ילד לכל מחשב
עורך הבלוג האמריקאי “Freedom to Tinker” הזמין ילד בן 12, שכינה עצמו “SG”, לכתוב פוסט אורח בו הוא סוקר את ה-OLPC מנקודת המבט של משתמש צעיר. הפוסט היה כתוב בצורה נאה וללא שגיאות בולטות לעין; האמריקאים לא מעריכים את האינטליגנציה של הטינאייג’רים שלהם יותר משאנחנו מעריכים את שלנו; ולכן, באופן עצוב אך לא מפתיע, רוב הטוקבקים התמקדו בויכוח על יכולת הכתיבה של SG, ועל אמינות הערת הבלוגר שהפוסט לא עבר עריכה לפני הפרסום.
אבל כדאי לבחון מי היו המפקפקים, כי זה די משעשע. זה לא היה הטוקבקיסט הזה, למשל:
SG – if this laptop can help other children write and communicate half as well as you do this will be the biggest success of the 21st century.
וגם לא זה:
A good review from the perspective of what seems to be an average 12 year old, albeit one that is likely more tech savvy than average.
אבל הנה טוקבקיסט אחד, למשל, שלגמרי לא האמין:
Its a tad obvious that this boy here did not Write it.
I imagine that he wrote it, and after a Professional Journalist
read it, write down some notes on a notepad and after Re-Wrote
the Whole thing.
ואחד אחר שגם, כנראה, לא מאמין שילד יכול לכתוב טוב, ולכן חש צורך לחלק לו ציונים:
Not bad, you got most of the spelling correct, and the way you string word’s together is excellent.
Keep it up “SG”
אני לא חובבת גדולה של ילדים, ואין לי בעיה להודות שרוב הילדים בני ה-12 שאני פוגשת, באינטרנט או מחוצה לה, לא מרשימים אותי בידענותם או בעברית היפהפיה שלהם. אבל זה די דוחה לראות מבוגרים שלא מסוגלים לקבל את היותו של ילד אחד ספציפי חכם או מוכשר או משכיל. במיוחד אם המבוגרים האלה מגלים נחיתות אינטלקטואלית בוטה. ובמיוחד מכיוון שמבוגרים מהסוג הזה יכולים לדכא ולהזיק, או לפחות לעצבן בצורה קיצונית. אלה המורות שנוזפות בילד שמפקפק בפרשנות החד-משמעית שלהן (שאותה לקחו מהחוברת למורה, כמובן) לביאליק או לרחל או לתנ”ך. אלה הספרניות שמגרשות אותו מהמדף של ספרי המבוגרים ומציעות לו איזה סמדר שיר במקום.
למרבה המזל, באינטרנט קשה יותר להחביא את העילגות מאחורי הקמטים, כמו שהטוקבקים הנ”ל מדגימים. ואילו את הגיל דווקא די קל להסתיר: אם ילד כזה רוצה לקבל יחס ענייני בדיון אינטרנטי, הוא תמיד יכול לא לדבר על הגיל שלו. SG, העם איתך. רוצה להיות חבר שלי במייספייס?
[…] Visit Source […]
מזכיר לי את זה:
http://dilbertblog.typepad.com/the_dilbert_blog/2007/08/not-worried-abo.html
ואת התגובות כאן:
http://dilbertblog.typepad.com/the_dilbert_blog/2007/08/the-bobby-hoax.html
הסיום שלך מאוד מזכיר לי את הקונספט של ההמשכים של Ender’s Game.
בכלל הסדרה מקצינה את הגאונות שאפשר להוציא מילדים רק עם רוצים, ובפרט מדובר על ילד שהצליח להשפיע על אסטרטגיות של מדינות דרך הבלוג שלו (זה נכתב לפני שהומצאה המילה בלוג), במסווה של אדם מבוגר.
מומלץ :)
אתה מדבר על “המשחק של אנדר” עצמו, לא? קראתי אותו בזמנו, אבל את האחרים בסדרה לא, ועכשיו כבר אין סיכוי שזה יקרה. בזמנו נורא אהבתי את הקטע עם הבלוגים של הילדים, אבל ככל שאני מזדקנת זה נראה לי יותר ויותר מופרך. לאו דווקא עצם הרעיון שצמד הגאונים הקטנים יכולים לכתוב בצורה עד כדי כך חזקה, אלא הצורה שבה זה מתפתח בספר — עושים תוכנית, מוציאים אותה לפועל והופ, זה קורה. נראה לי שסופר קצת יותר מתוחכם מקארד היה יכול לכתוב את זה בצורה יותר אמינה.