חטפו אותך? תתקשר לאבא ואמא // ניר גונטז’
כבר כמה ימים שאני חושב על שיחת הטלפון שעשה בזמן אמת אחד משלושת הצעירים החטופים למשטרה, ועל דרך (אי-)הטיפול בה, והאמת? אני מוצא את עצמי כמעט חסר מילים. בכל זאת, אנסה להגיד עכשיו משהו:
מוקד 100 של המשטרה, בכל המחוזות, עבר רה-ארגון בשנים האחרונות. מזמן הבינו במשטרה שמדובר בעקב אכילס שלהם. אבל מה? הארגון הזה מחדש, לא מוכיח את עצמו. בזמנו הוזמנתי עם חברי, הכתבים לענייני פלילים, לסיור במוקד. ויזואלית זה נראה יופי: מסכי ענק עם זמני המתנה, אופן-ספייס ממוזג ומערכת משוכללת לניתוב שיחות על-פי מרחבים. ובכל זאת דבר אחד בלט כבר אז לעין: המוקדנים צעירים מאוד וחסרי נסיון. ההכשרה שלהם לא מספקת ולא עומדת במבחן המציאות, פעם אחר פעם. הבעיה הזו לא נפתרה.
כמה וכמה מתושבי הארץ נורו או נדקרו לעולמם לאחר טיפול כושל של המוקד. שלא לדבר על עבירות רכוש שזכו למענה דפוק ומאוחר. משהו בשיטה ההפעלה של המוקד לא עובד.
המשטרה מתמחה בביצוע תחקירים פנימיים שלא מעלים כלום. המשטרה מעולה בלהתגונן ולהסביר, ולתרץ. רק לעתים נדירות היא מבינה שמשהו אצלה היה לא בסדר. לעתים נדירות עוד יותר, היא מודה בזה בפה מלא. אבל גם במקרים הבודדים הללו האשמה נעצרת בדרגת פקד, מקסימום רב-פקד. במקרה הנוכחי הכישלון הוא של המפכ”ל. לא פחות. אסביר:
המפכ”ל וראש אגף המבצעים ידעו היטב על הבעיות במוקדי 100. שניהם הבטיחו יותר מפעם אחת לתקן ליקויים במוקד. השניים מכירים את נקודות החולשה של המוקד ועדיין אפשרו למצב הנוכחי להתקיים. היינו: ידעו, ניסו, ולא הצליחו להשתלט על הבלאגן. ידעו – וכשלו.
לא על כל כשלון או טעות של שוטר זוטר או מפקד זוטר צריכים הבכירים ביותר לשלם. אבל כשמדובר בכשל ידוע ומתמשך – כזה שכבר עלה בדם. כזה שהמפכל הבטיח אין ספור פעמים לתקן – ולא הצליח. על זה הוא צריך לשלם. במדינות מתוקנות קוראים לזה אחריות מינסטריאלית. הפאדיחות של המפכל הנוכחי הן כבר רבות מספור. הוא אמנם חביב ורהוט, אבל לנהל בהצלחה את המשטרה – בזה הוא לא הצליח. זו עובדה.
על הכשלון הנוכחי משלם כעת עם שלם. בעצם שניים. גם זו עובדה. הרמת מסוק לאויר בזמן אמת, הקפצה מאסיבית של כוחות וטיפול יעיל, אולי לא היו מצילים את הנערים, אך בסבירות גבוהה מאוד, יאמר כל מומחה לטרור, היו יכולים לסכל את התגלגלות החטיפה ולמנוע ממנה להפוך לפיגוע מיקוח.
רב-ניצב דנינו הבטיח בעבר (בסמוך לכשלים קודמים של מוקד 100) לטפל בבעיות. הוא אולי ניסה, אך במבחן התוצאה – נכשל. עובדה.
כואב הלב לחשוב על הנער רב-התושיה והאומלל שבחר להתקשר 100 רק בכדי למצוא מערכת אטומה. בישראל 2014 במקרה חירום עדיף להתקשר להורים מאשר למשטרה. תחשבו על זה – אם היה הנער מצלצל להוריו, הם בוודאי לא היו חושבים שהוא מתלוצץ עם שוביו. את שתי הדקות האחרונות לחייו, כפי שהכיר אותם, את שתי הדקות היקרות ביותר, הוא בזבז בשיחה עם מוקדן צעיר וחסר הכשרה.
דנינו לא יתפטר. אף אחד גם לא ידרוש ממנו לעשות את זה. הוא יפרוש בכבוד וילך לעשות לביתו. ואנחנו נמשיך להתמודד עם הכשל החמור שסיבך מדינה שלמה (ועוד אחת). דנינו ידע. דנינו הבטיח. דנינו לא הצליח. דנינו נכשל.
הנה סרטון שמוכיח שדנינו ידע בדיוק מה הבעיה:
תירוצי הבדיעבד, כגון “זה מוקד שמקבל המון שיחות הטרדה”, אוויליות. מה האזרח צריך להבין? שהמשטרה לא מצליחה להתמודד עם חבורת משעוממים שמטרידה אותה? ושאם האזרח יזדקק לסיוע לא יהיה מי שיטרח לעשות את הא׳ ב׳? כל שנדרש גם אם חשבו שזו הטרדה, זה לבדוק למי שייך הקו וליצור קשר עם קרוביו.
ניר גונטז’ הוא עיתונאי, לשעבר כתב הפלילים של ידיעות אחרונות. הוא כתב על ניכוי הערבים מהסקרים בגליון אפריל 2012
תגובות
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
