איסור פרסום? אין תגובה
צו איסור פרסום שהמשטרה הוציאה היום על מפגש בכירי עולם הפשע הזכיר לי את הקלות שבה המשטרה מבקשת, וחמור מכך, השופטים מאשרים, צווי איסור פרסום. המקרה הבולט הוא זה של פרשת צחי בן אור. ידיעות אחרונות, שעשה תחקיר בנושא, פנה למשטרה לקבל תגובה וזו הוציאה צו איסור פרסום, ארבע שנים לאחר שהפרשה קרתה.
בהארץ שאלו-הסבירו למה הוציאה המשטרה את הצו:
האם המשטרה ביקשה לחפות על מחדליה הרבים בחקירה ולהסתיר אותם באמצעות הטלתו? האם ביקשו להסתיר את העובדה המביכה ששוטר הוא החשוד המרכזי בביצוע הרצח? האם ביקשו להסתיר את הוויכוח שהתנהל בין המשטרה לפרקליטות סביב עסקת הטיעון הבעייתית שביקשו לרקום עם השוטר צחי בן אור? כיצד כשלו השוטרים ואפשרו לבן אור לברוח לחו”ל בעיצומה של החקירה נגדו? ומדוע, למרות הירצחו בן אור בחו”ל, לא הסכימה המשטרה להסיר את הצו?
לפחות למקרים כמו זה, יש פתרון פשוט, גם אם בעייתי: לבקש את תגובת המשטרה רק אחרי הפרסום. לא אתי? נכון, אבל הרבה יותר אתי מלנצל כלי חקירתי לכסתוח.




[…] גם אם נתעלם מההסבר הלא-אפוי הזה (כפי שהעיר האח אהוד, האפרתים נתונים במעצר ומתים לעשות עסקת טיעון — מי יודע אילו לחצים הופעלו עליהם על ידי המשטרה כדי שיגידו שהם מוותרים על החיסיון ועד כמה ההחלטה הזאת התקבלה אצלם מרצונם החופשי), אבל הבעיה פה, כמו במקרה של צווי איסור הפרסום על חקירות, היא המשטרה שממהרת לדרוש, ובתי המשפט שממהרים לספק את דרישתה — המשטרה ביקשה את החומר עוד לפני שיצא לה לחקור את בני הזוג. ומאחר והמצב הוא כזה, כדאי לנקוט אמצעי מניעה שרפי גינת סיפר שהוא עושה בו שימוש בכלבוטק בהקשר אחר: לא מקליטים ולא שומרים מידע שנמסר שלא לפרסום (אוף רקורד). כשאין חומר, המשטרה יכולה רק לבקש לעצור את העיתונאי עד שימסור לה את המידע האצור בראשו, ואני רוצה לראות את משטרת ישראל מנסה להוציא מידע מאילנה דיין ואת בית המשפט שמורה לעצור אותה על בזיון בית המשפט. אבל כרגע יש לדיין קלטות, והשמדתן אחרי שהמשטרה הודיעה שהן חומר חקירה תהווה שיבוש הליכי חקירה, וזו כבר עבירה חמורה הרבה יותר. […]