נער הסקטבורד קם לתחייה • הצא”פים בישראל התגברו במקביל לאינטרנט • זה הזמן להוציא ת”ז » רבע לדיגיטל
“יזמתי את התנועה לפני שנתיים ואני אחראי על סריקות של משחקים ויצירה של תוכן”, סיפר רפאל בן ארי, מייסד “התנועה לשימור משחקים בישראל“, למפיקת “רבע לדיגיטל” אחינעם קפון. “הרעיון לתנועה הגיע ממני, אני מאוד אוהב את ההיסטוריה של המשחקים וסיפורים על איך הקימו כל מיני חברות וכל מיני משחקים, גם פה בארץ. ואני אוסף משחקים כאלה. אני שואל חברים ומשפחה אם יש להם משחקים כאלה, וכל הזמן שמעתי את אותה תשובה – ‘בדיוק זרקתי’. החלטנו שצריך להגיע לאנשים לפני שהם זורקים לפח דברים חשובים, או שלא נראה אותם יותר. אנחנו מחפשים משחקים ישנים ורוצים לשמר אותם – אנחנו סורקים את הקופסאות, את המשחק עצמו, את חוברת ההדרכה, דיסקטים ישנים שכבר לא יעבדו וחלקם כבר לא עובדים. אנחנו שומרים על המידע לדורות הבאים. ברובם אפשר לשחק, אנחנו עובדים עם אתר שקוראים לו ‘מסע אל העבר‘ – משחקים נוסטלגים וישנים ואנחנו משלימים חוסרים. לא הכל אנחנו יכולים לעלות, יש עדיין חברות שלא מסכימות שיהיה באתר להורדה אז אי אפשר לשחק בהם, אבל רוב הדברים הם נגישים לציבור. אבל לא רק משחקים, אלא גם מגזינים, ממש דברים יפים”.
באחרונה איתר ושיחזר בן ארי את “נער הסקטבורד”, משחק וידאו ישראלי משנת 1992, שפותח על ידי אודי אהרוני ויובל אהרוני והופץ על ידי חברת באג מולטיסיסטם.
"נער הסקטבורד" הוא משחק ישראלי משנת 1992, שנחשב לאבוד – ללא כל גיבוי למשחק באופן פיזי או דיגיטלי. אך לאחרונה הצלחנו לאתר…
Posted by התנועה לשימור משחקים בישראל on Friday, December 23, 2016
“‘נער הסקטבורד’ הוא משחק בקהילה של אוהבי משחקי הרטרו שנחשב אבוד והוא לא קיים יותר, וכבר חשבו שזהו – הוא אבוד ולא נצליח לראות אותו שוב”, סיפר בן ארי לקפון. “אבל הצלחתי למצוא מישהו שנשאר לו הדיסקט המקורי של המשחק, והוא די בעייתי כי הם מתקלקלים עם הזמן, מאבדים את המידע. זה לא היה פשוט אבל הצלחתי להוציא את האינפורמציה עם מחשב שהייתי צריך להרכיב במיוחד בשביל זה. אבל זה לא הסכים לקרוא את המשחק בלי הדיסקט והיינו צריכים לעקוף אותו – ועכשיו אפשר להוריד את זה. זה מאוד נחמד ומרגש, כי זה משחק ישראלי וכבר ויתרו עליו”.
המשחק זמין להורדה ולשיחוק מקוון כאן.
פרשת העציר איקס, בן זיגייר, שהיתה אסורה בפרסום בישראל, נחשפה ברשת ABC האוסטרלית, משם הועתקה לתקשורת הישראלית, ואז נעלמה ממנה, משום שבאופן מגוחך, צו איסור הפרסום לא בוטל. מידע שהיה נגיש לכל מתגלץ’ בארץ ובעולם היה אסור בתרגום ובפרסום באתרי חדשות שפועלים מישראל.
דווקא ב-15 השנים האחרונות, שבהן נכנסה האינטרנט לישראל, השימוש בצווי איסור פרסום – צווים שבתי משפט מוציאים לבקשת המדינה ואשר אוסרים פרסום מידע מסוגים שונים – גדל פי 3, כך לפי מחקר שערכה נעה לנדאו, עורכת המהדורה האנגלית של “הארץ”. בראיון ל”העין השביעית” פירשנה לנדאו: “ככל שיש שטף גדול יותר של מידע מנסים יותר לעצור אותו, וזה קצת כמו האצבע בסכר. ומצד שני יש תופעה שהיא מאוד ישראלית-ספציפית, וזו הצנזורה הצבאית. המעמד של הצנזורה הצבאית, שהיא זאת שאמונה על מניעת פרסומים בנושאים בטחוניים מסוימים, מאוד נחלש במהלך השנים. הצנזורה נחלשה בגלל שבג”ץ הציב מערכת של איזונים ובלמים […] זאת היתה מדיניות של בג”ץ, שראה את ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית, שצריכה שיהיו לה איזונים ובלמים במניעת פרסומים, ולכן התפתחה איזושהי מערכת עם חוקים יותר ברורים בתוך הצנזורה: מה אפשר לאסור, מה אי-אפשר לאסור, איך, מה הדרכים להתנגד להחלטת צנזורה. ובגלל שהרשויות ראו שהצנזורה כבר לא יכולה ‘לשלוט’ בתקשורת, הן העדיפו צווים משפטיים, כי זה הרבה יותר גורף ומוחלט, והרבה יותר קשה לעתור נגד הצווים האלה מאשר להתווכח עם הצנזורה. אני כעורכת חדשות יכולה להרים טלפון לצנזור במשמרת ולהגיד לו, ‘תשמע, ההחלטה שלך הזו והזו נראית לי לא נכונה, כי אל”ף-בי”ת-גימ”ל-דל”ת’. ואם זה מתאים לחוק הצנזורה, הוא אומר לי ‘את צודקת’. יש דו-שיח, יש פשרות, ושני הצדדים מבינים זה את תפקידו של זה. בנושא צווי איסור פרסום אין שיח. יש דף, כתוב עליו ‘איסור פרסום מוחלט על כל פרט מפרטי הפרשה’, ועכשיו אם אתה רוצה להתווכח עם זה צריך ללכת לבתי-המשפט”.
בשיחה עם עורכת רבע לדיגיטל אחינעם קפון אמרה לנדאו: “הגופים שמנסים למנוע ממידע להתפרסם והשופטים מתייחסים למה שקורה ברשת רק קצת. זה תלוי בשופטים. עורכי הדין מנסים למנף את זה. חלק מהטקטיקה זה לטעון שהחתול יצא מהשק. ברגע שהמידע יצא ברשת אין טעם להסתיר אותו. כל מי שמכיר צווי איסור פרסום יודע שברור שיש בעיה עם העידן הדיגיטלי. אבל אני חושבת שזה גם יכול לגרום לכך שהם יהיו יותר אפקטיביים לדברים שהם באמת הנדרשים. הרבה גם לא נחשפים ברשת. האדם הממוצע, אם הוא לא יודע מה לחפש הוא לא ימצא. הרבה פעמים גם הפלטפורמה לא מהימנה. עיתונאים חושבים שהכל חשוף וגלוי, אבל לכלל הציבור זה לא. האם העיתונות משתמשת ברשת על מנת להפר את הצווים? תלוי באיזה מקרה – של צנזורה או איסור פרסום. צנזורה, אם כבר היה פרסום זה באמת עוזר כי אז אפשר להשתמש [בעובדה שהמידע פורסם] ולומר שזה כבר גלוי. אבל במקרה של איסור פרסום זה לא עוזר ואתה לא יכול להפר אותם. אבל אתה יכול להשתמש ברשת כדי לטעון שהצו צריך להיות מבוטל”.
“צריך לדבר על מה אפשר לעשות – יש כמה דברים שהמדינה צריכה לעשות. גוף מפקח. אני גיליתי שאין אף גוף במדינה שמפקח על הדברים האלה – כמה צווי פרסום, האם מוצדקים, כמה מאושרים. המדינה צריכה לפקח. לשופטים צריך לתת יותר כלים להתמודדות – אולי צריך הכשרה, שופטים מסוימים שיהיו יותר מחונכים לעידן הדיגיטלי”.
המחקר המלא כאן, לינק ישיר לפדף.
אחרי שנים של ניסוי וויכוח ציבורי, שר הפנים אריה דרעי החליט להתעלם מהאזהרות והמלצות אנשי המקצוע ולהפוך את תעודות הזיהוי הביומטריות המאגר הביומטרי מניסוי לחובה. אולם רק תמונת הפנים הביומטרית תהיה חובה ואילו טביעות האצבעות יהיו רשות, כשמי שיבקש לא להכניסן ייענש בתעודה עם תוקף קצר יותר. ההחלטה עברה בכנסת בקריאה ראשונה, ותהפוך למחייבת אחרי שתעבור בקריאה שלישית, אלא אם הבג”ץ שמגישה התנועה לזכויות דיגיטליות ישבש את התוכנית.
לפני שהמאגר הופך למחייב, למה שלא תלכו להוציא תעודת זהות לא ביומטרי? התוקף שלו הוא עשר שנים, ומי יודע מה יקרה כאן עד 2026. בעצם, אולי כדאי שתוציאו גם דרכון.
[עדכון] לאחר הקלטת התוכנית ולפני שידורה, העיתונאי עומר כביר דיווח ששר הפנים דרעי החליט לבקש הארכה נוספת של הפיילוט הביומטרי. לפי הדיווח, בקואליציה חוששים שלא יצליחו לאשר אותה בקריאה שנייה או שלישית עד סוף השנה, לאור ההתנגדות החריפה שיש למאגר בכנסת [\עדכון]
עורכת: אחינעם קפון; טכנאית: דנה קמישב; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-27.12.2016. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
תגובות
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
