הקיץ של אבינו // למה אנחנו משתתפים בחתונות ולוויות המוניות של אנשים זרים?

חייל לגו מפורק. צילום: Chris Harrison (cc-by)

ביולי 2014, 50 אלף איש שגוייסו מפה-לפייסבוק הגיעו ללוות את שון כרמלי ומקס שטיינברג בדרכם האחרונה, אף שלא הכירו את שני החיילים הבודדים שנהרגו במבצע צוק איתן. זו השלמת מניין לאומית. זו תמיכה בבני המשפחות של החיילים המנוחים. זהו עידוד לחיילים החיים, שירגישו שיש מישהו שעומד מאחוריהם. זו הפגנת כוח מול האויב בזמן המלחמה, כשם שמספר משתתפים בהפגנה הוא הפגנת כוח מול היריב הפוליטי. וזה גם נסיון להראות שאתוס הגבורה הציוני אולי חבוט, קשה להתנעה בבוקר ומנועו רועש, אבל הוא עדיין סוחב בעלייה לירושלים ועוד רחוק מלהיות פתיון לגנבי מתכות בבאב אל-וואד.

אבל השתתפות המונית באירועים של זרים אינה מוגבלת ללוויות צבאיות – מאות השתתפו בהלוויה של אדם ערירי מאשדוד שמת ממחלה, אישה ערירית מבאר שבע, ניצול שואה מאשדוד וחולת סרטן שהקדימה את בר המצווה של בנה כדי להספיק לחגוג אותו. את המניעים של הפילנתרופיה הזאת צריך לחפש מחוץ לפטריוטיות המיליטריסטית.

ההשתתפות ההמונית גם אינה מוגבלת רק ללוויות. קחו לדוגמה את “פשפשוק למסירה”, קבוצת פייסבוק בת 115 אלף חברים שנוסדה כלוח שבו אנשים יכולים לתת בחינם פריטים שהם לא צריכים עוד, מסלון 1+2+3 ועד מנוי לחדר כושר. באבולוציה מתבקשת במצב הכלכלי-חברתי, אנשים משתמשים בקבוצה למסור פריטים כשהם מייעדים אותם לנזקקים באופן כללי או מסוג מסוים (באחרונה תרם זוג את מכוניתו הישנה לחיילת בודדה), מחפשים מי שיוביל לבתיהם בחינם פריטים שנתרמו, מבקשים ביקורים ועזרה לקשישים, בודדים וחולים, וכמובן, מזמינים להשתתפות המונית באירועים משפחתיים-יהודיים-מסורתיים של זרים מוחלטים, שאין להם, כמעט או בכלל, משפחה וחברים, בארץ או בכלל.

הזמנה בפייסבוק לבוא לחגוג באירוע מעוט אורחים. פרטים מזהים הוסתרו

אפרים קישון, מאבחן חד של הישראליות גם אחרי היעדרות של יותר מעשור, המציא בשנות החמישים את הצבר האגואיסט והתחמן ארבינקא. בסיפור הקצרצר “מבצע ‘כל דכפין'” אומר ארבינקא למספר שהוא תמיד תפוס בשבת כי יש לו בר מצווה. “בר מצווה של מי יש לך?”, תמה המספר, וארבינקא משיב: “אני עוד לא יודע, אבל זה גם לא חשוב. אולי יש לך חשק לבוא איתי?”. ארבינקא, מסתבר, מתגנב לחגיגות, בר מצוות וחתונות של זרים, אוכל חינם, מתמנגל ומפלרטט, לווה כספים ומבלה בנעימים, וביציאה גונב לעצמו מהמתנות שהביאו האורחים. ב”הקיץ של אביה”, שמתרחש גם הוא בשנות החמישים, מציגה המחברת גילה אלמגור את הישראלי המכוער במסיבה-שאיש-לא-בא לכבוד יום הולדתה של אביה, בתה הקירחת-בגלל-הידבקות-בכינים של הניה אלכסנדרוביץ’ פגועת הנפש.

בישראל של שנות העשרטיז זה סיפור אחר לגמרי. היום, ללכת לבר מצווה, חתונה או, להבדיל אלף אלפי משתתפים ששמעו על כך בפייסבוק, לוויה של אדם זר, זו מצווה. כאשר נשמעת ברשתות החברתיות פייסבוק ו-וואטסאפ התרעת “הקיץ של אביה”, אומת הרשת הישראלית מתגייסת להגיע ולשמח את החוגגים, ונותנת לסיפור עצוב סוף שמח.

אבל הסוף הזה הוא לא באמת סוף, ולכן לא באמת שמח. ההמונים הם סוללת כיפת ברזל שנפרשת סביב החוגגים, ליירט את בדידותם לערב אחד, שבסופו היא מתקפלת ועוברת הלאה, לאירוע הבא. החוגגים נשארים לבד, מול יוקר מחיה ויוקר דיור ושירותי רווחה מתפוררים וביטוח לאומי שיעשה הכל כדי לא לעזור וקרנות פנסיה שמכרסמות את העתיד, ובלי משפחה שיכולה להקל קצת את העול, מורלית אם לא כלכלית. במקרה של חללי צה”ל, המדינה שולחת אותם לחזית, אבל העם הוא זה שמלווה אותם בדרכם האחרונה בחזרה. הסמליות כל כך גסה שהיא מביכה.

הבדידות שאותה באים ההמונים להפיג היא הבדידות שלהם עצמם, אל מול מדינה שכנראה לא תהיה שם כשהם באמת יזדקקו לה, אם הם אנשים רגילים ומתפקדים וקל וחומר אם הם ניצולי שואה, חולי סרטן, עריריים או חיילים בודדים. מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז נתראה בשמחות.

גליון פרות קדושות של מוסף הארץ, 18.9.2015 התפרסם בגירסה שונה בגליון פרות קדושות של “מוסף הארץ”, 18.9.2015

23 בספטמבר, 2015 | בנושאים 404, אקטיביזם 

תגובות

תגובה אחת לפוסט “הקיץ של אבינו // למה אנחנו משתתפים בחתונות ולוויות המוניות של אנשים זרים?”

  1. אביהו מדינה on 23 בספטמבר, 2015 13:54

    מי זאת המדינה הזאת שאתה כ”כ רוצה שתדאג לך אם לא אנשים זרים?
    מעדיף את החום האנושי הישיר מאשר את הקור הפקידותי המתווך ובעיקר גוזר קופון.

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.