מחאת האוהלים: ק’ זה קטמארי דמאשי

ב-2004, אחרי שנה וחצי של עבודה והשקעה של פחות ממיליון דולר, יצא משחק הווידאו קטמארי דמאשי, פרי מוחו היפני ודמיונו הפסיכדלי של קייטה טקהאשי. השחקן במשחק מגלם נסיך שצריך לברוא ירח, כוכבים וקבוצות כוכבים שאביו, מלך כל הקוסמוס, הרס בטעות. הנסיך מגלגל כדור, קטמארי ("גוש" ביפנית), שמדביק אליו מה שנקרה בדרכו, מעפרונות וספסלים דרך חיות ועצים וכלה במטוסים ובניינים, עד שגוש החי-צומח-דומם הזה מתייצב ומגיע למסה קריטית של כוכב.

אוהל הדוט.קום

בני ישראל סבלו מרעב בכנען, ירדו למצרים, שגשגו והחלו להיתפס כאיום על המלך פרעה, שהפך אותם לעבדים. שליח מגמגם של אלוהים, משה, ושורת אסונות שהלכו והסלימו, שכנעו את פרעה לשלח אותם לדרכם. מצרים הפכה במסורת היהודית לסמל לשעבוד, ויציאת מצרים לסיפור מכונן של יציאה מעבדות לחירות ובסופה של דרך ארוכה, איטית, מייגעת, רצופה מכשולים ומבחנים, לעצמאות. במסורת הקיברנטית, השחיתות, העוני והרודנות במצרים דחפו את המצרים עצמם לצאת נגד השלטון שלהם. הם עשו שימוש בכלים אינטרנטיים להפצת המסרים, תיאום פעולות המחאה ודיווח לחבריהם ולשאר העולם על הנעשה תוך עקיפה של הצנזורה והתקשורת המגויסת. הנשיא חוסני מובארק נלחם והגיע עד לכדי ניתוק המדינה מהאינטרנט יומיים אחרי פרוץ המהומות. אבל שלטונו נפל, ובעת כתיבת שורות אלה הוא, שני בניו וכמה מבכירי ממשלו עומדים למשפט שישודר בטלוויזיה בשידור חי.

אומת האינטרנט הישראלית ראתה את מהפכת הפייסבוק והטוויטר המצרית, ודמיונה ניצת. מחאות פייסבוק לא היו דבר חדש לישראלים, משימוש בדוגמניות רזות מדי בפרסומות ועד הקריאה להחזיר את החייל השבוי גלעד שליט. אולם אין דין מחאה שמתמצה באיסוף לייקים כדין מחאה שמוציאה המונים לרחובות ומפילה שלטון מושחת בן עשרות שנים.

מחאת הפייסבוק המשמעותית הראשונה שנולדה אצלנו בעידן פוסט מובארק היתה זו של איציק אלרוב. הוא פתח דף פייסבוק שקרא לחרם: “קוטג’ מוצר כ”כ בסיסי שעלותו הגיעה לקרוב ל 8 ש”ח לא קונים במשך חודש”. אלרוב הוא חרדי, ציבור שידוע בחרמות צרכניים יעילים. מחאת הקוטג’ שלו רשמה הצלחה מהדהדת: התגייסות של הגולשים, דיון ציבורי, עיסוק תקשורתי, הנחות של רשתות השיווק, מגוון רעיונות לשיפור המצב, התערבות של פוליטיקאים ויצרניות חלב שהפגינו הלם, חשש ומרירות לסירוגין.

הקרב על הגבינה עם הבית סלל את הדרך לקרב על הבית: מחאת הדיור. כשלונה של יוזמת המחאה, דפני ליף, למצוא דירה בשכירות בתל אביב במחיר סביר, הוביל אותה ליזום התנחלות אוהלים בשדרות רוטשילד. היא גייסה כמה שותפים למאבק בשיטת חבר מביא חבר בפייסבוק, העלתה את האירוע “מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה” ושלחה לחברים. בתוך פחות משבועיים אוכלסה השדרה כולה, ומאהלי מחאה הוקמו במוקדים נוספים בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובערים נוספות (מחאת הדיור, שנולדה בהשראת מחאת הקוטג’, החזירה לה השראה: יוזמי מחאת הקוטג’ הקימו בסוף יולי מאהל מול ביתה של יו”ר שטראוס עופרה שטראוס, שיצאה לדבר איתם, וימים ספורים לאחר מכן זומנו לפגישה עם יו”ר תנובה זהבית כהן, שהבטיחה לתרום להורדת המחירים בתנאי שגם הגורמים האחרים בשרשרת הייצור יתרמו את חלקם).

במקביל לסיקור התקשורתי (האוהד ברובו), מחאת הדיור מתועדת בבלוגים, פלטפורמות לשיתוף תמונות ורשתות חברתיות על ידי המוחים, תומכיהם וגם מתנגדיהם. המחאה הישראלית זכתה לתגית #J14, ה-14 ביולי, יום הקמת האוהל הראשון. “תכלס“, האתר הרשמי של יוזמי המחאה, אימץ אותה גם כן, וכתובתו היא J14.org.il. זו קריצה רבת משמעות לתגית #Jan25, ששימשה לעדכוני המהפכה במצרים, אשר פרצה ב-25 בינואר.

מחאת הקטאמרי דמאשי התחילה באישה אחת שמחתה על דמי השכירות הגבוהים בתל אביב. האוהל התגלגל והדביק אליו מוחים מכל מיני סוגים: סטודנטים, אנרכיסטים, תושבי פריפריה, ניו אייג'יסטים, אמהות, חסידי עוזי משולם, עצמאים, חרדים, פעילי מפלגת זכויות הגבר, מתנחלים, נכים, מילואימניקים ורופאים, שמוחים על מחירי הנדל"ן, היעדר דיור בר השגה, יוקר המחיה, משכורות לא מספיקות, תנאי עבודה לא ראויים, עלות גידול ילדים ועוד ועוד.

איפה זה פייסבוק?

כשההפגנות עוד בערו ברחובות מצרים, מלקולם גלדוול כתב בניו יורקר כי “העובדה הכי פחות מעניינת בנוגע אליהן היא אם חלק מהמפגינים השתמשו (או לא השתמשו) בנקודה זו או אחרת בכמה מכלי הניו מדיה לתקשר זה עם זה. אנא מכם. אנשים הפגינו והפילו ממשלות לפני שפייסבוק הומצא. הם עשו זאת לפני שהגיעה האינטרנט. כמעט לאיש במזרח גרמניה של שנות ה-1980 לא היה טלפון”. טכנית, הממשק הראשון של מחאת הדיור עם הציבור היה האירוע של ליף בפייסבוק. אבל השאלה אם זו מחאת פייסבוק היא השאלה הכי פחות מעניינת, ולא בגלל מה שגלדוול אומר.

“הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך”, קובע פוסט של גדי שמשון, מוותיקי האינטרנט הישראלי. “במוצ”ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול”.

“עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת”, כתבו טל מסינג ויואב ליפשיץ בבלוג “ארץ האמורי”. “מדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי ההוויה עצמה היא דיגיטלית”. לדברי אלי לוין בבלוג “הציווי החדש”, “מחאת האוהלים היא מם רשת, רעיון מופשט שאף אחד מאתנו לא יכול באמת להגדיר באופן מדויק ולהסביר על מה בדיוק אנחנו מוחים ומה בדיוק אנחנו רוצים להשיג. כל אחד מאתנו יכול רק להעניק לו את הפרשנות האישית שלו כאשר הוא לוקח חלק פעיל בשכפולו והפצתו של הרעיון”.

“מאהל המחאה הוא הפייסבוק החדש, הוא המקום שאליו מגיעות כל המחאות כדי להישמע”, אמר לי איתמר שאלתיאל, מפעיל “אקטיביזם הוא קוד פתוח“, פלטפורמה לדיון ולהצגת כלים לאקטיביזם מקוון ולא-מקוון. לדבריו, “יש פה סינגולריות של מחאות – זה גדל בצורה כל כך מהירה ופסיכית, כך שאי אפשר להקיף את זה, להבין את זה או לסיים את זה. יש לזה דינמיקה משלו”.

בזמן כתיבת שורות אלה מכינים יוזמי המחאה מסמך דרישות לממשלה, אולם הם כבר לא מייצגים את המחאה ההטרוגנית. יכול להיות שתוך זמן קצר יאבדו האוהלים תאוצה ויתקפלו. ואולי המוחים יצליחו בכל זאת להביא את הקטמארי החברתי למסה קריטית, ולתקן את מה שהדור של הוריהם הרס בלי כוונה.

שטייניץ מפחד מטוויטר?

מי אמר שהממשלה לא עוקבת אחרי המחאה ברשתות החברתיות? בסוף יולי, ביום שישי שלפני ההפגנה הגדולה, ישב העורך הכלכלי של מעריב, יהודה שרוני, בבית קפה לא רחוק משדרות רוטשילד, שהפכו זמנית לשדרות “לו הייתי רוטשילד”. מאבטחים נכנסו וסרקו את המקום, ואיש שנכח שם המתיק סוד לכמה מהלקוחות: “הולך להגיע שר האוצר ולשבת כאן, אז אם יש לכם חברים במאהל תודיעו להם”.

אחד הלקוחות סימס את המסר לפעיל במאהל במטרה שזה יפיץ שם את המידע אופליין. זמן קצר לאחר מכן התקפלו שרוני והמאבטחים, והפגישה עברה למיקום חדש. האיש שסיפר על בואו של השר אמר: “כנראה שביטלו את זה כי זה פורסם”.

מסתבר שאחד מהמוחים שהיו בסוד העניינים, אסף מהללאל, לא הבין את חשיבות השמירה על חשאיות המבצע, וכתב בטוויטר: “שטיניץ מגיע להתרריין [השגיאה במקור] בקפה ג’ו בחשמונאים בחצי שעה הקרובה. מי בא לעשות באלגן”. יותר מעשרה טוויטריסטים ציטטו את הציוץ.

האם אנשי שטייניץ או מאבטחיו מהיחידה לאבטחת אישים עוקבים אחרי המתרחש ברשת החברתית ופועלים לפי המידע בזמן אמת? “אני מעדיפה לא לדבר על הפגישות של השר”, מסרה יועצת התקשורת של שטייניץ, שרונה מזליאן-לוי, “אבל לשנות פגישה בגלל פרסום בטוויטר – זה הזוי, זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה”.

"אם משחק פשוט כזה יכול להיות פופולרי דיו לצאת במערב", אמר טקהאשי על יצירתו, "אולי העולם הוא לא כזה מקום רע אחרי הכל".

_________________________
התפרסם במקור (1, 2) בגליון אוגוסט 2011 של מגזין ”פירמה" של גלובס

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

5 תגובות לפוסט “מחאת האוהלים: ק’ זה קטמארי דמאשי”

  1. יונתן on 16 באוגוסט, 2011 23:01

    הוגים את זה קטאמרי דמאשי…

  2. עידו קינן on 16 באוגוסט, 2011 23:06

    תודה. וכמו כן: שיט. מזל שלפחות בבלוג אפשר לתקן.

  3. יונתן on 16 באוגוסט, 2011 23:20

    אי אפשר לעשות ריקול לעיתון? ;)
    ושכחתי להגיד: סחטיין על האנלוגיה

  4. תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » ב’ זה אינטרנט on 8 באוקטובר, 2011 00:02

    […] גם וול סטריט. סיכום מוצלח של הסיפור הזה אפשר למצוא אצל עידוק. אין לי הרבה מה להוסיף לסיפור הזה, רק לעצור לרגע ולמסור […]

  5. משפיעני האינטרנט | מתוך מוסף פירמה – 100 המשפיעים בתקשורת 2011 : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 25 בינואר, 2012 16:46

    […] העובד הראשון שלו, העיתונאי והעורך מירון רפופורט. עונת המחאות החברתיות העצימה את השפעתו של אתר השמאל, שנתן רוח גבית […]

פרסום תגובה