מוות ל”שגעון האינטרנט”

פוסט של אדריאן צ'ן

הרעיון של “שגעון אינטרנט” מיצה את השימושיות שלו. מחצית החיים ממם אינטרנט לקטע בתוכנית בוקר הוא אפס. הגיע הזמן שעיתונאים יוציאו לפנסיה את קב התרבות הפופולרית הזה. לא כל דבר מחורבן שקורה באינטרנט הוא שיגעון אינטרנט.

Horsemaning, שיגעון האינטרנט המזויף העדכני, מוכיח עד כמה הרעיון הפך לחסר משמעות. לפני מספר ימים החליט Buzzfeed, אגרגטור הממים הבלתי נלאה, לנסות ליצור מם משלו. האתר פרסם תמונת וינטג’ של שתי נערות שממוקמות כך שנראה כאילו אחת מהן היא הראש הערוף של השניה. הם קראו לזה “horsemaning,” על שמו של הפרש בלי הראש, פרסמו כמה דוגמאות ושידלו את הקוראים לשלוח תמונות. קומץ קוראים הגיבו.

מנחות הטודיי שואו העליזות שלא כדרך הטבע הודה וקאת’י לי עשו אתמול אייטם על הורסמאנינג. הן צחקקו על כמה טפשי הוא “שגעון האינטרנט” הזה, והתייצבו לתמונת הורסמאנינג משלהם, אחרי שבאזפיד דחק בהם בטוויטר לעשות זאת. אלא שבזמן שהאייטם שלהן שודר, ה”שגעון” היה מורכב מקומץ פוסטים בבאזפיד, דף פייסבוק עם מאות ספורות של לייקים, וכמה פוסטים שטחיים באתרים אחרים.

אם זה שיגעון אינטרנט, אז כל דבר שקורה באינטרנט יכול להיות שגעון אינטרנט. למעשה, אליבא דהתקשורת, שמתחרה על לייקים וריטוויטים כמו כוכב פופ צעיר מדרגה ב’, כל דבר באינטרנט הוא אכן שגעון אינטרנט. מתיחות במסעדות שלם-וסע (drive-thru)? זה שגעון אינטרנט (“cone-ing“), כאילו מסעדות שלם וסע לא היו מאז ומעולם יעד מועדף על ילדים משועממים. משחק החניקה היה חזק במיוחד, למרות שהיה קיים הרבה לפני שילדים התחברו לאינטרנט. כמה עשרות אנשים שמצטלמים בתנוחות מוזרות ויוצרים לזה דף פייסבוק? גם אלה הן “שגעונות אינטרנט”: Owling, pillaring.

הרעיון של “שגעון האינטרנט” הוא חסר תועלת לחלוטין, אבל ממשיך להציף את העולם כי הוא שימושי מאוד לעיתונאים בשני אופנים מנוגדים:

ראשית, ה-CNNים ותוכניות הבוקר של העולם, שנמצאים מחוץ לעניינים, יכולים להשתמש ב”שגעון אינטרנט” כדי שזה ייראה כאילו הם מחוברים למה שכל הילדים עושים על מכונות הפייסבוק שלהם. כך היה עם פלאנקינג, שהתחיל כעמוד פייסבוק עלום לפני שנחטף וקודם על ידי תחנות רדיו אוסטרליות שחיפשו לזכות באמון של אומת אינטרנטית. הטודיי שואו היתה חסרת בושה בהזניית המדיה החברתית שלה, כשפרסמה תמונה של הודה וקאת’י לי עושות הורסמאנינג בטאמבלר עם הכיתוב “פתיון באזפיד“.

שנית, מסגור “שגעון האינטרנט” מאפשר לעיתונאים לסקר את כל הדברים הטראשיים החזקים באינטרנט בלי להיראות כאילו הם יורדים לרמה שלהם. הם רק מסקרים את ה”תופעה” של חתלתולים על ספה. מה שהם באמת רוצים לעשות זה לפרסם תמונות של חתלתולים יושבים על ספות, כי הם חמודים לאללה ויביאו טונות של קליקים.

היו זמנים שבהם “שגעון אינטרנט” היה הגיוני. אולי בראשית שנות ה-2000? או אז, “אנשים ברשת” היתה קבוצה קטנה מהאוכלוסייה כולה, ואפשר היה להגיד שיש לה תרבות משלה, שנזקקה לפרשנות של אמצעי תקשורת אחרים כדי שתהיה מובנת להמונים. אבל היום למעלה ממ-70% מהאמריקאים מחוברים לאינטרנט – יותר משיעור המחוברים לטלוויזיה בכבלים. דברים שפופולריים באינטרנט הם פופולריים בקרב כולם. האם עלינו להתחיל לקרוא לדברים שהפכו פופולריים בגלל הטלוויזיה “שגעונות טלוויזיה”? לא, זה יהיה מטומטם.

עיתונאים שמכנים משהו בשם “שיגעון האינטרנט העדכני” רוצים ליהנות מכל העולמות. הם רוצים לרכוב על הסקרנות לגבי השגעון, יהא אשר יהא, ובו זמנית לגמד אותו כסתם משהו שקורה באינטרנט. כל דבר באינטרנט נבחן בקפדנות, כמו גללים של מפלצת ויראלית אקזוטית, בזמן שדברים מעניינים באמת זוכים להתעלמות כי הם סתם משהו שקורה באינטרנט. הגיע הזמן להתגבר על עצמנו, כי שגעון האינטרנט החדש והלוהט הוא להטעות עיתונאים עצלנים לחשוב שמשהו הוא שגעון אינטרנט.

• עוד בנושא:
עזבו את אומת האינטרנט במנוחה!
ביל מאהר: ערוץ הקניות

___________________
אדריאן צ'ן אדריאן צ'ן הוא עורך בבלוג גוקר, שם התפרסם הפוסט במקור ברשיון CC-by-nc. תרגום מאנגלית: עידו קינן, cc-by-nc-sa

13 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת