הצגה מוקלטת בין חיות מתות // סמול טוק

מיכל ואעקנין תיקח אתכם לביקור לא־שגרתי במוזיאון מלא פוחלצי חיות

קחי אותי לסיור במוזיאון.
“אז ניפגש בלילה, בחושך. אני אפתח לך את שער החומה שמקיפה את המוזיאון ואזמין אותך להיכנס. בפנים תוכל לראות לב בפורמלין, דוב, לביאה, פינגווין, שלד ואם תהיה ילד טוב אראה לך גם את העגל הדו ראשי. אל תפחד, אני אתן לך פנס שתראה את הדרך ואני לא אעזוב אותך לרגע. מיכל ואעקנין. צילום: יאיר מיוחס רק שאני לא באמת אהיה שם, אתה תהיה לגמרי לבד. זה מה שקורה ב”ההיפך מחי”, מופע לצופה יחיד במוזיאון הטבע בירושלים. הקהל נכנס אחד-אחד, מצויד בפנס, מכשיר mp3 ואזניות. דרך האזניות הוא פוגש את המדריכה שמלווה אותו בסיור, מובילה אותו בין החדרים ומלמדת אותו על הטבע, או לפחות איך שהיא רואה את הטבע. את המופע הזה יצרתי עם שותפתי אילנית בן יעקב, בהפקת תיאטרון הזירה הבין תחומית ובמסגרת פסטיבל ‘בבית’ של עונת התרבות בירושלים”.

מה אנשים אומרים לך על החוויה שעברו?
“‘אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי כל כך חיה’. זה משהו שמישהי אמרה לי ברגע שסיימה את הסיור וזו תגובה שחוזרת על עצמה בווריאציות שונות. חלק משקשקים מפחד, חלק משוטטים בין החיות המתות כאילו הם בסלון שלהם, אבל כמעט כולם מגדירים את זה כחוויה ולא כהצגה או עבודת סאונד, ואז אני יודעת שהצלחנו”.

בניגוד להצגה רגילה, כאן את לא רואה את הקהל ולא מרגישה אותו. זה מבאס
“בכלל לא, אני מקבלת מהקהל הרבה יותר מצחוקים ומחיאות כפיים, אבל איך ולמה אני לא אוכל לספר לך, זה סוד. אגלה רק למי שיבוא למופע. זה בהחלט המופע המתגמל ביותר שעשיתי עד היום. מה שכן מאוד מפתיע זה שלקהל שמגיע בדרך כלל לא ממש אכפת שהבטיחו לו מופע אבל הוא לא פוגש שחקנים, במה, צופים אחרים, אפילו תאורה אין. הוא מגיע ופוגש את עצמו. הצופה הוא משהו בין הקהל לשחקן ואולי שניהם. הוא גם התאורן של עצמו ובסופו של דבר הוא מחליט מה לראות, מתי ולאן ללכת, עם או בלי המדריכה. ולכן יש פה אמון מאוד גדול – גם אם לא באמת ליוויתי אותו בכל צעד, העובדה שהוא סמך על הקול ובסופו של דבר הגיע לסוף המסלול היא מרגשת”.

למה דווקא מוזיאון הטבע בירושלים?
“המוזיאון התחיל את כל זה. למרות שגדלתי בירושלים לא הייתי בו אף פעם. ביקרתי בו לעשר דקות לפני שלוש שנים וידעתי שאני לא יוצאת ממנו עד שאני מוצאת דרך להביא אותו לקהל. זה אחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות ומקום שראה כל כך הרבה מההיסטוריה של ירושלים- גרו בו המושל התורכי, היה בו מועדון קצינים בריטיים… האריה במוזיאון היה מתנה של אידי אמין לטדי קולק. המוזיאון עצמו בסכנת סגירה כבר שנים, ויש משהו בו שדומה לחיה נכחדת, למוזיאון של מוזיאון. ובכלל יש במוזיאוני טבע משהו שהוא לא לגמרי מהתקופה הזו – הרי ילדים יכולים לראות תמונות של חיות באינטרנט, והידע הוא כל כך זמין, שזה מוזר קצת להסתכל בדיורמה ולקרוא רק את כמה שורות האינפורמציה שנכנסות ליד דגם פעולת הריאות עם הבלונים המתנפחים. אבל יש משהו במוחשיות הזו – של לעמוד מול נמר בגודל אמתי – שאין לה תחליף. תמיד עובר בך איזשהו רעד. וזה מה שגרם לי לחשוב – אם אנחנו יודעים שהנמר הזה מזמן מת והוא רק מוצב במעין פוזיציה כאילו הוא עומד לקפוץ עלינו, למה יש בזה משהו מאיים? כי אנחנו חיים. כי גם אנחנו טבע, ואנחנו משלימים בדמיון את מאבק ההישרדות הזה מולו”.

יש לך תוכניות לעשות הצגות/סיורים כאלה עבור מקומות נוספים? איזה?
“האמת שכן, בבית מלון. זה פרויקט שבתקווה עתיד לעלות בעונת התרבות שנה הבאה. אני מאחלת לכל אומן לעבוד עם עונת התרבות, זה גוף כל כך נדיר באומץ, בנדיבות ובהיותו באמת באמת מונע משיקולים אמנותיים. בכל מקרה אני מניחה שאם אגיע לאתר שיש בו איזשהו מתח פנימי, משהו שצריך לפצח, הדרייב האמנותי שלי יקרא עליי תיגר ליצור שם מופע, והוא כמובן יהיה שונה בתכלית מהמופע הזה ויתאים רק לאותו חלל”.

התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 28.6.2014

22 בספטמבר, 2014 | בנושאים 404, סמול טוק