שוברים אמברגו: נאום יום השואה של בוז’י הרצוג

האתר של ח"כ יצחק הרצוג

רוצים לקרוא את נאומו של ראש האופוזיציה, ח”כ יצחק בוז’י הרצוג, הערב באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה? ההודעה לעיתונות נשלחה היום באמברגו לפרסום היום ב-20:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

מצ”ב נאומו של ראש האופוזיציה ויו”ר מפלגת העבודה ח”כ יצחק הרצוג הערב בעצרת ביד מרדכי עם אמברגו עד 20:00.

מכובדיי
שר הבטחון, ח”כ משה בוגי יעלון
חברי כנסת יקרים מכל סיעות הבית
ראש המועצה האזורית יאיר פרג’ון וראשי מועצות ויישובים מאזור עוטף עזה והנגב
נציגי צה”ל, המשטרה, כוחות הביטחון וההצלה
שגריר הונגריה ידיד נאג’ אנדור ונציגי הסגל הדיפלומטי
ובמיוחד אתם ניצולי השואה
לוחמי תש”ח ובני משפחות יקרים

“מי אתה?” שאל צל האדם ביידיש את הקצין הצעיר. “מאיפה אתה”, מלמל כשהוא שרוע בפיג’מה מפוספסת וכולו עור ועצמות. חיוך נעווה היה ברכת השלום היחידה שיכול היה להפיק. “אני קצין יהודי בארץ ישראל” ענה הקצין הקרבי הצעיר במדי צבא הוד מלכותו. “באתי לשחרר אתכם ולהחזיר אתכם הביתה”.
אותו קצין הוא אבי, חיים הרצוג ז”ל, שהיה ממשחררי מחנה הריכוז ברגן בלזן, כקצין בקורפוס המשוריין השמיני של הצבא הבריטי אשר שחרר את מחנה המוות הנורא. אבא הצליח להשלים עד אז שורת קרבות קשים ביותר, ראשיתם בצליחה בנורמנדיה והמשכם בחציית נהר הריין, שחרור הולנד ובלגיה ועד צפון גרמניה. בדרך עוד הספיק להיכנס לפריז ולגלות להוותו כי בת דודתו האהובה, אנט, חנה, נתפסה כשניסתה לחצות את הגבול לצרפת של ווישי, נכלאה במחנה הריכוז בדרנאסי ומשם הועברה ברכבת בקר לאושוויץ שם נספתה בתאי הגזים. אבא מצא את אמה, דודה אסתר, במקום מסתורה בפריז. היא הראתה לו מכתב מקופל, משורבט בעיפרון שאנט זרקה מחלון הרכבת ובו כתבה: “אל תתייאשי, אמא, אל תתמכרי לצער. אני מלאה אומץ ותקווה… יש אלפים במצבי. אשוב במהרה. חכי לי בסבלנות אמא יקרה שלי”.
אנו ניצבים כאן, בשלהי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, באתר מיוחד של ציונות, אתר של הנצחה, אתר של גבורה. לא חלפו שנים מעטות מאז ניצח מרדכי אנילביץ על קרב הגבורה של מרד גטו וורשה וצעירי קיבוץ יד מרדכי שנושא את שמו ומורשתו הפכו לחזית המאבק על תקומת ישראל. עד כדי כך שדוד בן גוריון מתאר ביומנו את תיאור הקרבות ומספר כי נמסר לו שהיו בקרב גם לוחמים שנטלו חלק בקרבות סטלינגרד ויכלו להשוות בין האירועים. מאז ניצב המקום הזה כתל חי, לסיפורה של התקומה, לסיפור יסודותיה המופלאים של המדינה, לסיפור של ההקרבה, לכוח הגבורה של צעירי הגטו ולוחמי עצמאות ישראל. “כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, על כן ייקרא שמך – ישראל”.
בינואר 1934, חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב דוד בן גוריון מאמר נבואי בעיתון “דבר”. וכך כתב: “משטר היטלר איננו יכול להתקיים זמן רב בלתי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות השכנות… או נגד רוסיה הסובייטית… אנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה… אשר תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם [הראשונה]… רק ארבע או חמש שנים עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. גודלו של היישוב ביום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה… למען נוכל לעמוד בבוא השואה…”
ביום הזה אנו עוצרים את הלך חיינו בכדי לכבד, לזכור, להזכיר את מה שצפה בן גוריון בדיוק מצמרר ולהזהיר את עצמנו ואת העולם על מנת שהזוועות הללו לא יחזרו על עצמן. זוהי משימה נצחית, משימה כזו שיש לחזור ולבצע – בכל דור ודור. השואה הייתה אירוע יחיד, פלנטה אחרת, כפי שקורא לה ק. צטניק. אין להשוות את שואת היהודים, האירוע הנורא ביותר בתולדות האנושות, לכל אירוע אחר. אבל הרוע, ההרג והשנאה עדיין כאן על צורותיה השונות ועוברת מדור לדור ומאתר לאתר. כאן באזור עוטף עזה מרגישים התושבים את הרוע, את השואה, את שטיפת המוח שמעבר לגבול, את הבנאליות של הרוע. אבל כאן בעוטף עזה אנו מרגישים את חוסנה של מדינת ישראל. את צבא ההגנה לישראל שיעשה הכל על מנת לשמור על בטחון התושבים.
לצערי, בשנת 2014 לא אוכל לומר שהעולם לעולם לא ישתוק. קילומטרים ספורים ממדינת ישראל רוחשות יום יום זוועות אנושיות ויום יבוא ויהיה מי שיגיד “למה לא הפציצו את גיא ההריגה בדמשק” או את מחנה כפיה 22 בצפון קוריאה. העולם נשאר אדיש ומנוכר לסבל החלש. “לא עוד”, אמר העולם אז בשנת 45. “לא עוד ילדים המובלים כצאן לטבח”, “לא עוד אובדן צלם אנוש”, “לא עוד מחנות ההשמדה והכפייה”. ולצערנו עולם כמנהגו נוהג.
מתוך אפר המחנות הקמנו מדינה לתפארת והנה אנו חזקים ונעמוד יחד איתנים מול כל הקם להשמידנו. גם בדור הנוכחי יש מי שינסה להכחיש, לזלזל ולהמעיט בזיכרון השואה. לא ניתן לשואת היהודים להישכח. היא תישאר לנצח חקוקה כאות על ידי העולם.
אלי ויזל כתב – “כשהאדם כותב על השואה הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס”.
כשהרים הניצול ההוא בברגן בלזן בקושי רב את עיניו בעודו שרוע על רצפת הצריף המלוכלך והמזוהם לעברו של הקצין מארץ ישראל שבא לשחרר אותו, הוא ידע רק מוות. כעת קיבל את חייו בחזרה, בנס. היום, כאן, אתכם ניצולים יקרים ועם הדורות שבאו בעקבותיכם, אתם עבורנו הנורמה. נורמה של שפיות, נורמה של אהבת העם ואהבת האדם, נורמה של רצון לחיות. אתם נס קיומנו ופאר עמנו.
נאחל לכם ולחבריכם הניצולים באשר הם בריאות טובה ואושר ונחת בחלקת אלוהים הקטנה שלנו בארץ ישראל. ומכאן, מיד מרדכי, אתר הגבורה והתקומה, נזכור ונזכיר את הנספים, את סיפורם, יגונם, כאבם וגבורתם, מדור לדור עד דור אחרון.

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

פרסום תגובה