לוח אם: שמארטפיסטית (טור 1 מתוך 2)

שני טורי “לוח אם” שמתפרסמים כאן, אחד היום ואחד מחר, נכתבו לפני כשנה וחצי כפיילוט למדור שלא יצא לפועל. קחו בחשבון את הזמן שעבר אם אתם נתקלים בהקשרים תרבותיים שנראים לכם מיושנים.

– ע”ק

[עדכון 1/8/2009 20:01] בסופו של דבר יתפרסם רק טור אחד. [\עדכון]

בשנתיים האחרונות (פחות או יותר) אני מגדלת את e, ילד שמבוגר ממני בשלוש שנים. זה התחיל כמו כל מערכת יחסים טובה והתגלגל עם הזמן ל”הכניסיני תחת כנפך: גרסת הבמאי”, בכיכובה של אמתכם הנאמנה בתפקיד האם, האחות, הטבחית, הנהגת והשיפוצניק.

אני יודעת שרוב הבחורות שהיו מעורבות בקשר הטרוסקסואלי כלשהו מהנהנות עכשיו בהזדהות ואומרות לעצמן: “גירל, כל כך הייתי שם”, אבל תאמינו לי, מי שלא חלקה את חייה עם סטארטאפיסט לא תצליח להבין על מה אני מדברת.

Day 40: Suprise!, צילום המחשה: choking sun, cc-by

גברים מזן סטארטאפיסט זה אוקסימורון. אין שם גברים, במסדרונות מיראביליס, גוגל או טוויטר. יש שם ילדים מגודלים. טוב, אולי יש איזה אחראי מחלקת בינוי או את ההוא שממלא פחיות במכונה, אבל הם לא מקבלים אחוזים מהאקזיט. אני מדברת על הליבה, על אותם וויז קידז שהרעיון הגאוני הבא נולד במוחם ספוג הגראס במהלך משחק בגיטר הירו.

השנתיים האחרונות (פחות או יותר) שביליתי צמוד לאחד מאלה, הפכו אותי מסתם בחורה ממוצעת לאישה הביונית. שימו אותי ואת מקגייוור על אי בודד, וסביר להניח שאחרי כמה ימים אני אגבה ממנו כסף על שימוש בשירותי הבד אנד ברקפסט שהקמתי שם. אין סיטואציה שמערכת היחסים שלי ושל הילדון לא הכינה אותי אליה.

כשרק התחלנו לצאת גיליתי את העובדה המזעזעת שאהוב לבי, השם ירחם, הולך לישון רעב! מה לעשות? הוא לא יודע לבשל, ולפעמים הוא מוצא את עצמו לפנות בוקר, לבד בבית עם בטן מקרקרת ומקרר שמכיל רק רסק תפוחי עץ. אני דור שלישי לטירוף מערכות, לכן שמחתי להרעיף עליו בישולים. ליטל דיד איי נואו, שהעתיד שלי הולך להיראות כמו צחי בוקששתר ביום רע. כבר התרגלתי לקבל טלפונים באמצע העבודה שמפצירים בי לחזור הביתה כי “אין לי מה לאכול”. ושאני לא אחשוב אפילו על להציע לו שיחמם את הפסטה מאתמול, כי הסטארטאפיסט שלי אוכל רק אוכל טרי. חוץ מזה, למדתי להרחיק אותו מהמטבח כשפעם חזרתי הביתה וגיליתי כיריים בוערות באין מפריע.

ניקיון הבית גם כן הפך במהרה למחלקה שלי. אתם מבינים, הוא לא מצליח להבדיל בין רצפה נקייה לרצפה מלוכלכת. גם לשטוף כלים זה לא בא בחשבון, כי יש לו עור ידיים רגיש. ובכל אופן, הוא ממש גרוע בכל המשימות האלה, “ואת לא רוצה שהכלים יהיו מלוכלכים, נכון?”

סטארטאפיסט צעיר, מתוקף תפקידו, הוא גם נפש חופשיה ויצרנית, ועל כן חייב להיבדל מיתר החברה. הוצאת רישיון נהיגה, למשל, היא נורמה ולכן היא פסולה. נהיגה זה להמון הפשוט! האליטה הטכנולוגית לא צריכה לנהוג, כי יש לה אנשים שיסיעו אותה ממקום למקום. כמוני. או סגוויי. ובכלל, המון תפקידים שנחשבים באופן מסורתי לגבריים הפכו לנחלתי. כבר אמרנו שמדובר בילד, וילד לא יודע להרכיב רהיטים, לקדוח חורים, לסחוב ארגזים ולדפוק מסמרים, נכון?

במשך כשנתיים אני חוזרת הביתה מהסופר, ארבע שקיות עמוסות ביד אחת ושישיית מים בשניה, נושכת את השפה התחתונה כדי להתגבר על המעמסה וחושבת: מה לעזאזל אני עושה? אף אחד לא אמר לי שלהיות חברה של סטארטאפיסט זה כמו להיות איכר שחור במדינות הקונפדרציה. חייב להיות איזשהו פיצוי, לא?

ובכן, הפיצוי הזה הגיע בימים האחרונים בדמות השקעה יפה של קרן הון סיכון מכובדת. ולפני שתנבחו, אני לא אין איט פור דה כסף. מי שמשקיעה בחבר שלה כל גרגיר של יכולת כנראה אוהבת אותו באמת. זה פשוט נחמד לדעת שהאל במכונת ההייטק ראה את מצוקתי, הבין והחליט לצ’פר אותי. מסתבר שהקארמה עובדת גם מחוץ ל-Digg.

אז נכון, הסטטוס שלי כשפחה לא הולך להשתנות בעקבות ההשקעה, אבל הייאוש הולך ונעשה יותר נוח. תסכימו איתי שהרבה יותר קל לנקות את הטלוויזיה כשמדובר ב-HD.

שיר גנור אוהבת בעלי חיים וחומוס, ויודעת לדקלם את הביג ליבובסקי בעל פה. לאחרונה עובדת ב-Wix

31 ביולי, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 6 תגובות