יום הזכרון לחטופי תימן // סמול טוק

הממסד מתכחש לחטיפת ילדי תימן? נעמה קטיעי השתתפה בארגון ימי מודעות וזכרון עצמאיים

כל כך הרבה שנים אחרי פרשת ילדי תימן, ורק עכשיו מנסים למסד יום זכרון?
“במהלך כל השנים האלו היו הרבה נסיונות לקבל הכרה ממסדית בפרשה ובעוול – נעשו פניות למוסדות השונים, דרישות לחקור את התופעה הזאת, נעמה קטיעי. צילום באדיבותה להבין מה קרה ומה עלה בגורל הילדים. הפעם האחרונה שזה עלה לכותרות היתה סביב ועדת החקירה, אחרי שעוזי משולם יצר לחץ ציבורי. אנחנו דור שלישי והבנו שהכרה ממסדית כנראה לא תגיע, מכל מיני סיבות, ושאנחנו לא צריכים לחכות לה. עשינו ערבי מודעות וזכרון בשבילנו, פנימיים, של הקהילה שלנו, המשפחות שלנו, שיהיה להן מקום לספר ולדבר. המטרה הראשונית והעיקרית היתה ליצור מרחב בשביל המשפחות, הקהילה, הקורבנות עצמם, שיוכלו לבוא ולספר את הסיפור שלהם, גם בשביל שיהיה מקום לסבל ולכאב שלהם וגם כדי שהדורות הבאים יכירו את הסיפורים האלה. חלק ממה שקרה זה שההשתקה הזאתי עבדה כל כך חזק שהמשפחות לא רצו לדבר על זה, לא רצו לספר את הסיפור. בעצם כבר התייאשו. זה נורא דומה לנפגעות הטרדה מינית ואונס שהחברה אומרת להן ‘אנחנו לא מאמינים לך, ‘אנחנו לא מאמינים לך’, אז הן מפסיקות לדבר, יש מנגנונים של בושה ושל נקיפות מצפון”.

של מי היוזמה?
“זו יוזמה של עמר”ם (עמותת רוח המזרח) שהקמנו לפני שנה בערך, שהמטרה שלה לקדם פרוייקטים שקשורים בתרבות וזהות מזרחית, יש לנו הוצאת הספרים עם קפה גיברלטר בשם ‘אלג’יר’, סדנאות שירה ועוד. אחת מהפעילויות זה ערבי המודעות, שאנחנו עושים עם ארגונים מקומיים נוספים”.

יש לכם שאיפה שהאירועים יגיעו לאנשים שאינם חלק מהסיפור הזה?
“בוודאי. ברור שבסופו של דבר המטרה היא שהחברה הישראלית כולה תכיר את הפרשה הזאת, אם בצורה ממסדית של בימי זכרון ממוסדים של מדינת ישראל, ואם בצורה שאנשים פשוט יצטרפו. כל מיני אנשים באו לשמוע, לא רק להשמיע, לא מסתפקים בשורה התחתונה של ועדות החקירה, וְודאי שהמטרה הסופית היא שהחברה בישראלית תלמד את המשמעויות החמורות של הפרשה הזאת, שיש להן השלכות גם היום: מה זה פשע פטרונות, מה זה תפיסות גזעניות, איך הן יכולות להשפיע על החברה באופן כללי”.

עוד בנושא: ארז צדוק הוציא חוברת קומיקס על פרשת ילדי תימן

באירועים האלו עולה מידע חדש?
“מבחינת הדור השלישי, רבים מהם נחשפים לסיפורים המשפחתיים רק עכשיו, קשר השתיקה היה חזק עד כדי כך שלעיתים המשפחות לא רצו לספר על הטרגדיה לדור הבא. חברות ילדות תימניות שלי שמעו אותי ואמרו, ‘כן, גם במשפחה שלי זה קרה’. אני גיליתי את הסיפור המשפחתי שלי לפני שנה וחצי, והרבה מהאנשים המעורבים מגלים פתאום שגם במשפחה שלהם היה סיפור כזה, או מישהו שהם מכירים בצורה מאוד קרובה. היום אנחנו גם יודעים לשים את הדברים בקונטקסט רחב יותר – התופעה של הוצאת ילדים ממשפחותיהם ומסירתם לאימוץ או למוסדות היתה מקובלת בעולם המערבי באותן שנים – מקרים דומים התרחשו באוסטרליה, בבריטניה, בארה”ב, בצרפת ועוד. ילדים ממשפחות שנחשדו בשיוך למחנה הפוליטי לא נכון, משפחות ממעמד נמוך, כאלה שהשתייכו ל’תרבות הלא נכונה’, ילדים למשפחות עניות או לאמהות חד הוריות ועוד הוצאו בתואנות שונות ולצרכים שונים. ממשלות רבות מצאו את הדרך להכיר בעוול הזה לאחר לחץ ציבורי”.

זה גם מעורר רעיונות לפעולה?
“בעוד לתקשורת ולציבור הישראלי היה נוח לפטור את המחאה שהקים הרב עוזי משולם כ’חברי כת הזויים’ שמאמינים בתיאוריות קונספירציה, אותנו יותר קשה לבטל בכזו קלות, למרות שגם נסיונות כאלה כבר נעשו ונעשים. רוב הפעילים בעמותה שמעורבים ביוזמה הזאת הם פעילי שמאל חילונים, קצת קשה לתייג אותנו כחבורת הזויים דתיים ימניים, מבחינה תקשורתית יותר קשה לפסול אותנו על הסף. שזה קצת עצוב אבל נכון. אנחנו נמצאים היום בסיטואציה אחרת – העובדה שאפשר להשתמש בפלטפורמות חברתיות כמו הפייסבוק, למשל, מאפשרת לנו להגיע לקהלים רחבים יותר ביתר קלות, להשמיע את העדויות וגם להיחשף בעצמנו לעדויות חדשות. לוותר על הכרה ממסדית ולעשות משהו קהילתי, ולאן שזה ילך זה ילך, זו צורת פעולה שונה ממה שניסו לעשות עד עכשיו. המשפחות ניסו להתחיל מלקבל הכרה ממסדית. אנחנו אמרנו, ‘נלך הפוך, בואו נדבר על זה אנחנו, ניצור לחץ ציבורי בשאיפה שמשהו ישתנה'”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 24.10.2014

19 בנובמבר, 2014 | בנושאים סמול טוק