טיפ לאסיר הנכנס
שָלוֹם, זֹאת מַעְיָּן מְהָעִיתוֹן הַמוּדְפָּס, שְסוֹגֶרֶת פְּרוֹיֶקט מְיוּחָד
אֲנִי עוֹשָה הַרְחָבָה עַל הַאָסִיר הַנִּכְנָס, מִבֵּיתוֹ הוּא הַבּוֹקֶר נִפְרָד
אִשְמַח לְקָבִּל כַּמָּה טִיפִּים בִּשְבִילוֹ, מִמְךָ כְּשוֹדֵּד רַכָּבוֹת
אֵיךְ יִסְתָּדֵּר שָם בַּכֶּלֶא קָשִיש בְּגִילוֹ וּלְמַּה הוּא יוּכַל לְקָוֹות?
שָלוֹם מַעְיָּן וְתּוֹדָה שְצִלְצָלְתְּ, קַבְּלִי כַּמָּה טִיפִּים זְרִיזִים
שְיִּלְמָד שָם שָפוֹת, שְיַגִּיש עֲרָר, שְיִשְרוֹק שִירִים עֲלִיזִים
שֶיַעֲשֶה כְּפִיפוֹת, שְיִּכְתּוֹב מֶמוּאַר, שֶיְנַּסָּח בַּקָּשּוֹת וְחוֹזִים
שֶכֹּל יוֹם בַּזְרִיחָה יָרוּץ עַל החוֹף, שֶהַרוּחַ תִּטְפָּח עַל פָּנָיו
שֶשְחָפִים יִרְדּוֹף, שֶיָבְהִיל כְּלָבְלָב, שֶפְּרָחִים יִקְטוֹף לְמִי שֶיֹאהַב.
אַחְלָה, תּוֹדָּה, זֶה מַמָש עוֹזֵר, וְלִפְנֵּי שֶאֲנִי סוֹגֶרֶת, חַיֶּיבֶת לְמַהֵר,
תַּבְטִיחַ לִי שֶלֹא תִּיתֵן אֶת הַטִּיפּ הַזֶּה לְאַף עִיתּוֹן אַחֵר.
________________________
חנוך מרמרי הוא מנכ”ל עמותת “ישראלים להצלת הדמוקרטיה“, בעל טור בטיים אאוט תל אביב, עורך עיתון “הארץ” לשעבר וטיפש החולצות של כולנו
טיפש החולצות של כולנו
פוסט של חנוך מרמרי
דודו גבע המנוח, גדול מנסחי האמירות הנוקבות, שרבט פעם דיוקן כפול. שני פרצופים זהים, שלאחד מהם הוסיף בלון ובו המילה “נואש”. מתחת לבעל הבלון כתב: “אומר נואש” ומתחת לחסר הבלון כתב “לא אומר נואש”.
לפי גבע, אני לא אומר נואש. אין אדם דהוי ממני בכל הנוגע ללבוש. בארון הבגדים שלי כלואות חולצות עגומות בגוונים שבין אפור גרפיט לאפור עשן וללא שום העשרה חזותית או טקסטואלית – חולצות שמקפידות לשמור על שתיקה. המחשבה שאצטרך לשאת על עצמי פעמיים את אותה אִמרת שפר מעוררת בי חלחלה.
והנה, למרות הרגלי הלבוש השמרניים וללא שום תוכנית, אני נושא על חזי אמירות מטופשות בכיכר העיר בתקווה שכמה ממיליוני הלייקים שמרעיפים ברשת יטפטפו אל קופסת הפח שלי. קצת אינפנטילי בשביל מי שבא מהעיתונות המודפסת, שאנשיה מורגלים בדחיית סיפוקים או בהעדרם המוחלט (לא במקרה שיגר אלי חברי אסתרון תגובה אקספרסיבית במיוחד: “חנוך??”).
אסתרון צודק. כתיבה, לבני דורי, הייתה תמיד בגדר שלח ושכח. עסקה שכוללת ויתור נזירי על מחיאות הכפיים (ועל הביצים הסרוחות). אין פלא שבסתר לבי השתוקקתי למדבקת “איך אני נוהג?” הרבה לפני שהומצא רכב המפעל.
עניין החולצות הנוכחי קרה מאליו. הניעה אותו העובדה המצערת שלא מצאתי שום דיוקן עצמי הראוי לשמש כפרופיל הפייסבוק שלי ונאלצתי להסתפק באותו דיוקן-אגב שצילמה בתי על רקע מזדמן של חוף יווני. שם, מבין השמשיות (שנחתכו החוצה), אני שולח מבט מיוסר בתהייה על פשר הקיום (גם אם זו בעצם ההבעה של ייאוש אפתי). המפגש היומיומי עם הדיוקן הזה גרם לי אי נוחות ועורר בי כמיהה להחליף אותו בהזדמנות הראשונה.
הוסיפו לכך את העובדה שכרוכש שטחי פרסום קשה לי לשאת את המשטח הריק של חולצתיף ואם לא לקבל תמורה לאינטש מאחרים, צריך לנצל את המרפסת שעל חזי לפחות לצרכי פרסום עצמי. הוסיפו את כמיהתי למסגרת בה אוכל לגלגל הלאה מקצת מן הקלישאות, שלאיסופן הקדשתי את חיי. והרי לכם מניע.
מכאן התגלגלו הדברים מאליהם. יום אחד הסעתי את בתי להכין חולצות מסע לחברותיה ומיד כשנכנסתי לחנות ההדפסים (כדי לזרז אותה לגמור עם זה), הבנתי שמצאתי את ייעודי – להיות טיפש החולצות של כולנו. ומכאן, כל השאר הוא היסטוריה (בת שמונה שבועות בערך).
מתברר כי מאגר הקלישאות שבו פגע המקדח שלי הוא מהגדולים באזורנו והמיסוי עליו בינתיים אפסי. אני מבטיח להמשיך ולשאוב ממנו עד סוף כל הדורות, או לפחות עד אותו יום בו לא אתאפק ואכין לעצמי את החולצה “מרגיש שמיציתי”.
________________________
חנוך מרמרי הוא מנכ"ל עמותת "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", בעל טור בטיים אאוט תל אביב ועורך עיתון "הארץ" לשעבר
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
