“הסגנון שלי הוא פחות פאנצ’ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד” // יוצרשת


עידו קינן

יוצרשת - קליק לארכיון המדור. צילום: Pixelated Mural, by iandavid - Ian Westcott (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן

“מאז שהתחלתי להוסיף בצל ירוק למנה חמה אני לא מזמינה יותר ג’ירף”, כתבה נונימייד בטוויטר בספטמבר 2012, ואז שתקה שנה ושישה ימים, וחזרה לספר על ספרה, “שולחן שולחן שולחן שולחן“, ספר שמורכב מסטטוסי הטוויטר שלה, בעימוד שירי.

נונימייד, ובשמה הארצי נועה סיון, היא מעצבת גרפית ואינפוגרפיקאית בת 34, שבילדותה עברה בין בסיסי חיל האוויר, בגיל 16 עברה לתל אביב ולפני תשעה חודשים עברה לספרד. היא הצטרפה לטוויטר ב-2010 בהמלצת חבר, ובראיון לפירמה היא מספרת: “בהתחלה לא ידעתי מה לכתוב, כל מה שרציתי זה למצוא חן בעיני אנשים. היו לי כמה פאנצ’ים מצחיקים וזה הספיק לתקופה מסוימת, אבל לא הרבה מעבר לכך. אחרי כמה חודשים התחלתי לכתוב משפטים קצרים על פתקים וניירות זמינים. אחד-שניים ליום, לפעמים עשרה. הכתיבה הזו היתה שונה מכל מה שכתבתי עד אז. החומר היה אוטוביוגרפי, לפעמים עם עוקץ סוריאליסטי. למשל ‘זולה קבועה בבניאס’:

מעולם לא היתה לי
זולה קבועה בבניאס
ואף פעם לא ידעתי
להכין שקשוקה על הגזיה
אבל לשכב עם מישהו
כי לא נעים להגיד לא –
זה כן.”

נועה סיון, נונימייד. צילום: שלי ישראל

בסטטוסים שלה, שנשארו פתוחים לקוראים גם אחרי פרישתה, היא מרבה לעסוק בארס-פואטיקה של טוויטר, ובפרט במטא-מטאפורות, כמו בשיר “הטחב הרגיל”:

יום אחד אתה נכנס הביתה
ויש שם ריח של זבל
ואתה בודק את הפח
ואת הכיור ואת סמרטוט הרצפה
ואת הטחב הרגיל ואת חצר הבנין
וכלום. שום מטאפורה

“העניין עם המטפורות גם התפתח מעצמו”, היא אומרת. שער הספר "שולחן שולחן שולחן שולחן" של נועה סיון “באופן כללי התמקדתי בקציר של רגעים, אבל זה לא תמיד היה אפשרי. לרוב לא קרה כלום ומצאתי את עצמי יושבת בבית או בעבודה, ובוהה בקומקום חשמלי או בקיר עם טחב. לא התכוונתי לכתוב מטא-מטפורי, כפי שאתה מכנה זאת. פשוט בעיני השימוש במטפורות כבר היה נראה כמו פארודיה על כאלו”.

הסטטוסים הצטברו והועברו לחשבון חדש ונמוך פרופיל. “אלא שאז התחיל קיץ 2011 ואיתו מהפכת האוהלים. כל האווירה החדשה והשינויים שעמדו לקרות גרמו לי להתגעגע לקהילה של הטוויטר. יש שם אנשים נהדרים שהפכו לחברים במציאות. הם עוזרים אחד לשני, הם מעשירים את הידע שלך, הם מרגשים. אז חזרתי ליוזר הישן, נונימייד, והמשכתי עם הסגנון שלי – פחות פאנצ’ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד”. לפני שנה, כאמור, עזבה את טוויטר – “לא יכולתי להיות שם בלי לתת ולקבל יחס אישי, כבוד הדדי ואינטימיות יחסית – עד כמה שמאפשר המדיום”. ביום העזיבה החלה לאסוף את מיטב הציוצים שלה, “שתהיה לי אפשרות לעבור עליהם או להראות אותם לחברים מבלי להיכנס לטוויטר. ערכתי את הספר במשך כל הזמן הזה, אבל פחדתי להוציא אותו תחת השם האמיתי שלי. חששתי שאכאיב למשפחה שלי, לאנשים הקרובים אלי. אבל לא היה שום רגע שבו רציתי להפסיק”.

דוכן פורפרות

פקח אחד עצר ערבי
שעמד עם דוכן פורפרות ברחוב
ואחרי תשאול ואזיקים
בחן פורפרה אחת, ואמר:
מי קונה את הזבל הזה?
והמוכר אמר:
אנא עארף, היבסטרים

נתניה על הים

המדביר אמר
שלא בריא בתל אביב
עם כל הפיח הזה
הוא גר בנתניה על הים
עוד תשעים ושמונה הדברות הנכס שלו
הוא נכנס לרסס ויוצא משתעל
יש לו מסכה
אבל הוא לא אוהב אותה

אלימות כבושה

בזולה של הנרגילות
ישבו כמה גברים
ועישנו בשקט
עד שרזה אחד סינן:
זיבי אני מרים דוד שמש מחר לבד
ופמפם את הנרגילה
באלימות הכבושה של השכירים

פאקינג תל אביב

ליד העבודה עצר אותי איש עם תוכי
וביקש עשרה שקלים בלי סיבה
אז נתתי ושאלתי אם התוכי מדבר
והאיש אמר: למה, היית נותנת יותר?
והתוכי מלמל: פאקינג תל אביב

קצין תלונות הציבור

מחוץ לתחנה עמד קצין תלונות הציבור
ועישן עם שוטרת יפה
גם אבא שלו היה קת”צ
התלוננה הרבה אמא שלך? צחקה
והוא דרך על בדל הסיגריה
ואמר: לא, שום מילה


התפרסם בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון 10.2013 של מוסף פירמה של גלובס


תגובות

פרסום תגובה