ללבוש את הבמה // סמול טוק

הרקדנים והקהל לא רק נוכחים בחללי המופע. נטי שמיע עפר רוצה שהם ילבשו את הבמה

את לא חושבת שהבמות שאת מעצבת גונבות את תשומת הלב מהמופע?
“זה לא כל כך אכפת לי. אני לא מעצבת במות, מה שאני עושה כאמנית זה נסיון לעורר את האפשרות לעבוד עם המגבלה או עם הסוג החדש של החשיבה שאני שואפת להעלות, שבאה מתוך ההתעסקות שלי עם האמנות. במופע ‘טטריס‘ זה בא לידי ביטוי במקום שחיפש מערכת יחסים אחרית בין צופה לבין במה. בטטריס במידה רבה הצופים לובשים את החלל והבמה, ויוצרים סוג אחר של פוטנציאל אינטראקציה, שהוא לא היה פשוט. אבל ברגע שהיוצרת, הכוריאוגרפית נעה הדר, נענתה לאתגר והתמודדה עם המהלך והקושי הזה והביאה מהעולם שלה, אני חושבת שנוצר כמעט פורמט חדש של סיטואציה, שכמעט היה אפשר לחשוב עליו כמשהו שיכול להוליך עוד אינטראקציות ולא להסתיים בעבודה חד-פעמית אחת. לא המשכנו מסיבות כלכליות, היה מאוד קשה לתחזק בישראל פורמט של 69 צופים. טטריס לא היה הגיוני כמופע. הוא הגיוני לארצות שיכולות לתקצב את זה. אמרו לנו שהוא יכול לשמש כמערכת טיפולית. הוא נתקל בקיר הכלכלי, אבל יכול להיות שהוא עוד יקום לתחייה בפורמט זה או אחר”.

בטטריס, ראשי הצופים היו תחובים דרך חורים בכלובים שבלטו מרצפת הבמה, ובעצם צפו במופע מלמטה.
“אנחנו לא רצינו את הכלובים, זו היתה סיטואציה שמהנדס בטיחות ברגע האחרון טירפד את המופע, והם איפשרו יותר קונטקט, איפשר לנעה להתגרות יותר בצופה, להתקרב יותר, לייצר תנועות יותר אפקטיביות, תחושה ממש שרוקדים לך בתוך הנפש.

נטי שמיע עופר. צילום: ריאן עפר

ספרי על המופע הנוכחי.
“טטריס היתה עבודה משותפת, ונולדה מהמקום של החלל, שזו סיטואציה מאוד לא שגרתית, כי בד”כ כוריאוגרף פונה למעצב חלל, ופה זה היה הפוך. הפעם, במופע ‘עור‘ של נעה דר במסגרת אירועי “יוצר אוצֵר”, אני עושה עבודה יותר שגרתית במובן שכוריאוגרפית שיש לה כבר איזושהי התחלת עבודה פנתה אלי מתוך היכרות ורצון להמשיך לשתף פעולה. פה אני מרגישה יותר משרתת אותה, למרות שאני ממשיכה לעבוד עם התמות שלי. החלל התחיל התחיל מהבקשה של נעה שהצופים ישבו במעגל, ועדיין לשמור על הקשר המאוד ישיר שהתחיל בטטריס. התחלנו ממעגל בקוטר שמונה מטר, שהצופים יושבים על כסאות מסביב, והדבר הראשון שרציתי לפתור זה מה מהות המרחב הזה, מה יוצר את ההפרדה. הצופים יכוסו במעין שמיכות על ידי הרקדנים, וזה ייצור תיחום ויחבר בין הצופים, הפעם בצורה יותר סימבולית. הלינולאום, המשטח של כמעט כל פעולת ריקוד, יש מקומות בהם הוא מתרומם או מתפקד כסוג של עור, ואז הוא יוצר את המיקום הספציפי לסביבות של הרקדנים, וגם מתפקד כפלייסמט או סוג של בית או סביבה אישית מצומצמת. הרקדנים יכנסו לבמה כשהם לובשים את השרפרפים, כביכול את הבית שלהם על הגב, וימקמו אותם במרחב במקום ספציפי”.

לפני המופע תהיה גם יצירה שלך.
“יהיה מיצג שבו המופיעים לבושים בחליפות נייר לטש וחוקרים את היכולת שלהם להשפיע על החלל באמצעות פעולת שיוף, מה שבריקוד קורה יותר ברמה המטפורית”.

מבחינת הרקדנים והצופים, עיצוב החלל הוא מכשול שהם צריכים להתמודד איתו?
“לא, ובטח לא בחלל הזה. הם מצטרפים אליו, הם שותפים בו. אפשר היה להגיד את זה על טטריס, אני הייתי מכנה את זה אתגר ולא מכשול, אבל בעבודה הזאת ממש לא”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 11.7.2014

6 בנובמבר, 2014 | בנושאים 404, סמול טוק