משעמם

יש לי ב-Yo חבר בשם אלמוג. הוא שלח לי “יואו” לפני כמה ימים. אין לי מושג מי זה אלמוג. הוא כנראה מצא את היוזר שלי בפייסבוק. פרסמתי אותו בתגובה לסטטוס של רחלי רוטנר מ”וואלה טק”, שהתקינה את האפליקציה הישראלית המדוברת ולא היה לה עם מי להחליף יואואים. אין לי איך לשאול את אלמוג מי הוא ומאיפה אנחנו מכירים, כי האפשרויות היחידות ביואו הן לשלוח יואו ולקבל יואו. האפליקציה הזאת נורא משעממת. גם פיד הפייסבוק שלכם משעמם. גם מנחם המשעמם משעמם. גם פיסקת הפתיחה הזאת משעממת. אני מריח טרנד, והוא לא מוגבל לעולם הווירטואלי.

מי שגדל בילדותו עם טלפון צעצוע של פישר פרייס עלול להתפתות בבגרותו לשלם עליו סכום בלתי סביר באתרי יד-שניה, לשם סיפוק היצר הנוסטלגי. דבר דומה קורה עם טלפונים סלולריים ישנים, טיפשפונים מגושמים ומעוטי אפליקציות מבית נוקיה, אריקסון, מוטורולה ודומיהן, שהפכו מפסולת עולם ראשון שמשווקת בעולם השלישי לפריטים אופנתיים נחשקים. לא רק הנוסטלגיה משחקת פה תפקיד, אלא גם טרנד השעמום והאאוטיות, שהוא ריאקציה לחיים המהירים, המתקדמים והמתעדכנים תדיר, אשר מיוצגים בתופעות כמו FOMO (ר”ת של fear of missing out), החשש לפספס את העדכונים ולהישאר מאחור. תופעה ראקציונית נוספת היא הנורמקור, אופנה אנטי-אופנתית של לבוש חסר ייחוד.

השעמום מובנה בחיים שלנו, ואם תורשה לי אקסיומה משעממת, מהווה את המרכיב הרגשי-נפשי העיקרי בהם. כשמשעמם לנו אנחנו עשויים לפנות לאמצעי בידור כדי להפיג את השעמום – לקרוא ספר, לצפות בסרט, לשחק במשחק מחשבון, לשלוח יואו לחבר או לגלול בפייסבוק. הרשת החברתית בנויה כמגילה עם התחלה ובלי סוף, ערוץ שמשדר 24/7. בצדה מוטמע טיקר דמוי שורת המבזקים הבלתי נסבלת במשדרי חדשות. כך זה נראה אצלי עכשיו: אלכס לויט אוהב את הסטטוס של ליאו ליברמן. דליה שימקו תויגה בתמונה של ארינה. מאור ברזני ממליץ על כתבה בוויינט. חן בוקר אוהבת את הפוסט של אדם לייסנר על הטיימליין שלה. ליאור לוין אוהב את התמונה של סתיו שפיר.

“בשנים האחרונות אנו כל הזמן שומעים את הבאז של החברתיות והקהילתיות”, אומר ליאור זלמנסון, מרצה בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ומנהל פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בסינמטק חולון. “אבל בסופו של דבר, במקרים רבים זה מסתכם בלייקים, התלהמויות וקריאות yo! שיוצרות שעמום, תסכול ותחושת בדידות וניכור גדולות אף יותר. פעמים רבות אנו מרגישים שהשיח ברשתות החברתיות הוא שיח בשביל השיח. ואם כוונתי לא ברורה, נסו להיזכר כמה פעמים פתחתם שיחת צ’ט בפייסבוק ללא שום תוכן שעובר בה, אלא רק ‘מה נשמע’ ו’מה קורה’ שלא מובילים לשום מקום. זה מומחש בצורה הכי טובה על ידי ה-Yo, שיח ללא מטרה חוץ מאשר להיות בשיח”.

“אני מתקשה קצת עם הציר הזה של בין שעמום ובנאליות לבין ייחוד ועניין”, אומרת מעין גולדמן, סטייליסטית, כותבת וחוקרת מגדר. “יש צירים אחרים לשרטט עליהם את השוני והפער חוץ מזה של ייחוד מול המוניות. האחד הוא מהיר ואיטי. מי משקיע זמן ומחשבה באופן בו הוא מייצג את עצמו ברשת ומי עושה את זה כלאחר יד. הספקטרום שבין מהיר ואיטי הוא רלוונטי עכשיו במלא תחומים – אוכל, אופנה – ונדמה לי שזהו אחד מהם. זה כמו מין רצף של מהירויות משתנות נדמה לי, יותר מאשר שני מחנות. ואולי ברגע שזכית למעמד המבוסס על קולך הייחודי כתוצאה מ-, בוא נודה על האמת, די הרבה השקעה, אתה זכאי גם להשפרצת הרהורים על העציצים שלך או השמפו שלך מבלי שזה יגרע מזה. מצד שני אולי לא. אולי כמו שאומרים באופנה, שאתה טוב רק כמו הקולקציה האחרונה שלך – ובמרחב כמו הרשת נחשף באופן הכי חזק כמה שזהות מתקיימת רק כתוצאה מתחזוק מתמשך. אולי אף אחד לא יכול לנוח על זרי הדפנה של הפוסט הקודם. זו השקעה שאין לה סוף. אני מקווה שיש לה תוצאות שהופכות אותה לבעלת ערך”.

לכאורה, ברשתות החברתיות כל הזמן קורה משהו. למעשה, אנחנו ממלאים שם את החלל שהשעמום יוצר בנו בשעמומים של אנשים אחרים. “כשהיינו ילדים, השעמום היה כלי ההזנק המוצלח ביותר של ההרפתקאות”, אומר עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il. “אבל היום נראה שאנחנו כל כך חוששים מהמצב הקיומי של השעמום, שאנחנו מטביעים את עצמנו בשלל הסחות דעת וגירויים, אשר בדרך כלל מגיעים ממקורות תוכן חיצוניים – טלוויזיה, רשתות חברתיות, רדיו וכו’ – הפחד הזה מהשעמום מוביל לשתי תוצאות שליליות: הראשונה היא שפחות ופחות מאיתנו הופכים לייצרני תוכן פעילים, למעט אולי סטטוסים אקראיים, וזאת מאחר ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו את השקט והשלווה לחשוב לעומק על דברים ולפתח רעיונות חדשים (אם תשב היום ותהרהר בפרהסיה למשך יותר משתי דקות, מיד יניחו שאתה בדיכאון). שנית, מאחר ומרביתנו חוששים להשתעמם ומוצאים מפלט בפיד הקרוב, אנו למעשה ובפועל תורמים להפיכתו למשעמם עוד יותר מאחר ואיננו מביאים שמץ של חדשנות או מקוריות אליו – הדבר קשה גם כך מאחר ומעגלי החברים ברשתות נוטים להיות הטרוגניים מבחינת דעות גם כך. אם כל אחד מאיתנו היה מפנה כמה שעות ביום לטובת שעמום איכותי, סביר להניח שהוא היה מסיים אותו עם כמה רעיונות מעניינים או תובנות מוצלחות. מהסיבה זו ממש תנועת ההאטה מעודדת פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון שוטטות או בהייה, ואלה בהחלט דורשות אימון, שכן התרגלנו לברוח מהרגעים הללו”.

עדכוני הפייסבוק של מכרינו משעממים לפרקים מעצם טיבם, כמו קודמיהם האנלוגיים, היומנים האישיים ואלבומי התמונות המשפחתיים. אם חגגנו עם החברים יום הולדת, אולי נשתעשע לראות תמונות מהאירוע, אבל נשתעמם מתמונות של הילד שלהם מקושט בסגול-ארטיק-ענבים בחוף הים. יש מי שמספק שעמום שמכוון לשעמם באופן חתרני, אידיאולוגי ופארודי.

כשסגן שר הבטחון, ח”כ דני דנון, דיווח בפייסבוק שהוא פנה לראש הממשלה בבקשה למנוע ממחבלי החמאס לקנות בקנטינה, פרופיל הפייסבוק “כוכבים ברשת” פנה אליו לבקש הבהרה. “מי אתם כוכבים ברשת?”, תהתה לשכת סגן שר הבטחון. “מגזין רשת אינטרנטי שמסקר את כוכבי האינטרנט ואושיות שהדפים שלהם נצפים מאוד, כמו דני דנון”, התקבלה התשובה. הלשכה התרצתה והסבירה את מהות האיסור. מדור הרכילות הפארודי פרסם את ההתכתבות המלאה.

“המניע של ‘כוכבים ברשת’ הוא להראות עד כמה חלק מהתרבות וחלק מגופי התקשורת הדרדרו לרמת שעמום בעצמם, ושכל דבר יכול להפוך להיות בקלות אייטם אם רק מאפרים אותו נכון”, אומרת בראיון צ’ט האנונימית המסרבת להזדהות, שעומדת מאחורי הפרופיל, אשר אסף עד כה 1133 חברבוקים. תחומי העניין שלה אינם מתמצים בהצהרות של פוליטיקאים. כשחברת טבעול פרסמה בפייסבוק הודעה נרגשת על חזרתו לחנויות של מוצר המזון “ארוחת תבשיל כפרי”, כוכבים ברשת פנתה ליוצרשת רועי כפרי ושאלה: “רק לאחרונה הוא [התבשיל] חזר ובאישור בולט של הרבנות הישראלית. כיוון שיש לכם אותו שם משפחה: כפרי, רצינו לדעת אם אתה במקרה קרוב משפחה ואם תוכל לשפוך אור יהודי על הסיבה שצריך אישור כזה”. בניגוד לסגן השר דנון, כפרי לא השיב.

העיסוק הזה מעניין אותך? או שגם את משתעממת?
“כוכבים ברשת”: “מעניין אותי מאוד! כי דווקא הדברים שנראים חסרי חשיבות הם אלה שמדגישים את איזה פער בתפיסות של אנשים”.

פרופיל הפייסבוק “מנחם המשעמם” מתעסק באנשים מוכרים אפילו פחות מכוכבי-רשת – הוא עצמו, בן דודו מאיר, עמיתיו לעבודה איציק אחראי הרכש הבדחן, עדן וצפריר היועץ הארגוני שמחזר אחריה, מהלך שמנחם מתעד אך לא מצליח לפענח. הוא מספר על דברים יומיומיים שהוא עושה, אירועי שבתרבות שאליהם הוא הולך, כותב שירים משעממים ומפרסם תמונות של עמודי מדרכה ושל מטבעות מסודרים בצורות שונות, שהוא צילם ושגולשים שלחו לו. באחד הסטטוסים שלו הוא לועג בעקיפין למדורי הרכילות, שמצליחים להיות יותר משעממים ממנו כשהם אפילו לא מנסים: “כנראה שזאת התקופה לקנות מזרנים, כי המקומון מדווח שהשבוע עדן הראל ועודד מנשה התחדשו במזרן חדש. מכיוון שבשבוע שעבר דווח שיהודה לוי קנה מזרן במידות מיוחדות של 180X200 והפעם לא צויינו מידות המזרן, אני מניח שעדן הראל ועודד מנשה קנו מזרן בגודל הסטנדרטי של 160X200”.

מספר החברבוקים של מנחם המשעמם מוסתר, אבל אפשר לראות שיש לו יותר מ-16 אלף עוקבים. הוא לא נוהג להשתתף בדיון בתגובות לסטטוסים שלו, והתעלם מפנייה שלי לראיינו. נסיון לפענח מה מניע אדם להשקיע זמן ומחשבה בפרסום סטטוסים משעממים במתכוון מוביל להשערה שמדובר בניסוי חברתי או בקמפיין גרילה, אולי לעיריית רמת גן, העיר שמוזכרת רבות בפיד של המשעמם.

זלמנסון טוען שמנחם המשעמם לא באמת משעמם: “מנחם המשעמם, המשקף את המתקשר הבנאלי, זה שלא באמת יוצר שיח אלא מעביר אינפורמציה ללא סיבה וללא יכולת הבחנה בין מעניין לטפל, זוכה להצלחה ולעניין כי הוא מייצר לקוראים עולם עם שפה, דמויות ואף עלילה ונותן לגולשים תוכן אשר עליו הם יכולים ליצור שיח”.

“לאחרונה שמעתי התבטאויות רבות, מצד אנשים שאמורים לכל הדעות לראות את עצמם כבעלי ‘תו תקן’ וחופשיים מחובת הוכחה, למשל סופרים, על כמה הם מתעבים אמירות בנאליות וקלישאות”, מוסיפה גולדמן. “גם אני סולדת מהן אולי, אבל נדמה לי שזה קצת בנאלי וקלישאתי לומר שאתה סולד מזה. אין דבר משמח יותר מלשמוע מישהו אומר את הדבר הכי פחות צפוי ממנו ספציפית, בלי קשר לדעת קהל. אני תמיד מאושרת לגלות על, למשל, אקדמאי שצופה באדיקות ב’מעושרות’ או כל דבר שנתפס כהמוני”.

גולדמן מקנאת באנשים משעממים, ורואה במנחם המשעמם מודל לחיקוי: “פרשתי לפני כמה שנים מהפייסבוק, והאמת שעצם השאלה שלך עושה לי חשק לשוב לפייסבוק ולפתוח עמוד בו אכתוב על ‘הנעליים המהממות שקניתי בחנות של עינת המדהימה’ ואעלה תמונות ובהן התינוקות של חברותיי, ואפילו לא מצולמים למופת אלא במין זווית לא מחמיאה ותאורה קשה. אז יכול להיות שניסחתי לעצמי עכשיו את הסיבה בגללה אנשים חשים כמיהה לנורמקור”.

אופנת השעמום מזכירה לגולדמן את הבייסיק ביץ’, כינוי גנאי לאישה סחית, משעממת, פשוטה וחסרת חוש אופנתי: “דווקא חוסר הייחוד המוחלט שלה, שלא ממש איפשר להגדירה, הוא שקיבל עכשיו כותרת ומאפיינים משלו, וגם הרבה עיסוק ברשת. יהיה מצחיק אם משהי תהיה מעין מנחם המשעמם בגרסת הבייסיק ביץ’ ותספר על מרתון סקס והעיר שהיא עשתה והשופינג בעדיקה סטייל”.

רועי קהת, מצחיקן רשת בעל דף הפייסבוק “הרועי קהת שכותב בס”ד”, נתן מטא-סיכום יפה לעניין: “הרבה אנשים תוהים למה מנחם המשעמם כל כך פופולארי, אבל הם מאבדים עניין בזה די מהר”.

מכיוון אחר, יש נסיון להילחם בהצפת המידע הבנאלי ובשעמום ובאמצעוצתכנים מעניינים עם ממשק מוצלח ועיצוב יצירתי, אשר דורשים במפגיע מהקורא להשקיע בהם זמן ומחשבה. “כמעט מדי שבוע נולד רעיון מעניין בזירת האינטרנט, ואני מודה שכשאני אומר אינטרנט בהקשר הזה אני מתייחס לווב, למגרש שמלכתחילה היה מאוד ניסויי”, אומר דב אלפון, שהקים עם הסופר אתגר קרת את מיזם הוויזואליזציה לסיפורים StoryVid, והקים ועורך את מגזין הרשת אלכסון, שני מיזמים שמנסים לספק תכנים כאלו. “זה נובע קודם כל מחירות של ממשק – אתה יכול לעשות בווב הרבה דברים שאתה לא יכול לעשות בפארק סגור כמו פייסבוק. בעיניי, הקשר בין עיצוב לטקסט רק הולך ומתחזק במדיות החדשות, וזה חלק מהשעמום שאתה מצביע עליו. אין שום דבר שיכול להפתיע אותך בפיד כל כך מאורגן, זה מפיל על הטקסט אתגר שמאוד קשה לעמוד בו מדי יום”.

אם אנחנו משווים בין פייסבוק לווב, אנחנו משווים בין ערימת ניירות A4 מודפסים לבין מגזין.
“כן, לבין המגרש הבלתי צפוי ביותר. מי שאוהב את האינטרנט קשר אמיץ יודע איפה למצוא כמעט מדי שבוע עוד משהו שמישהו חשב עליו, המציא אותו, עיצב אותו, הדהים את כולם, וזה משהו שיכול להתקיים רק במגרש הגדול. אבל בגלל שרוב בני האדם אולי אינם אוהבים את ההפתעות, אולי לרוב הצרכנים מתאים משהו מאוד מסודר. אז הפופולריות של רשתות סגורות, שבהן קשה להשתולל, בגלל שמורידים לך את העמוד, בגלל שהעיצוב לא מאפשר לעשות את זה, בגלל מיליון סיבות, גדלה, ופתאום נוצר מצב שבו רוב בני האדם נתקלים, במקום בדברים בלתי צפויים, בדברים הכי צפויים בעולם. ומפה נולדה הראקציה של מנחם המשעמם”.

אתה חושב שיש מטרה עסקית-מסחרית בכך שיהיה משעמם?
“בהחלט. אני חושב שבכל זירה כלכלית שהיא, קל יותר ליצרן כאשר הוא מבין מה הלקוח רוצה, והלקוח מבין מה הוא קונה. יש תורות שיווקיות שלמות, שאבקת הכביסה חייבת תמיד להיראות אותו דבר, אבל מדי חמש שנים אתה צריך להכריז על ריח חדש או אריזה חדשה, ולצערי זה לא שונה, מסתבר, במדיום הווירטואלי, בעולם התוכן. יש מטרה פיננסית-שיווקית ברורה להאכיל אנשים בדיוק את אותה המנה, בכל פעם באריזה קצת אחרת”.

מקדונלדסיזציה, אותו טעם בכל מקום, ואנשים מתרבויות שונות ומקומות שונים אוכלים פחות או יותר אותו דבר.
“כן, אתה דואג לטעמים לא מאיימים, זה המפתח. אתה נכנס למקדונלדס ויודע שלא תופתע לרעה, אתה יודע מה תקבל. אנשים מפחדים מהבלתי צפוי. אבל ליוצרים, לכותבים, ליצרני התוכן ולמו”לים אין שום סיכוי מול מכונה כמו פייסבוק. מראש, וזה אף פעם לא הוסתר, המטרה של הרשת החברתית, בניגוד לווב הפתוח, איננה להקל על הגישה של מיליוני בני אדם לאינפורמציה ולתוכן מעניין. המטרה היא לעשות כסף, לא מפרסום בדיוק אלא משליטה בתוכן ומשידוך שלו לפרסום. לכן פייסבוק התחיל לסחוט את יצרני התוכן, קטנים כגדולים, בלי שום הבדל. כיצרן תוכן אתה מקבל הודעה שהפוסט שלך באמת נורא מעניין, וחלק מהחברים והמנויים שלך נכנסו אליו. אם אתה רוצה ש-30% או 70% או 100% מהם ייחשפו אליו, אתה צריך לשלם למארק צוקרברג כסף בתמורה לשירות הזה, שהוא יואיל להרשות למנויים שלך לראות את החומר שלך. וזה משהו שהלגיטימיות המוסרית שלו לא לגמרי ברורה, והוא עוד יותר מאיים על דברים בלתי צפויים, על חירות הבעה וחופש ביטוי. ברור שהמו”ל הגדול המסחרי – בין אם זה עיתון, כתב עת או יצרן בדיחות – יכול לעמוד בעוד חלק מהכסף שילך לצוקרברג, ואילו הניו יורק ריוויו אוב בוקס או מו”ל קטן של ספרים או חנות קטנה צריכים להסס מול הדבר הזה. לכן אנחנו עוד פעם מתקרבים עוד יותר לעולם צפוי, למרבה הצער”.

אתר תנועת ההאטה של נויפלד הוקם בהשראת תנועת סלואו פוד, שקמה בעקבות מחאה של שפים נגד פתיחת סניף מקדונלדס ברומא ב-1986. “מקדולנדס משעממת בגלל שבכל העולם להמבורגרים שלה יש את אותו טעם. איקאה משעממת בגלל שלחצי מדינה יש את אותו שולחן מתכת וזכוכית בסלון, וכך הלאה”, מזהיר נויפלד מהצדדים השליליים של השעמום, ומציע פתרון: “עצם העובדה שאנחנו לוקחים חלק בכלכלת תאגידים ורשתות מבטיחה שהשעמום יילך ויישתלט על חיינו, וכדי לנטרל את הסכנה הזאת כל שעלינו לעשות זה להימנע מרכישה באותם מנגנוני שיעתוק המוניים, ובמקום זאת לפנות לעסקים קטנים וייצרנים פרטיים, ובכך לעודד מגוון וריבוי”.

התפרסם ב”טיים אאוט תל אביב”, 3.7.2014

תגובות

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•