות חפים מפשע, אנשים טהורים. איתמר יָעוֹז-קֶסְט, משורר יהודי שנולד בהונגריה ונשלח לבֶּרְגֶן-בֶּרְזֶן, זועק באחד משיריו: “מה לשתות? אמְרוּ לי בני אדם! מֵי רפש עם דם?” זה קרה בהונגריה.

אבל אז עולה בעיני רוחי תמונה אחרת. תמונה של העיירה שבה נולדתי ובה חייתי את העשור הראשון לחיי. וישנבה. בוישנבה, השתמשו הנאצים בטכניקה אחרת. לא ירו ביהודים. העלו אותם באש בעודם בחיים. הנאצים, גרמניים ומקומיים, אספו את כל היהודים שנותרו בוישנבה (כי מחציתם עלו לישראל) ואילצו אותם לצעוד לעבר בית הכנסת שהיה בנוי מעץ. בראש הצועדים עמד סבי. הרב צבי מלצר עליו השלום, כשהוא עטוף בטליתו. אותה טלית שבכל יום כיפורים, עוד בהיותי ילד הצטנפתי תחתיה להאזין לתפילת הכל נדרי שאותה נשא בקולו הערב להפליא. הם נעלו את שערי בית הכנסת והעלו אותו באש על כל היהודים שנכלאו בו. איש לא נותר בחיים. מבית הכנסת לא נותר דבר. תפילת כל נדרי, שנשא סבי, מוסיפה להתנגן בליבי גם עתה. ביקרתי בוישנבה בהיותי שר חוץ של מדינת ישראל ולוותי אז על ידי שר החוץ של בלארוס ועמו פמליה נכבדה של אנשי ממשל ומשמר כבוד של אופנועים. בדרכנו לוישנבה עברנו את תחנת הרכבת בוגדנוב. התחנה עדיין פעילה אלא שבימי המלחמה הוסעו על פסיה קרונות עמוסים ביהודים בדרכם לאושוויץ ובירקנאו. נדמה היה לי שאני שומע את קול הקטר. לא היה לי דבר מזוויע יותר, מהסתירה שבין רעש האופנועים וקולות הזעקות שעלו מהקרונות. חשבתי בליבי שהרי התחנה הזו שממנה עלינו לארץ היא התחנה שהסיעה לאחר מכן את בני עמי למחנות ההשמדה. הרי מה שקרה להם יכול היה לקרות לי. לקרות לרבים היושבים כאן הערב.

“נִיצָלְתָ”, כתבה ויסלבה שימבורסקה”, “כי היית ראשון, נִיצָלְתָ כי היית אחרון, כי לשמאל, כי לימין כי ירד גשם, כי נפל צל”. כלומר הכל היה ביד המקרה. הנרצחים חיים בליבנו. כל אחד מאתנו נושא בליבו את היגון של אחינו שהושמדו, כמו את הגאון שבתקומת ישראל. ישראל היא מצבת יגון על מותם, שהיתה גם למצבת גאון לזכרם כאן, בארץ האבות.

בראשנו מהדהדת עדיין השאלה, שאין לה, וספק אם תהיה לה תשובה: היכן נולדו המרצחים האלה? היכן הם חונכו?כיצד הפך הנוף של אירופה התרבותית לג’ונגל פראי שהילכו בו חיות טרף? התשובה הגאוגרפית ידועה. התשובה האנושית לא קיימת.

נכבדיי, בימים אלה מלאו שבעים שנה לשואת יהודי הונגריה. הנאצים פלשו אליה ב-19 למרס 1944, שנה לפני גמר מלחמת העולם השנייה, וארבע שנים לפני הקמת מדינת ישראל. משהשתלטו עליה החלו מיד בהשמדת היהודים. הם עשו זאת ביעילות מרבית. תוך חודש ימים תויגו כל היהודים בטלאי צהוב ורוכזו בגטאות. אין יוצא ואין בא. הרעב והמגפות קדמו לכדורים ולגזים בקטילת היהודים. תוך פחות מחודש נוסף נשלחו כל הנותרים למחנות ההשמדה. לאושוויץ ולבירקנאו. קרוב לחצי מיליון יהודים נרצחו על לא עוול בכפם. לא נשכח כמובן שהיו מספר הונגרים, חסידי אומות עולם, שסיכנו את חייהם כדי להציל חיי יהודים. הם לא רבים אבל הם נשאו באומץ את צלם האדם.

נשיא הונגריה ישתתף מחר במצעד החיים בפולין, מחווה ראויה להערכה. עם זאת אסור להתעלם מכל תופעה אנטישמית, מכל חילול של בית כנסת, מכל ניתוץ של מצבות בבתי קברות שבהם טמונים אחינו.

אין להעלים עין מעלייתן של מפלגות ימין קיצוניות בעלות גוון ניאו-נאצי המהוות סכנה לכל אדם ואזהרה לכל עם. מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו. מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל ניסיון לשואה נוספת. ישראל חזקה היא התשובה שלנו לאימת האנטישמיות, אבל היא אינה פוטרת את כל העמים למנוע שהמחלה הארורה הזו לא תשוב לביתם. תרשו לי לומר מניסיון של תשעים שנות חיי, שללא מדינה היינו נאלצים להוסיף לחיות על חולשתנו במקום להיות עַם, כפי שאנו כיום, היכול לחיות על כישוריו ההיסטוריים והעכשוויים. מדינת ישראל אינה תופעה מזדמנת. היא בנויה על ארבעת אלפים שנות חיים. במורשת ההיסטורית של העם היהודי מצויים לא מעט ייסורים אבל נטועה בה התקווה- שנצח ישראל לא ישקר. ישראל שואפת לשלום. בין אנשים ובין עמים. לשלום עם קרובים ולשלום עם רחוקים. אנו רודפים שלום מפני שאנו רודפים צדק לכל אדם. יהיה מוצאו אשר יהיה. תהיה דתו אשר תהיה. כי הזכות לשלום היא הזכות לחיים. אני אומר בביטחון מלא אנו חזקים להדוף סכנות. אין להיבהל מאיומים ואין להתייאש מהשלום. כבן העם היהודי אינני רשאי ואיני מסוגל לשכוח את זוועת השואה. כאזרח מדינת ישראל אעשה כל אשר לאל ידי שלנאצים לא תהא תקומה. כאדם אעשה כל הניתן להשכנת שלום בין עמים. בין גזעים. בין דתות ובין לאומים. רוחנו באמונותינו לא פחות מאשר ביטחוננו בחרבותינו.

נכבדיי, אבדו לנו ממיטב הורינו וממיטב בנינו. אבל מעולם לא עורערה דעתנו כי ניצחונות חולפים וערכים נצחיים. אנו נהיה לעַד עם מאמין בערכי אדם ובערכי מרום. בשם ששת המיליונים, ביניהם מיליון וחצי ילדים, אנו נושאים את משואת העצמאות היהודית. את לפיד החירות. את אורו של האדם. את האמונה שנדע עולם נאור שבו אדם לאדם- אדם. ושכל אדם נולד בצלם אלוקים. יהי זכרם ברוך.

להורדה (DOC, 103KB)

תגובות

פרסום תגובה