כסף הוא בר-חלוף, קרדיט זה לנצח
יובל דרור ביקש רשות מאיזה ג’ונת’ן להעתיק את העיצוב של הבלוג שלו, וסורב. “העיצוב של אתר [השם נמחק] מוגן בזכויות יוצרים, ואני לא יכול לתת לך רשות להעתיק כל חלק ממנו. מצטער”, כתב ג’ונת’ן, ודרור התעצבן עליו: “מה העניין? אנחנו גלוב קטן ולא מזיק (אמנם משתלטים לאט לאט על העולם, אבל עוד לא!) ובסך הכל ביקשנו רשות להשתמש בעיצוב של אתר אחר שהוא לא הפאקינג CNN או הניו-יורק טיימס. […] זו דוגמה קלאסית לאיך משתמשים ב-(c) סתם, אבל ממש סתם”.
אני נדרש לעניין הזה כי אימייל מעצבן שמסתובב עכשיו באזור שלי עוסק בסוגייה קרובה:
מחלקת יחסי ציבור זקוקה לגרפיקאי שיודע לעצב עטיפת DVD.
מדובר בעבודה פשוטה יחסית שלא אורכת זמן ותזכה את המבצע בקרדיט מכובד על גב
עטיפת ה-DVD שיופץ ובהרבה הערכה מצידנו.אם מישהו יכול לסייע – אנא פנו אלי ותבוא עליכם הברכה.
[שם הכותב ותפקידו הוסרו; אני לא יודע אם הוא יוזם ההצעה המגונה הזאת או רק השליח, והבעיה שלי אינה איתו, אלא עם המעסיק שלו – ע”ק]
ענני תקשורת
מה ההבדל בין המקרים?
הבלוג של יובל דרור הוא פרטי, לא מסחרי, ולא עומד מאחוריו גוף כלכלי. דרור ביקש רשות להעתיק עיצוב קיים, לא דורש שום מאמץ מהיוצר ומציע לשלם בקרדיט. ענני תקשורת היא חברת הפקות, לא מלכ”ר. החברה רוצה להזמין עיצוב חדש, שבשבילו צריך לעבוד, ועוד מעזה להציע לשלם בקרדיט.
יטריחו את עצמם אנשי ענני תקשורת לאינטרנט, ימצאו תבנית ל-DVD ואימג’ים ב-CC מסחרי, ויעשו לעצמם את העטיפה. בעוד הבקשה של דרור סבירה, הבקשה של ענני תקשורת נצלנית. אם יימצא היוצר שיסכים לעשות עבורה את העבודה הזאת, זה רק יחזק את הטענה שלי: היוצר הזה חי בשוק נצלני, ונאלץ לוותר על זכויותיו כדי להגדיל את החשיפה שלו ודרכה להשיג עבודה אמיתית.
מנסיוני, העבודות האלה – “עבודה פשוטה שלא אורכת זמן” – הן תמיד הכי מסובכות. :-S
הבעיה היא אצל יובל דרור היא שקודם כל אנשים לא אוהבים פראיירים זאת אומרת שאם אני שילמתי אית מיטב כספי על עיצוב אני לא רוצה שתבוא לגנוב אותו.
הבעיה השנייה היא שלא בטוח שבעל האתר הוא בעל העיצוב , זאת אומרת שיש עיצובים שמוכנים מבעוד מועד על ידי חברות שמוכרים אותם ולכן אסור למכור אותם או להביא אותם לחברים (א שאני יודע שמישהו כבר נתבע על זה)
הבעיה העיקרית היא שיש אנשים בעולם שהתרגלו לקבל דברים בחינם, ובעוד כל דבר שהוא לא לשימוש מסחרי צריך להיות חופשי, מה שאנשים מרוויחים עליו צריך לעלות כסף.
בגלל זה, לדעתי, גרפיקאים צריכים לשלם את אלפי השקלים שעולה פוטושופ (אלא אם הם עובדים עם גימפ ואינקסקייפ) ומשרדי עורכי דין שלא רוצים לעבוד עם אופן-אופיס צריכים לשלם על מיקרוסופט-אופיס. מצד שני, אני לא חושב שמוצדק לקחת מילד בן 14 799$ על פוטושופ, הוא לא מרוויח ממנה.
אבל לגבי הגלוב, אני מאמין שצריך לתת ליובל עיצוב.
ליהונתן :
אני מצטער, אבל תגובתך היא טיפוסית של אדם שמגלגל עינים, “מה, אסור להשתמש בקאזה?”
למה שלשימוש מסחרי תשלם ולשימוש פרטי לא ?
אני יכול לקחת את הדברים שלך רחוק מאוד, הרבה יותר רחוק ממה שאתה משער שאפשר.
בוא נתחיל :
למה שנשלם על אינטרנט אם זה רק לגלישה פרטית ? (יודע מה, רק לאימייל פעם בשבוע. למה לשלם ?)
למה שאשלם על גישה לאתרי אינטרנט מוגבלי מנוי כמו “מפה” ?
למה שאשלם, בתור אדם פרטי, על כניסה לכנס מקצועי ? הרי זה רק תחביב שלי לבשל, למשל, אז שהמקצוענים ישלמו ואני אכנס חינם, לא ?
אגיד לך דבר מה על פוטושופ :
אני מסכים שצריך ליצור גירסאות “רזות” שיעלו, נניח, 100$.
(ועדיין לחייב את בתי העסק להשתמש בגירסא המלאה)
אבל אז יש שתי בעיות.
הילדים לא ירצו להשתמש בגרסאות האלה, כי זה כירסא “רזה” ולא מכילה את כל האופציות.
וגם, הישראלים, גם אם התוכנה תעלה 5 דולר, עדיין ירצו להוריד בחינם. למה ? כי אנחנו ישראלים.
אז, מי שלא רוצה לשלם , כפי שעלית על הפטנט בעצמך, יכול לא לשלם.
ואגב, אם לא ידעת, סליחה על הצדקנות, גם בתור בנאדם פרטי,
אתה צריך :
לשלם מיסים, לנהוג בכביש לפי החוקים, לגם, כן כן, לשלם על התוכנות שאתה משתמש בהן.
ככה זה.
לדן,
אני מצטער שלא הבנת אותי.
אמרתי שזה מה שצריך להיות, לא שזה מה שעכשיו. עכשיו אסור בתכלית האיסור להשתמש, נקודה.
העניין הוא שיש דברים שראוי שיוקנו לידע הציבורי, וכל עוד לא מפיקים מהם רווח, לא צריך לגבות עליהם.
ככה זה עם שומעים חופשיים באוניברסיטה (שלא משלמים, אבל נכנסים לשיעורים ולא מקבלים תעודה), ולצערי, אין יותר מדי דוגמאות אחרות.
אה, אסור – אסור לגנוב תכנה,
אבל העתק לשימוש ביתי מותר תחת דיני זכויות היוצרים:
פקודת זכות יוצרים, סעיף 3ג:
“3ג. לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות”
ובכל זאת, לינק לאתר המדובר יהיה מתאים.
ענני תקשורת הם אולי חוצפנים, אבל בטח לא “נצלנים”. ניצול זה אם היו מבטיחים תמורה ראויה ובסוף נותנים רק קרדיט. הם הציעו הצעה – לא רוצה, לא צריך. יש הרבה אנשים שמוכנים לעבוד בשביל קרדיט – צלמים, מאפרים, מלבישים, סטייליסטים – חלק גדול מתעשיית הבידור עושה את צעדיו הראשונים בעבודה בעבור קרדיט. שים לב לרשימת התודות הארוכה שמופיעה בסוף כל תכנית טלוויזיה – כמעט כולם שם עובדים בשביל קרדיט. יכול להיות גם שהקרדיט הזה שווה להם יותר מכסף מזומן – זה למעשה השקעה מיידית בפרסום ובשיווק.
נצלנים, עמית, נצלנים. אתה לא היית מעז (אני מקווה) לבקש מאינסטלטור לתקן לך נזילה תמורת קרדיט — כשאתה מזמין ממישהו עבודה, אתה יודע שאתה צריך לשלם לו. אז למה לא למעצב?
שלא לדבר על זה שהם בכל מקרה חייבים לו קרדיט על היצירה שלו, לפי חוק זכויות היוצרים ובלי קשר לתשלום.
אני גם לא הייתי מוכן לעבוד בשביל קרדיט, אבל זה אני. אני מכיר בעל עסק אחד שהשקיע הרבה שעות וכסף בשביל עבודות קרדיט, ולי זה היה נראה בזבוז זמן – אבל הוא האמין שזה יביא לו עבודות טובות ורבות יותר. אז אתה חושב שהוא “נוצל” ?
בודאי שהוא נוצל. נוצל בהסכמה.
כפי שבעל עסק יעסיק בני נוער ללא תשלום בתואנה שהם רוכשים מיומנות.
האם אין שום סייג לעיקרון הזה, עידו?
בזמנו מישהו לימד אותי עיקרון: אם הם לא עושים מזה כסף, תן מה שאתה יכול, אם הם עושים כסף – גם אתה צריך לעשות כסף.
אבל אני לא בטוח שזה כל כך פשוט. האם אין שום מצב בו מערכת שעושה כסף, נותנת משהו שהוא שווה ערך? האם, במובן מסויים, הדרך שלך לא אומרת שאין שום דבר בעל ערך חוץ מכסף?
האם זה חייב להיות ניצול?
אורי: כביכול, שני הצדדים שלקחו חלק בעסק הזה, הרוויחו. המעצב קיבל קרדיט, ענני תקשורת מקבלים עטיפה ל-DVD. הבעיתיות היא בהפיכת הנוהג הזה לסטנדרט. לו מספיק מעסיקים יבקשו עובדים חינם ומספיק עובדים יסכימו לעבוד בחינם כי כך מקובל, אז יהיה ניצול בריבוע.
http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/055/131.html
ועל זה נאמר: “מי שהולך לישון עם גרבילים, שלא יתפלא עם יתעורר בבוקר עם זנב”.
וכמובן ילדים, אל תתפתו לעסקאות בשטח כי מי שמתפתה אוכל אותה, ובגדול.
[…] זוכרים שענני תקשורת חיפשו עובדים שלא צריך לשלם להם? שוק העבדים הזה נמשך באימייל שהפיץ היום היחצן של ענני תקשורת, דביר בר: חברים וחברות […]