בשבי בלוב, האינטרנט שימש נגדי

רפרם חדד

Google Zeitgeist 013, By MrFrans - Jeroen Frans (cc-by-nc-sa)

ישבתי שם במתקן העינויים, עוד לפני שהוכנסתי לצינוק, והצצתי מתוך הסורגים על החניון. חיכיתי לחוקרים שיבואו, שיגידו לי איפה אני. מי אני. כל מכונית שנכנסה למגרש עצרה לי את הנשימה, אבל גם מילאה אותי תסכול. לא הבנתי איך חברות כמו פיאט או סקודה בכלל משתפות פעולה עם הממשלה הלובית. עם אנשי המשטר החשאי. לקחתי הכל אישית. כאילו הקפיטליזם הוא גוף טהור שכל החלטותיו אתיות. הייתי במצוקה, לא חשבתי על מי שמספק כדורי גז לחיילים ישראלים, למשל. חשבתי בעיקר על הנורמליות כמו שאנחנו מכירים אותה. על אוטו. אוטומטי או ידני. זוג נבוך בוחר מכונית עם סוכן חלקלק. משהו לגמרי אזרחי. ארצי. והנה אני כאן, כועס על פיאט. זוכר את התמונה של אניילי, הבעלים של פיאט, פיאט ויובנטוס. זוכר אותו מולי באחד מהכנסים של סלואו פוד. בא לי לצעוק לו. תראו למי אתם מוכרים מכוניות. בני זונות.

הימים עברו ושכחתי ממכוניות. הם נכנסו לי למייל ולפייסבוק והתחילו לדוג אדם אחר אדם. הגיעו לתכתובות מ-2004 עם חבר מאלכסנדריה. חשדו ורחרחו. שאלו על כל בחורה שהתכתבתי איתה. מה טיב היחסים. השתמשו במתרגם של גוגל כדי לגלות מה כתבתי ולמי.

ולא. לא היה לי שם זמן להתחבטויות פילוסופיות של מה קורה לחברות אינטרנט בינלאומיות בתוך מדינה כמו לוב. האם גוגל ליביה, google.com.ly, שייכת למדינה? ראיתי פעם באחד מדפי החקירה את הלוגו של גוגל ליביה. יכול להיות שזה מידע שעיבדתי בראש מתוך כאב ורציתי להאשים את כולם. אני רק זוכר בבהירות את צילום המסך ההוא ואת הלוגו של חברה שאמורה להיות בשליטה פרטית, נמצאת בשימוש של החוקרים. לא כתבתי את זה בספר ולא אמרתי את זה אף פעם.

באחת החקירות הקשות הם פברקו מייל שכביכול נשלח אלי ושמרו אותו בדראפט שלי. הם הדפיסו אותו ועינו אותי על סמך הכתוב שם. לפי הכתוב שם, סחרתי בנשק עם אחד מסוחרי הנשק הגדולים של לוב. ראיתי את ההדפסה של המכתב, של הדראפט, וראיתי את השורה התחתונה שמצביעה מאיזה מחשב הודפס העמוד. הכל שם היה מחוק ברישול, אבל היתה הכוונה שהראתה לי בבירור שמדובר בערבוב בין חברה פרטית לממשלה. אולי זו אמת, ואולי שיטת לוחמה פסיכולוגית של הלובים.

ואני. אני מכיר את מאיר ברנד. הוא בחור טוב. הוא מנכ”ל גוגל ישראל. מה קורה פה לעזאזל. זה לא יכול להיות. האינטרנט שמסמל חופש אצל כל כך הרבה אנשים בעולם היה לפתע האויב הגדול שלי. התחלתי לפנטז על משפט ראווה גדול שאני עושה נגד גוגל. עברו כמה ימים וכבר נזרקתי לצינוק. הפנטזיה היחידה שנותרה אצלי היתה לצאת לשירותים ולחכות למוות.

יכול להיות שהתסכול מול ה”אינטרנט” הוא תסכול אחר מתסכולים של שבויים אחרים. זהו מדיום חדש, אנחנו רואים בו כלי לחופש ובינלאומיות והוא אכזב. האינטרנט שיחק נגדי.

הגדרות האימייל של רפרם חדד

עוברים חודשים ואני מוברח החוצה מהכלא. מטוס פרטי בא ואוסף אותי מתחת לאפם של כולם ואני מוצא את עצמי בווינה. בבית של סגן השגריר הישראלי. מול המחשב. אני נכנס למייל שלי לראשונה. לאחר שהלובים השתמשו בו. אני מבין מהר שהם שלחו ממנו מיילים מפלילים לחברים. את כל תכולת המייל הם הפנו לכתובת האימייל של מתנגדי ממשל. שיחקו לי בהכל. אני בצ’ט של גוגל מייל. ארבע בבוקר. שלוש האחיות שלי ערות. לא מסוגלות להירדם מההתרגשות. ואנחנו מדברים. אני אפילו לא חושב לשנות את הסיסמה של המייל. חזרתי תוך כמה דקות למחשבות שלי על לפני הכלא. גמרתי לכעוס נורא מהר.

אני מכיר את הפרנויות של כולם. לנעול, להחליף סיסמה. אבל גם אחרי מה שעברתי, אני מרגיש שאין צורך. אני בווינה ואני מדבר במקביל עם שלוש האחיות שלי. הכעס התחלף בשקט.

אני נכנס לפייסבוק וכותב. Still alive. לא מבין למה אני בכלל כותב את זה. עברה חצי שנה מאז שנכנסתי לחשבון הזה. הרבה נכנסו אליו מאז. זהו לא אמון שחזר באינטרנט כמו הבנה שהוא כמו כל דבר בחיים. אנחנו נהנים ממנו והוא יכול לדקור. אם נפחד, הוא לא ידקור פחות. כל עוד יש אנשים שרוצים לדקור, הם ישתמשו בכל אמצעי שהם יכולים. לנו נותר רק להכיר בזה ולצמצם אצלנו בראש את הפחד. זה לא ישנה כלום. רק ישאיר אותנו יותר שפויים.

רפרם חדד הוא אמן ישראלי ומתאם תנועת סלואו פוד בישראל. הוא נחטף בפברואר 2010 בלוב על ידי המשטרה החשאית הלובית ונכלא בצינוק למשך שישה חודשים עד שהוברח החוצה. ספרו, “מדריך רפרם לכלא הלובי”, יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד. חדד סיפר על ימיו בשבי בגליון ינואר 2012

18 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב