למכירה: סיפורים. מעולם לא הודפסו

“למכירה: נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו”. הסיפור הקצרצר והמצמרר הזה, שמיוחס לארנסט המינגוויי, מראה לנו שפרוזה יכולה להבריק ולרגש גם כשהיא משתמשת בפורמט פרקטי לחלוטין של מודעה. הרשת היא מקור שופע לסיפורים מרגשים, עצובים או מצחיקים שמשתמשים בפורמט של מודעה מקוונת. בין אם הסיפורים אותנטיים או בדיוניים, מדובר בסוגה ספרותית ובחומר קריאה מסקרן.

[וגם: ביקורות מוצרים בזאפ הן סאטירה קישונית על תרבות הצריכה]

“מזרן חינם, קינג סייז, 2010. (מילווקי)” הוא שמו של סיפור-המודעה שפורסם בלוח קרייגזליסט לפני מספר ימים. “עברו שלוש שנים מאז שאשתי עזבה אותי, ארבע שנים מאז שהתחתנו, וארבע שנים מאז שקנינו את המזן הזה, שמצולם פה למטה, סרטה, מודל 2010, קפיצים מוטים”, מספר כותב המודעה האנונימי. “אשתי היתה אישה נמרצת, בתוך ומחוץ לחדר השינה, גילוי נאות.

“תהיו רגועים, ניקינו את המיטה בקיטור מספר פעמים מאז שלב ירח הדבש… לפני שזה הידרדר במהירות לשלב גיהנום הנישואים… אז כבר ישנתי על הספה, ואשתי השתמשה במיטה להרפתקאות עם גברים מהאינטרנט. גילוי נאות. ניקיתי את המיטה בקיטור כך שלא צריכות להיות בעיות, בכלל, מלבד העובדה שתצטרכו לחשוב על הדברים הללו כל לילה לפני שתירדמו על המזרן. זה המחיר שמשלמים על מזרן בחינם, אוקיי.

“יש כמה זכרונות נפלאים, מאושרים, שקשורים למזרן הזה, וזו היבה היחידה ששמרתי עליו זמן רב כל כך אחרי שהיא עזבה אותי. אני עדיין מדמיין שאני עושה איתה אהבה עליו.

“עכשיו גם אתם יכולים! לדמיין אותי עושה איתה אהבה, זאת אומרת, אם כי אני לא אופתע אם גם אתם עשיתם איתה אהבה.

“אליסון, אם את קוראת את זה, אני אוהב אותך בייבי. בבקשה פשוט תחזרי.

“המזרן בחינם אוקיי, פשוט בואו לקחת אותו. אם אני לא עונה לטלפון זה כי אני מתקלח ובוכה”.

למכירה: תינוק. מעולם לא טופל

הקומיקאי הניו יורקי ארי טמן, שהופיע בתל אביב במופע תמיכה בישראל בזמן מבצע צוק איתן, השאיר לנו הפתעה: תינוק. “מצאתי את התינוק הזה ואין לי שימוש בו. 2000 ש”ח או ההצעה הטובה ביותר”, כתב בקבוצת הפייסבוק Secret Tel Aviv. “הוא בוכה הרבה אבל מפסיק כשמנערים אותו. לא בטוח אם זה בן או בת בגלל המארז הנייטרלי. איסוף חובה. הדואר מסרב לשלוח אותו”.

טמן סיפר שהמודעה שלו נמחקה, לא לפני שזכתה לעשרות תגובות, ובהן “למה כל כך זול? הוא מזויף?”, “500 וחבילת פמפרז חינם ואפשר לסגור עיסקה”, “שאף אחד לא יקנה, זו הונאה… אתם יכולים לעשות אחד בבית, בחינם!”, ו”יש בתינוק שלי תקלה אחרי ששכחתי אותו במכונית כמה שעות, אני חושב שהמעבד התחמם יתר על המידה ען משהו. אבל רובו עדיין בסדר. אפשר לקנות רק חלקים מסוימים מהתינוק בשביל להתקין בשלי?”

“עץ חינם/הנשמה שלי”, מציעה מודעת קרייגזליסט מיוני השנה. “הדבר הזה רקוב”, מזהיר המוכר. “לא הייתי ממליץ לבנות איתו שום דבר שאתם רוצים שישרוד, אבל הבעיה היא מה שהוא מייצג. הנשמה שלי. אתם מבינים, קניתי את העץ הזה בנקודה בחיי שבה הייתי מאושר ובעל משפחה צעירה. היו לי דברים לבנות שהילדים שלי היו נהנים מהם ואשתי היתה עפה עליהם ואומרת, ‘אני לא מאמינה שהתחתנתי עם כזה איש מוכשר ובעל ידיים טובות'”.

אבל אז קרו החיים. “משהתחלתי לבנות, החלו הצרות. בטעות חתכתי את כבל החשמל של המסור שלי, הן מטאפורית והן במציאות. קשה לתקן את החרא הזה. אקדח המסמרים נתקע. הגשמים הגיעו; התוכניות הוקפאו”, והעץ הונח מחוץ לבית. כשהגיע הזמן לבנות אדניות לגינה, העץ לא היה יציב דיו להטמנה באדמה, “ממש כמו הרגשות שלי”. “עוד שנה עוברת ואני משאיר את העץ ואת הרגשות שלי פתוחים וגולמיים לגשמים ולרוחות”, כותב המוכר, ומספר שקורות העץ נכנעו למשקל הרגשות המודחקים וקורות אחרות שישבו עליהן.

“עכשיו כשהחיים שלי התפוררו לגמרי, מצאתי את עצמי עובר דירה. העץ חייב ללכת; כבר אי אפשר להשתמש בו לבנות שום דבר בעל ערך. הוא עשוי להיות שימושי למשהו זמני, כמו סטוץ ללילה להחזיק את השער פתוח בזמן שאתה מביא במריצה משלוח טרי של רקב אשוח כהה. […] אחרת, עדיף כבר לשרוף אותו במדורה ענקית; הדמעות והתיעוב העצמי שלי רק יעזרו לעשות את הלהבות גדולות ובהירות. העשן השחור הוא הנשמה שלי. עץ בחינם. בואו וקחו אותו”.

עוד מודעות מעניינות אפשר למצוא בדף “המיטב של קרייגזליסט“.

אחרי הקיפול: הטקסטים המלאים של סיפורי קרייגזליסט שהוזכרו כאן.

התפרסם בוואלה טק, 26.9.2014

Free Mattress, King Size, 2010. (Milwaukie)

Hello,

It has been three years since my wife left me, four years since we were first married, and four years since we bought this mattress (pictured below, serta, 2010 model, offset coil).
My wife was a feisty woman in and outside of the bedroom, full disclosure.
Rest assured we had the mattress steam cleaned multiple times since our honey moon phase..before it quickly escalated into our matrimonial hell phase.. at which point, I was sleeping on the couch, and my wife used this bed for escapades with men from the internet. Full disclosure. I had the bed steam cleaned so there should be no issues, at all, other than the fact you will have to think of these things every night before you fall asleep on this mattress. This is the price you pay for a free mattress, ok.

This mattress has some wonderful, blissful, memories attached to it which is the only reason I held on to it for so long after she left me. I still imagine making love to her on it.

Now you can too! Imagine me making love to her that is, though I wouldn’t be surprised if you’ve made love to her also.

Allison, if you’re reading this, I love you baby. Please just come back.

The mattress is free ok, just come get it. If I don’t answer the phone it’s because I’m taking a shower and crying.

Free Wood/My Soul

Free Wood.

That might sound good, but this is not just *any* free wood. This stuff is rotten. Sure, physically it might have some wear and tear as it’s been stored outside for a few years, and I wouldn’t recommend building anything you want to last with it, but the problem is in what it represents. My soul.

You see, I bought this wood at point in my life when I was happy and had a young family. I had things to build that my kids would enjoy and my wife would swoon over, saying “I can’t believe I’ve married such a talented and handy man.” Plans were hatched; the wood was purchased.

Then, as I began to build, the problems began. I accidentally cut the power cord to my skill saw, both metaphorically and in reality. That shit is hard to patch. The nail gun jammed. The rains came; the plans were put on hold.

The wood sat on the side of the house for the winter, covered that first year. Then the next summer came, and I had work inside the house to do…it sat for another year. When it was time to build the planters for the garden, I couldn’t use the pine and fir; it wasn’t stable enough to be buried in the ground. Just like my emotions.

Another year goes by and I leave the wood and my feelings open and raw to the rain and winds. All the sixteen-foot two-by-tens bowing to the weight of the repressed emotion and four-by-six PT posts. Eventually, as my feelings and sorrow were buried deep in the back yard, I moved the pile of slowly decaying wood under the tree hoping to shield myself and the planks from the relentless pounding.

Now, as my life has completely crumbled, I find myself moving. The wood has to go; it can’t be used to build anything of value any longer. It might be useful for something temporary, like a one-night stand to hold the gate open while you wheel-barrow in a fresh load of dark-fir-mulch from Wood Waste Management. Otherwise, you might as well burn it in a giant bonfire; my tears and self loathing will only help to make the flames large and bright. The black smoke is my soul.

Free Wood. Come and get it.