בחזרה לעתיד, סינגולריות והלינצ’טרנט של המאה ה-16 // רבע לדיגיטל
מתי נתממשק? בקרוב
הפרפורמרית מיה אופיר מגנט מתאהבת בגאדג’טים בהצגתה האינטראקטיבית “מתי נתממשק?“, שהיא גם עבודת הגמר שלה לתואר שני בתאטרון באוניברסיטת תל אביב. היא מקבלת הוראות מבת דמותה הווירטואלית מהקרנה על מסך וממסכי הטלפון הסלולרי והטבלט שלה, עד להתאחדות סינגולרית.
הבלוגרית ורד שביט כתבה סקירה על ההצגה.
בחזרה למד”ב
עם הגעתה של שנת 2015, שאליה נסעו דוק ומרטי ב”בחזרה לעתיד”, שאלתי את אורי אביב, מנהל פסטיבל אוטופיה למדע בדיוני, “אחי, איפה ההאברבורד שלי?”. אביב אמר שיש פרויקט מימון-קהל כזה שאת תוצאותיו כנראה שנראה באוקטובר הקרוב, אבל שזו בכלל לא הנקודה. מדע בדיוני, לדבריו, לא אומר לחזות אילו טכנולוגיות יהיו בעתיד, אלא איך העתיד ייראה, כיצד זה ישפיע עלינו ומה אנחנו יכולים וצריכים לעשות בקשר לזה.
אביב ציטט בהקשר זה את סופר המד”ב ועורך כתב העת המד”בי “גלקסי”, פרדריק פול: “סיפור מדע בדיוני טוב צריך שיוכל לחזות לא את האוטו אלא את פקק התנועה”. דיברנו גם על מכוניות מעופפות והשלכותיהן, שאת הרעות שבהן אפשר לראות בפרק “גרידלוק” בסדרה “דוקטור הו”.
פשקווילים ולינצ’טרנט
הפשקעוויל נולד ברומא במאה ה-16, כשאדם בשם פסקווינו תלה מודעות מחאה סאטיריות נגד השלטון והכנסיה הקתולית על גבי פסל שהוצב בכיכר. אלו נקראו על שמו – פסקווינטה.
המנהג הגיע לירושלים בסוף המאה ה-19. את הדמיון הרב בין הפשקוויל הקדום לבין הלינצ’טרנט המודרני אפשר למצוא בדברים שכתב פרופ’ מנחם פרידמן במאמרו “פשקווילים ומודעות קיר בחברה החרדית“:
הﬠדר מנגנוני פיקוח ובקרה ﬠל פﬠולת הכוחות הפוליטיים-כלכליים השונים הותיר ﬠרוץ כמﬠט יחיד בידי המבקשים למחות נגד מﬠשי עוול ושחיתות – כתיבת פשקווילים. ‘מלחמת מילים’ היתה אחד הביטויים של מציאות פוליטית ייחודית זו. ﬠל רקﬠ ההיסטוריה היהודית של הﬠדר ריבונות וכוח פוליטי, פשקוויל חריף התוקף במישרין או בﬠקיפין, במפורש או ברמיזה, היה בו לא רק כדי להכות את היריב, אלא גם ליצור תחושת סיפוק אצל כותבו.
הבדל מהותי בין השניים הוא המטרה: בעוד הפשקוויל הוא כלי בשירות השמרנות והמלחמה נגד הקידמה, הלינצ’טרנט הוא, לפחות בחלק מהמקרים, כלי רדיקלי שעוקף את הממסד השמרני כדי לקדם את החברה.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
תגובות
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.