אני שולחת לכם מונית, תזהו אותה לפי האישה ליד ההגה
[עדכון 15.8.2012] اخیرا در اسرائیل شرکت تاکسیرانی که همه رانندگانش زن هستند (הפוסט תורגם לפרסית)[\עדכון]
אורה לוי, מה זה “מוניתה”?
“רשת מוניות ארצית שנהוגות בידי נשים, אפשר למצוא אותנו בפייסבוק וב-050-4808714. כרגע חברות בה 35 נהגות שמחוברות לאפליקציה של ניהול הרשת. יש אפליקציה של הזמנה שאני ויתרתי עליה כי אני רואה שהיא כשלון חרוץ – ילדים או סתם אנשים שבא להם לעשות חוכא ואטלולא מורידים את האפליקציה ומתחילים לשחק איתה, יש הרבה נסיעות סרק. אני חושבת שאם אישה רוצה לנסוע רק עם נהגת, היא תכניס אותנו בחיוג מקוצר. מרגע קבלת ההזמנה, אנחנו מתנהלים כמו שאר התחנות. יש לי מסכים, אני רואה איפה הנהגת הכי קרובה ואותה אני שולחת. אנחנו מאורגנות מבחינה טכנית, קיבלנו אפליקציה מעולה – היא יושבת רק על סמארטפון, היא לא תלויה בשום מכשיר באוטו, לא צריך לעשות שום התקנות. אני יכולה לעשות אמבטיית קצף בבית ולקבל הזמנה לנסיעה לעוד שעתיים. הארגון למטרת רווח, להעצמה של ההכנסה של כל נהגת. בעלי המניות בתחנות בדרך כלל גוזרים קופון מכל נסיעה. אנחנו לא – כל נהגת קובעת את המחיר מול הלקוח. אני גובה מהן תשלום עבור שירותי הסדרנות וניהול ושיווק”
מה היתרון של נהגת אישה?
“אנחנו נוהגות כמו הגברים, מרימות מזוודות, משרתות את הקהל, הנהיגה שלנו מנומסת ולפי החוק ואנחנו גם יכולות לשמש כאמא, בייביסיטר. הרבה נשים מעדיפות להזמין נהגת – אם היא שולחת במונית את הילדים שלה, או נערה מתבגרת, זה יותר נעים כשזו נהגת. נוסעות יכולות לעשות שיחות טלפון שעל יד גבר לא נעים לעשות. היתה אישה שתלשה שערות רגליים במונית, אפשר לתקן לק, דברים של אישה לאישה, שהיא לא יכולה לעשות בשום פנים ואופן עם גבר. התייעצויות”.
יש בזה אמירה ביקורתית על גברים.
“במשך שנים סבלנו מאפליה הפוכה. אם יבוא נהג ויגיד לי, ‘אני מאוד רוצה להצטרף לרשת שלך’, מבחינה חוקית אני חייבת לצרף אותו, אבל הוא יזכה להרבה מאוד נסיעות סמויות ונבדוק אותו. יש הרבה נהגות מונית שאין להן רכב משלהן, הן עובדות אצל בעל מונית – הבעל, האח. לא לי היתה ברירה אז קניתי מונית, אבל יש הרבה נהגות בלי רכב משלהן שעובדות אצל בעל מונית. אחת הנהגות המתחילות אצלנו התלבטה אם לקנות מונית או לעבוד אצל מישהו. אמרתי לה את האפשרויות. אחרי שבוע היא אמרה, ‘קניתי מונית, הנהג שקניתי ממנו את המונית ממשיך לעבוד על המונית ולשלם לי’. היא המציאה המצאה גאונית – קנתה מונית עם כל הקליינטורה הניידת. היא התחברה אלינו, והמון נשים מתקשרות אלינו ומבקשות נהגות. חלק מהשעות יש נהג. היא הרגילה חלק מהנוסעות שלה לנסוע גם עם הנהג. אם לא, הן חוזרות אלינו ומוצאים להן נהגת אחרת”.
נתקלת בסטריאוטיפים על נהיגת נשים?
“לא כלפיי. יכולים לספר לי ולצחוק איתי, אבל מי שנוסע איתי בוודאי לא ילעג לי במהלך נסיעה. לא קרה לי שמישהו לא לקח אותי בגלל שאני אישה. פעם הייתי בתחנה של גברים, נשלחתי לכתובת מסוימת, הגעתי לשם וראיתי שמדובר ברב. אמרתי לו, ‘תשמע אדוני, אתה יכול לבקש נהג’. הוא אמר, ‘אני לא אגזול ממך את הנסיעה, אני אסע איתך ואתגבר על היצר’. אם היה שולח אותי הביתה הוא היה פוגע לי בהכנסה, זה חטא יותר חמור”.
מה הדבר הבא?
“להגיע ל-500 נהגות בכל מדינת ישראל, ומלבד נסיעות במונית יעשו גם נטוורקינג בהרבה מאוד תחומים, לא רק בקרב נהגות מוניות”.
________________
התפרסם במקור בגירסה מקוצרת במדור “סמול טוק” במוסף הארץ, 19.7.2012
מספיק קשה למרינה סמוסבטוב לדבר כמגמגמת גם בלי שתבהו בפה שלה | סמול טוק
מרינה סמוסבטוב, למה קראת לסרט שלך “כואבות לי העיניים לדבר”?
“כי כל הסרט וכל הפרויקט הוא סביב הגמגום. כשאני מגמגמת יש לי מצמוץ בעיניים, ולפעמים כשאני הרבה מגמגמת יש לי הרבה מצמוצים ואז פיזית יש אפילו כאבים. הגמגום לפעמים גורם לכאבים בעיניים, בשריר של העפעף. בעצם כל הפרויקט הוא להסתכל בעיניים, כי בדרך כלל אנשים מסתכלים על הפה ועל הפנים, ופה פתחתי את הנשמה שלי ואז אני מכריחה את האנשים להסתכל לי בעיניים”.
עלית מאוקראינה בגיל 10.5 ונתקלת בבעיה כפולה: ללמוד שפה חדשה ולשלוט בה כמגמגמת.
“וגם הגמגום החמיר, כי ההורים התגרשו ואז עליתי לארץ למרות שלא רציתי. זה הקשה עלי ללמוד את השפה”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=8q3N2WEz_UQ[/youtube]
מה היית רוצה שאנשים ידעו על מגמגמים?
“לא פעם נתקלתי באנשים שחשבו שיש לי רמת עברית נמוכה, ותמיד שואלים אותי כמה זמן אני בארץ. מטרת הפרויקט היא להסביר שאנחנו אנשים אינטליגנטיים ואין שום הבדל בינינו לבין אנשים אחרים, חוץ מהבעיה בדיבור”.
זה משהו שהיית רוצה שייעלם?
“עשיתי את הפרויקט הזה לא רק כדי שיהיה בקירות של שנקר אלא שכל העולם יראה, כי אנשים כמוני יש אחוז אחד בעולם, שזה בעצם 60 מיליון, שזה כמו איטליה שלמה. אני רוצה להעלות את המודעות שזה קיים, כי יש אנשים שלא יודעים כל כך על התופעה”.
כשהתחלת ללמוד תקשורת חזותית בשנקר, ידעת שתכניסי את הגמגום לפרויקט הגמר שלך?
“לא, ממש לא. אף פעם לא רציתי להתעסק בזה, ותמיד התביישתי לדבר על זה. ופה פשוט עשיתי איזשהו סוג של תרפיה לעצמי”.
את מרגישה שיותר קל לך לתקשר עם אנשים בפורמטים לא דיבוריים, כמו סמסים, צ’טים ואימיילים?
“לפעמים כן, אבל בכל זאת אין לי בעיה להתקשר. לפעמים האימייל הוא יותר נוח כי זה יותר ענייני, אבל ככה אני דווקא מעדיפה להתקשר”.
בסרט את שרה ואז אין גמגום.
“בגלל שהקצב של הדיבור הוא איטי פי 2-3, ובזמן של השירה, עובד החלק השמאלי של המוח שאחראי על האמוציות ולא על הדיבור, ואז זה בא יותר מהלב ואין גמגום, אבל זה לכולם, זה לא רק לי”.
אז כשאת בוויכוח סוער, עצבנית וצועקת, את לא מגמגמת?
“כשאני כועסת, כן. לא חשבתי על זה”.
מה הדבר הבא?
“להיות יוצרת בתחום שלי, לפתוח סטודיו לעיצוב גרפי שקשור גם עם אופנה”.
מדברי ההסבר לפרויקט:
הפרויקט עוסק בשיבוש איתו אני מתמודדת לכל אורך שנות חיי: אני מגמגמת. מאז ומתמיד סבלתי מן הקושי שבהתמודדות עם דיבור. אני נשמעת מקוטעת, אנשים שאני מדברת איתם נדרשים להתאזר בסבלנות על מנת לשמוע את דבריי עד הסוף ולהבין מה שיש לי לומר. הבעיה היא לא רק בדיקציה, אלא גם בחוסר שליטה בגוף, בעיקר באזור הפנים. לעתים אני מרגישה שזה מרחיק לכת עד לכדי חוסר שליטה במצב או בסביבה. זה הופך אותי ליוצאת דופן ולעתים בולטת, אך לא בהכרח בצורה טובה.
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי מגמגמת. למשך כל שנות חיי אנשים הקשיבו לי בסבלנות. בהיותי תלמידה בבית-ספר ילדים לא צחקו על הגמגום. לפעמים צחקו על בעיות דיקציה אחרות כגון אי יכולת להגות את הצליל ה”ררר”, אבל על גמגום – לעולם לא.
התחלתי לגמגם עם התחלת התפתחות הדיבור (גיל שלוש לערך) וזה היה קורה לעיתים רחוקות. אחרי גירושיהם של הורי ועלייה לארץ הגמגום החמיר באופן משמעותי. גורם נוסף היה גם שפה חדשה שהייתי נאלצת לדבר בה, להתמודד עם קשייה ואז, שתקתי ופשוט לא דיברתי. דיברתי רק במשפטים קצרים: מעולם לא סיפרתי סיפורים ארוכים ובגלל זה לא פיתחתי את היכולת לנסח משפטים מורכבים. הייתי ילדה סגורה ושתקנית.
הדבר שהניע אותי לבחור בנושא הגמגום הוא מקרה שאירע בבית הספר בזמן הגשת עבודה: היה עליי להעביר מצגת מול כל הכיתה. זאת הייתה ההגשה הפרונטלית הראשנה שלי ומאוד התרגשתי, מזה ובגלל שאני מגמגמת. ניסיתי למצוא מילים שיחסית קל לי לנסח במטרה לגמגם פחות, להסביר את עצמי בצורה הטובה ביותר וכמובן – להיות ברורה ומובנת. אולם, מרצה האורח שהיה מעצב ידוע, קטע אותי ואמר לי את המילים שלעולם לא אשכח: “אני מכיר ילד בן 9 שעלה ארצה לפני פחות משנה והוא מדבר יותר טוב ממך”. זה פגע. פגע עמוק. ניסיתי להגן על עצמי, להסביר שאני יודעת טוב מאוד את השפה, ופשוט ניסיתי פחות לגמגם בעזרת מילים פשוטות, אך הוא לא רצה להבין. לא רצה להקשיב. הרגשתי חוסר אונים, הרגשתי אילמת, הרגשתי בושה כי מסתבר שאני לא יודעת עברית ולא מנסחת את עצמי בצורה נאותה. הרגשתי טיפשה, רציתי לברוח.
_________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 27.7.2012
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
