האם מישהו זייף את הכתבה שאתם קוראים עכשיו?

חלקי רימון השקיפות. צילום: ג'וליאן אוליבר

חלקי רימון השקיפות. צילום: ג’וליאן אוליבר

אם אתם קוראים את הכתבה הזאת ברשת אלחוטית ציבורית ולא מאובטחת, למשל בבית קפה, לא בטוח שאתם קוראים את הכתבה שאנחנו פרסמנו. יכול להיות שמישהו השתלט על הרשת ושולח לכם גירסה מזוייפת של האתר, שבה הוא הכניס טקסט משלו. המישהו הזה עשוי להיות אמן הרשת ג’וליאן אוליבר, שמגדיר את עצמו כמהנדס ביקורתי והיה שותף לכתיבת “מניפסט ההנדסה הביקורתית“. אוליבר ודניל וסילייב יצרו יחד את פרוייקט “ניוזטוויק“, מכשיר שנראה כמו שקע מגן מפני קפיצות מתח, מוסתר על גבי שקע בבית קפה, מיירט גלישה ברשתות האלחוטיות ומאפשר להם, בשליטה מרחוק, לשלוח לגולשים גירסאות מזוייפות של כתבות מאתרי החדשות שאליהם גלשו.

בביקורו בימים אלו בישראל, אוליבר, ניו-זילנדי שמתגורר בברלין, מעביר בשנקר את סדנת “הרשת כחומר”, שם הוא מלמד איך להשתמש ברשת כמדיום ליצירת אמנות, וכמשתתף בפסטיבל פרינט סקרין בסינמטק חולון. “מהנדס ביקורתי הוא כל אדם זריז טכנית, שבאמצעות עבודתו מנסה לחשוף ולעסוק בהשפעה של הנדסה על הסביבה שלנו ועלינו”, מסביר אוליבר בראיון ל”הארץ”. “הוא/היא מבינ/ה שככל שאנחנו מסתמכים יותר על עבודה נתונה של הנדסה, אנחנו יותר מהונדסים על ידה. ככזאת, אנחנו חייבים לנשל את ההנדסה מממעמדה כשירות בלעדי לתעשייה, היא חייבת להיות מעורבת באופן ביקורתי כחומר יצירתי והפכפך לפרקטיקה ולדיון”.

האם מישהו יכול להיות מהנדס ביקורתי באמצעות הנדסה מעשית בלבד, בלי להיכנס לשדה האמנותי?
“בוודאי! נדיר שאני פוגש מהנדס שלא מעלה רעיון לשימוש בטכנולוגיה בצורה בלתי שימושית אך יצירתית ו/או ביקורתית. בניגוד לקלישאה, לעתים מהנדסים מלאים ברעיונות טובים ודעות מוצקות בדיוק כמו כולנו. חלק מהם נראים לגמרי לא מודעים לכך שהם נתפסים כאמנים ואקטיביסטים מתוסכלים, שכלואים בארון הפרקטיות. ההנדסה, עם ההתמכרות שלה לנראטיב של תועלת, שנאכף על ידי תעשיה שמתקבצות סביב לחצים של זמן ועלות, היא הבעיה כאן. מהנדסים יכולים לשנות את העולם. הם כבר עושים זאת, רק לא ברפלקסיביות או דיסקורס ביקורתיים”.

מתוך אתר Newstweek של ג'וליאן אוליבר ודניל וסילייב

העמדה ההנדסית-הביקורתית מניעה את הפרוייקטים האמנותיים של אוליבר, ובהם ניוזטוויק, משחק מילים על השבועון ניוזוויק והמילה tweak, שמשמעותה לתקן באמצעות שינויים זעירים. באתר הפרוייקט נכתב כי הוא “מזהיר שמציאות שמוכתבת על ידי התקשורת בלבד היא מציאות פגיעה; שהרבה ידיים בוחשות לאורך מסלול הפצת החדשות – עובדי ספקי האינטרנט, מספר רב של מנהלי שרתים ובעלי נקודות גישה אלחוטיות”. באתר יש מדריך מפורט להכנה עצמית של ניוזטוויקים, הדהוד לכך שהיוצרים לא חוששים רק מהמניפולציות התוכניות של התקשורת, אלא גם מפני הבורות הטכנולוגית של צרכניה. אוריינות טכנולוגית נחוצה לא רק למי שרוצה לעבוד בתעשיית ההייטק, אלא גם לחיי היומיום של אזרחי המאה ה-21, והיוצרים אומרים ש”ניוזטוויק יכול להיתפס כמכשיר טקטי לשינוי המציאות פר-רשת”. הפרויקט זכה בפרס הגולדן ניקה בקטגוריית האמנות האינטראקטיבית בתחרות הפרי אקס אלקטרוניקה ב-2011.

אנשים תופסים טכנולוגיה בשתי דרכים מנוגדות: איום גדול והזדמנות גדולה. נראה לי שבשנים האחרונות, המטוטלת נעה באלימות לכיוון של האיום. מה אתה חושב?
אוליבר: “אני מסכים. התחושה האנדמית בעולם המפותח היא שאיבדנו שליטה על הטכנולוגיה. אולם החרדה עצמה אינה חדשה – הלודיטים בני המאה ה-19 התנגדו להכנסת מכונות ‘חוסכות עבודה’ לתעשיית הטקסטיל במהלך המהפכה התעשייתית, בצופם את ההשלכה שתהיה להן על התחום שלהם ועל איכות החיים שלהם. עם זאת, היום הפחדים הללו כלליים הרבה יותר, מוּנעים מהמורכבות של האלמנטים הטכניים הרבים והחופפים של הסביבה ההולכת והופכת ליותר מהונדסת; הנדסה שאנחנו מסתמכים עליה, עובדים איתה ומביעים את עצמנו דרכה”.

אייפוד, אתה לא מובן

באופן פרדוקסלי, הטכנולוגיה של ימינו פשוטה יותר לשימוש ובו זמנית וקשה יותר להבנה, טוען אוליבר, ומדגים זאת באמצעות השוואה בין נגן מוזיקה ישן לחדש: “רק מלהסתכל על הגרמופון, ‘נגן האמפי3’ של זמנו, אפשר לקבל רמזים לגבי איך הוא עובד, משום שכל הפונקציונליות שלו מתבטאת כלפי חוץ. אנחנו רואים את הכננת בצד אחד, ומבחינים שאם נסובב אותה ונספק אנרגיה קינטית למערכת, הפלטה שעליה התקליט תתחיל להסתובב. זה הקלט האנרגטי שלנו. התקליט עצמו תומך במחט שעולה ויורדת על חריצים דקים על גבי ספירלה לכיוון המרכז. זה מדיום האחסון שלנו. בינתיים מוזיקה יוצאת מהקרן, ובאמצעות הצורה הקונכייתית המתרחבת של הקרן, אפשר לזהות באופן כמעט אינטואיטיבי שזה מה שמגביר את הקול ומעביר אותו לאוויר. כך, הגרמופון היה פיסת טכנולוגיה חברתית ובמידת מה שקופה.

“עכשיו תחשוב על אייפוד ננו. אם תפרק את המכשיר הזה, מה שבלי ספק יפיג את האחריות עליו, כמעט אף אחד שאתה או אני מכירים לא יוכל להגיד בדיוק מה כל אחד מהרכיבים הזעירים עושה. רבים אפילו לא היו מזהים את הסוללה, מקור האנרגיה שלנו, ובטח שלא איפה המוזיקה נמצאת. לרוב האנשים, המכשיר הוא קופסה שחורה, עמומה וקסומה, שהפונקציות הפנימיות המורכבות שלה יושבות מאחורי מעטה בלתי חדיר של מטאפורות ממשק”.

iPhone Gramophone - Walnut, רמקול לאייפון בצורת גרמופון בעיצוב מט ריצ'מונד, למכירה באתר Restoration Hardware

iPhone Gramophone – Walnut, רמקול לאייפון בצורת גרמופון בעיצוב מט ריצ’מונד, למכירה באתר Restoration Hardware

סטיב ג’ובס, מייסד אפל, אמר שהוא לא שואל את המשתמשים מה הם רוצים, אלא מגדיר עבורם את צרכיהם. אידיאולוגיה זו עומדת מאחורי הקלות והאינטואיטיביות שבשימוש במכשירי החברה. לשם כך, המכשירים נבנו כך שהם שולטים בחוויית השימוש, מפשטים אותה ומגבילים אותה. אפל שולטת גם באפליקציות חיצוניות, שחייבות לעמוד בתנאים שלה כדי להיכנס לחנות האפליקציות שלה, אפסטור. אוליבר מתנגד לתפיסה הזאת: “המורכבות והעמימות היחסיות של הטכנולוגיה המודרנית גורמת לאנשים רבים להרגיש מוחלשים, אפילו כשאותה טכנולוגיה נמכרת על בסיס הפוך. יותר מכך, תעשיות הטכנולוגיה רוצות שנישאר כך, כי הן זיהו שלבורות הצרכנית יש שווי שוק משמעותי. יותר טוב לשורה התחתונה שלהן שפשוט נשתוק, נשתמש במכשירים שלהן ולא נשאל שאלות. זהו חוסר שליטה שמוטמע באופן אקטיבי על ידי יצרני הטכנולוגיה”.

יצרניות החומרה והתוכנה פוגעות בזכויות שלנו, לשיטת אוליבר: “לא רק שהמכשירים הרבים שבבעלותנו ובשימושנו מגיעים בלי מדריך שימוש, נאסר עלינו יותר ויותר לפתוח אותם למטרות לימוד, על ידי הפגת האחריות ובמקרים מסויימים על ידי הטלת קנסות על ביצוע רוט או ג’יילברייקינג [פריצת מערכת ההפעלה של מכשיר האנדרואיד/אייפון באופן שמסיר מגבלות שמוטמעות בגירסת היצרן, ע”ק]. כשאנחנו מדברים על איבוד שליטה במסגרת הזאת אנחנו מדברים גם על איבוד בעלות, משום שזכות הקניין היא הזכות לפתוח, לשנות-ייעוד, לתקן וגם לקלקל. הזכויות הללו מגיעות עם אופניים, אבל פחות ופחות עם חפצי ‘הייטק'”.

התאגידים יושבים בצד אחד של ציר הרשע, ואת הצד השני מאכלסות ממשלות, לפי אוליבר: “חבר את המתחים הללו עם מה שנראה כמו אספקה בלתי נפסקת של שערוריות של מעקב רחב וחודר-כל אחרי אזרחים, לעתים קרובות תוך ניצול ישיר של בורות בנוגע לסיכונים מהותיים, וצמרמורת עמוקה ומדאיגה משתלטת: אולי עבדו עלינו”.

מה למדת בגן היום, אזרח מודע שלי?

פרינט סקרין השנה עוסק בשאלת השכחה בעידן הדיגיטלי ובמיוחד האם קיימת לנו הזכות להישכח בעולם של תיעוד מאסיבי”, אומר ליאור זלמנסון, המנהל האמנותי של הפסטיבל. “עבודותיו של אוליבר מדגישות עד כמה אין לנו שליטה על המידע האישי שלנו, בין אם אנו מחצינים אותו מרצון על ידי הכנסתו לאתרים ובוודאי במקרים בהם הוא נאסף מבלי מודעותנו. העבודות משחקות עם מנגנוני זרימת המידע של הרשת, חושפות את חולשותיו ומנצלות אותן לצרכים ביקורתיים, חינוכיים ואמנותיים”.

ג'וליאן (מימין) ומושון זר-אביב בישראל, השבוע

ג’וליאן (מימין) ומושון זר-אביב בישראל, השבוע. צילום: אחיקם בן יוסף/שנקר

רימון השקיפות“, פרוייקט של אוליבר מ-2012, הוא מכשיר שמעוצב כרימון נפץ צבאי מפלסטיק שקוף למחצה שבתוכו רכיבים אלקטרוניים ובעל מנגנון עשוי כסף. שחרור הניצרה והמנוף גורם לו להתחיל ליירט תשדורות רשת אלחוטיות מקומיות ולשדר אותן למחשב מרוחק, שעליו אפשר לראות את התכנים הלא-מוצפנים שעוברים באותן רשתות. “היעדר שקיפות תאגידית וממשלתית הוא נושא מעורר מחלוקת בשנים האחרונות”, כתב אוליבר, “ועם זאת הכלי היחיד לעידוד פתיחות רבה יותר הוא התהליך האיטי והמעייף של שינוי מדיניות. רימון השקיפות, שמוצג בצורת רימון יד סובייטי F1, הוא תרופה איקונית לתסכולים הללו, כשהוא הופך את תהליך הדלפת המידע מפגישות סגורות לפשוט כמו שליפת נצרה”. למטרה המנוגדת, שיבוש תקשורת, יצר אוליבר את No Network הוא משבש רשתות סלולריות שמעוצב כטנק קרבי.

נראה שאתה תופס טכנולוגיה כנשק, וקורא לציבור להשתמש בנשק הזה נגד ממשלות ותאגידים. אתה מאמין שהגישה המיליטריסטית הזאת היא הגישה הנכונה? אתה מרגיש שהיא יעילה?
“אני לא תופס טכנולוגיה כנשק, לא, אם כי היא יכולה להיות מעוצבת כך. בהגדרה משוחררת, טכנולוגיה היא מה שאנחנו יוצרים כדי לעשות בו שימוש. מאחר שאנחנו לא יכולים לצוד ולהרוג חיות בידיים, נדרשנו להמציא כלי נשק שיסייעו לנו להרוג אותן, שאחר כך סייעו לנו להרוג זה את זה. מאחר שבשר נא בדרך כלל עושה אותנו חולים, נדרשנו ללמוד לשלוט באש לפני שנוכל לאכול אותו, וכן הלאה. אני גם לא טוען שגישה כללית של מתקפה על ממשלות ותאגידים היא חכמה. מה שכן, אני מאמין שכשישויות כאלו מנצלות לרעה באופן אקטיבי את הבורות שלנו, את האמון שלנו או את שניהם, ודוחפות לנו טכנולוגיות חדשות וסגורות כל הזמן, אנחנו נהיה טפשים אם לא נעשה משהו בקשר לזה”.

הבשורה הטובה היא שיש מה לעשות בקשר לזה, מסביר אוליבר: “חינוך הוא הצעד המכונן הראשון – רכישות מיומנויות ולימוד אחרים. השני הוא ביזור. השלישי הוא הצפנה, הצפנה, הצפנה” (כשביקשתי מאוליבר לשלוח לי פרטים על פרוייקטים עתידיים שלו, הוא שאל אותי אם יש לי מפתח PGP, שמאפשר לתקשר באופן מוצפן, ואמר: “תשיג מפתח PGP ואז נדבר הרבה”).

No Network, יצירה של ג'וליאן אוליבר

הסדנאות שמעביר אוליבר משמשות אותו להפיץ את הידע ואת הרעיונות של ההנדסה הביקורתית. “מניפסט ההנדסה הביקורתית תורגם לעברית על ידי אמנית הרשת צילה חסין, ובהשראתו היא, אני ואחרים בשנקר מבקשים לחדד את הזווית ההומניסטית במפגש המרתק והקריטי שבין הנדסה ועיצוב, שתי הפקולטות של שנקר”, מספר מושון זר-אביב, שיזם את הסדנה של אוליבר בשנקר. “כקבוצה שכוללת סטודנטים להנדסת תוכנה, סטודנטיות לאמנות בינתחומית מרצים לעיצוב ולימודי תרבות וגם כמה אורחים מבחוץ, למדנו את חומרי הגלם מהם עשויה הרשת וגם איך להשתמש ברשת עצמה כחומר גלם. יומיים לתוך סדנת ה-NetWorkShop של ג׳וליאן כבר הספקנו להתקין סביבת לינוקס, ללמוד להשתמש בממשק הטקסטואלי של ה-Command Line וגם לייצר קולאז’ ענקי מכל התמונות שזוהו בתעבורת רשת wifi שריגלנו אחריה. ביום האחרון לסדנה נסייר במתחם הבורסה עם לפטופים ואנטנות ונרחרח שם אחרי הדיבורים באוויר”.

מה אנשים שאינם מהנדסים יכולים לעשות כדי לתמוך במטרות של המהנדסים הביקורתיים?
“באופן משונה, זו שאלה קשה! אמורה להיות לי תשובה מוכנה לכל הצעה לסיוע, אבל ברמה הפרקטית אני חושב שזה עלול לסכן את האפשרות של הזמנתנו להעביר סדנה בארגון שלך, קנייה או הזמנה של פרויקט, והטוב מכל, של מימון המחקר”.

תגובות

פרסום תגובה