בוב הבנאי התגייס לחמאס ו-Lolcaterpillar: עיונים בשיח הבלוגרי פוסט “פיגוע הטרקטור”

זמן לא רב אחרי שערבי נסע עם טרקטור למסע רצחני בירושלים, פורסמה פה בדיחה בנושא, ועוררה בין השאר תגובות כועסות. אחת המבקרות דיברה איתי בטלפון, ואמרה שבתור מי שאין זבוב שעף ולא זוכה לפוסט ביקורתי אצלו בבלוג, אין לי הפריבילגיה לא להתייחס לדברים.

קודם כל, הבהרה עובדתית: לא אני כתבתי את הפוסט הזה, אלא סמי קונדקטור, כותב אורח שביקש לכתוב פה בפסבדונים. יש בינינו הבנה כללית לגבי מה יכול לעלות פה, אבל לקונדקטור יש הרשאת פרסום, מה שאומר שהוא מעלה פוסטים בלי שראיתי אותם לפני כן. בכמה מהפוסטים שלו נגעתי קלות בדיעבד, ברמת האיות והתיוג. רוצה לומר: אלה לא מילותי, אבל הן התפרסמו בבלוג שלי.

אני חושב שהבדיחה בפוסט ההוא לא מצחיקה (זה לא עניין של רגישות להומור שחור – הרובוטריקים של היתוך קר דווקא כן הצחיקו אותי), שהיא לוקה בטעם רע בלי הצדקה, שהתזמון שלה היה בעייתי, ולא הייתי מפרסם אותה בעצמי אם מישהו היה שולח אותה כהצעה. אבל לא חשבתי למחוק אותה כשראיתי אותה לראשונה, ואחרי שהיא התחילה דיון על הומור ורגישות וטעם רע, חשבתי שנכון יהיה להשאיר אותה כבמה לדיון הזה. אני תמיד אומר שמי שלא אוהב את הסגנון של הבלוג שלי מוזמן להמעיט בביקורים בו, אבל זו בהחלט לא דרך עקיפה לומר שאני לא רוצה לשמוע ביקורת.

הומור שחור, הומור מיזנתרופי, הומור שוביניסטי (במובן הרחב של המילה) והומור בטעם רע כולם לגיטימיים בעיניי, להתמודדות עם כעס, זעם, פחד וחוסר אונים, וגם סתם ככה. לא כל הומור הוא סאטירה, לא כל בדיחה שווה את המקום שהיא תופסת על השרת, ואפשר להתווכח על התזמון והטעם, כפי שאפשר להתווכח על הסגנון של אדר מהבלוג “סלט ירוק”, שאיחלה לבלוגרים שהתבדחו על האירוע “לכן תזדיינו ותמותו מיד אחרי זה, שלפחות יהיה לכם זיכרון אחד נעים”.

מה שלדעתי פספסנו פה, קונדקטור בפרסום ואני באי המחיקה, הוא האקוסטיקה (הוא לא מסכים איתי, ואת תגובתו המלאה אפשר לקרוא בהמשך הפוסט הזה). לדעתי, כבלוגרים שפועלים בקהילה שנוצרה סביב הבלוג, אנחנו חשים לפעמים שאנחנו יושבים בסלון עם חברים, כשלמעשה אנחנו יושבים על במה מול קהל, שמורכב גם מזרים ואורחים מזדמנים. דאחקה גזענית יכולה להיות נורא מצחיקה כשאתה מספר אותה לחברים במשרד, וסיבה טובה לרדת למחתרת אם סיפרת אותה בעצרת בחירות.

בשביל בדיחה טובה אני מוכן למכור את אמא שלי (היי, אמא), אלא שההגדרה של “בדיחה טובה” היא הדבר הכי סובייקטיבי בנמצא. בדיון שקיימנו בנושא ברשימת תפוצה פנימית של חברים עלה כלל האצבע “לא תהיה מניאק”. אבל קשה להגדיר, מראש וגם בדיעבד, איזו בדיחה עוברת ואיזו לא. כמו פורנוגרפיה, כשאתה רואה את זה אתה יודע שזה זה, אבל זה גם תלוי בגיאוגרפיה הפיזית והמטאפורית שלך, וכאמור, בנמענים, אלה שאתה מיענת אליהם ואלה שהתמענו בעצמם.

יותר מדי פעמים בסיפור הזה שרקו ליד האוזניים שלי ואריאציות על “בועה תל אביבית / סמולנים / שינקינאים / יפי נפש / אם זה היה קורה בתל אביב במקום בירושלים לא הייתם צוחקים”. תמיד, פְּתח סרקאזם, משמח לשמוע הכללות כאלה, הן לעולם יהיו הדבר הנכון, המדויק והכי תורם לדיון, סגור סרקאזם (אם כי נעלבתי, וזו מחמאה, מעקיצה של אחד המגיבים אצל אדר, “תל אביבי מתוחכם”: “ככה זה בתל אביב, אנחנו מתוחכמים וחכמים וכל מה שקורה לכם בירושליים פשוט מצחיק אותנו. הייתי מחרחיב עוד, אבל אני חייב לרוץ להפגנה נגד האיסור לצלם במגדל האופרה. זה פשוט שערוריה מה שקורה במדינה הזאת!”; סוף סוף סאטירה ארסית, מחודדת ומדוייקת, לצד האבחנה המעולה של נמרוד אבישר, “הפיגוע הזה נראה כאילו תכננו אותו תלמידי בצלאל בתור פרוייקט סיום”).

הטלוויזיה והעיתונות לא מטפלים ברגישות רבה יותר בפיגועים, התגוננתי בפני זו שדיברה איתי בטלפון, והיא שאלה אם אנחנו הבלוגרים לא מתיימרים להיות טובים יותר מתקשורת ההמונים המיינסטרימית. אני לא יודע, פספסתי את הישיבה האחרונה של ועדת ההיגוי הסודית של זקני הבלוגרים של ציון. מה שכן, אני חושב שהטיפול הצהוב והפשטני של התקשורת בסוגיות הללו, בטקסט ובסאבטקסט, גורם ליותר נזק, בפורום הרבה יותר רחב, מבדיחה תפלה על הרוגים בפיגוע בבלוג עם כמה מאות כניסות.

ברשימת התפוצה הפנימית ניסינו לנחש את הכותרות שהעיתונים יתנו לאירוע. לו הייתי מפרסם את הרשימה בבלוג, אדר היתה מזמינה משטרה. אבל העיתונים לא אכזבו, וטחנו קלישאות ומשחקי מילים ודאחקות. נחום ברנע, שהביע לא פעם את דעתו השלילית על בלוגרים, הכתיר את הטור שלו היום בכותרת הכי פתחתי-את-ספר-הקלישאות-ולקחתי-את-הראשונה-שהיתה-שם, “נקמת הטרקטור”. טוב שהוא לא בלוגר: לכל הפחות, לנו יש כותרות הרבה יותר טובות.

ביקשתי מסמי קונדקטור להתייחס לדברים, והוא כתב [עדכונצ’יק: היה קצר בתקשורת, קונדקטור לא הבין שאני הולך לפרסם את הדברים שלו כלשונם, ושלח טקסט מעודכן שאותו אתם רואים כאן]:

אני יכול להבין את הטיעון נגד העיתוי וזה שהבדיחה לא מצחיקה, אבל אני מסרב לקבל את הטיעון של ‘אנחנו לא בסלון עם חברים’. זה בדיוק כמו הסיפור עם ארז ארליכמן שהתחיל לכתוב על בלוגים ב-YNET והם כעסו כי ‘הוא לא ביקש מהם רשות’. כתבת טקסט, שא בתוצאות. אתה לא עיתון במאות אלפי עותקים או מקומון בעשרות אלפי עותקים שצריך לעמוד בסוג של סטנדרט של טעם טוב כי הוא חושש שבתוך הקהל הרחב שצורך אותו יותר מדי אנשים יעלבו. אתה בלוג שיש לו, אני משער, כמה מאות קוראים, ומי שלא יאהב את מה שאתה כותב פשוט לא יבוא יותר, ואולי במקומו יבואו אנשים שדווקא מחפשים את חוסר הרגישות הזה. אני בטוח שבלייזר לא סוגר את העיתון רק כי חמישה אנשים כתבו שזה לא יפה לצחוק על אומואים. ב-NRG, מקום שאתה בטח מכיר, רצו להיות אלטרנטיבה לתקשורת האונליין והאופליין, ולכן כל כותרת שניה שלהם היתה אצבע משולשת לעבר הקורא, כאילו להתריס “תראה כמה אנחנו מגניבים, גם אם אנחנו מדווחים על הדבר הכי בנאלי בעולם”. כשזה בקצב יומיומי בכלי תקשורת מרכזי, זה צורם. כשזה פעם בכמה זמן בבלוג, זה סטיית תקן.

זה נכון שבלוג הוא לא מסמך שאתה כותב ומכניס למגירה, אבל הוא גם לא שלט חוצות, עיתון יומי או ערוץ טלוויזיה מרכזי, שממנו לא ניתן להימלט. מי שמחפש להתעצבן, היה מתעצבן גם אם הבדיחה היתה מוצלחת, וגם אם היא היתה מתפרסמת בעוד שלושה ימים (בכלל, יש חוקים לגבי מידת הזמן שצריכה לעבור לפני שמכניסים אירוע לסטטוס כזה שאפשר להתייחס אליו בציניות? כמעט 70 שנה לשואה, זה מספיק? 20 ומשהו שנה לרון ארד? שעתיים אם זה עורך דין מסכן שהתפוצץ באמצע תל אביב אבל עורכי דין אנחנו שונאים? ואולי זו בכלל הגדרה גיאוגרפית ומותר לצחוק על צונאמי עם עשרות אלפי הרוגים באסיה יותר מהר מפיגוע עם שני הרוגים בחדרה? אני איבדתי בכל מיני נסיבות אנשים יקרים לי, ונחשפתי למספיק דברים מזעזעים במהלך השירות הצבאי שלי בכדי להבין שהדרך היחידה להישאר שפוי היא להכניס קצת ציניות לסיטואציות קשות. אז נכון שציניות והומור לא מתאימים לאבל, אבל אני לא מגיע להלוויות, לוקח מגאפון, ומתחיל להריץ בדיחות על המת. אני מדבר עם חברים, ושולח מיילים וכותב פוסטים. ואם פעם בכמה זמן נחשף לדברים הללו מישהו שנפגע, אני יכול רק להצטער, אבל לפני כל מילה שמישהו היה מוציא כאן מהפה הוא היה צריך לחשוב כיצד היא תתקבל בקרב 7 ומשהו מיליון תושבים, אף אחד לא היה פותח את הפה. אני יכול בהחלט להבין את אדר, וכמובן שזכותה לטעון שהבדיחה לא הצחיקה אותה, וכמובן שהיא יכולה גם לכתוב מה שהיא רוצה, אבל גם לי מותר לכתוב מה שאני רוצה. אם אני לא הייתי כותב את דעתי, היא לא היתה כותבת את דעתה, ולא היה מתעורר כאן הדיון הזה.

יש שני נושאים שאני לעולם לא מתווכח לגביהם: פוליטיקה ודת, כיוון שבשני הנושאים הללו אנשים באים עם מטענים (מהבית, מהסביבה, מהלימודים) וכמעט בלתי אפשרי לקיים דיון שכלתני מבלי להכניס אליו קלישאות וססמאות שהבאנו מהמקומות הללו, אז למה בכלל להתחיל. הבעיה היא שלא מוצא חן בעיני אנשים מסויימים שאפשר לחיות בעולם בלי דעה פוליטית ודתית מוצקה, ולכן הם יטענו שגם העדר דעה היא בעצם דעה כנגד הדעה שלהם. מדהים אותי כל פעם מחדש היא האוטומטיות של חלקנו: מי שפעם ביומיים צועק שתל אביב היא בועה, מגיע לפוסט הזה ועוד לפני שהוא מסיים לקרוא אותו ולהבין את התמה בבלוג מיד שופך אש וגופרית על ‘הבלוגוספירה המנותקת’ (ללא ספק, שתי דוגמאות, כלומר הפוסט הזה והפוסט בהיתוך, היא הוכחה מספקת בשביל אדר שהבלוגוספירה מנותקת, שלא לדבר על זה שכל מה שהיא רוצה שיכתבו עליו, כלומר כל ה’כמה זה מזעזע’ וכו’ כבר נכתב ויכתב בידי העיתונים, כך שהיא מצפה מהבלוגים ליישר קו), או ‘מה רציתם, שהמחבל יהרוג אותנו?’, כאילו הפוסט הזה נכתב על ידי חמאסניק שאשכרה טוען שהשוטר לא בסדר שהוא הרג את המחבל. מעיון בתגובות אצל אדר מתחזקת שוב האוטומטיות שאני מתייחס אליה, מהעובדה שאנשים למעשה ראו את המילים “רצח בדם קר” שנכתבו בתחילת הפוסט, כמעין הכנה לבדיחה, ומיד לקחו את זה לדיון “האם היתה כאן הגנה עצמית או רצח” שבכלל לא מעניינו של הפוסט הזה. שלא לדבר על זה שמעניין באיזה גודל של פונט צריך לכתוב את שם הכותב כדי שאנשים ישימו לב שזה לא אתה. אנשים רואים ושומעים רק מה שהם רוצים, בונים על זה תאוריות מתאוריות שונות, ומפיצים הלאה מידע מעוות, שהופך ליותר מעוות ככל שהוא מגיע לעוד אנשים. אני לא אתפלא אם מחר כבר מישהו יכתוב “חשד: הפיגוע בירושלים – רצח מבויים בידי סולן אטרף לשעבר”.

זו באמת היתה טעות לענות לכל מי שתקף (שלא לדבר על ניסיון להסביר את הבדיחה, שגרם לי לשבור חוק בל יעבור – בדיחה לא מסבירים, מי שהבין הבין, מי שלא לא, ואם לא מצחיק אז תן לזה להתמוסס), אבל זה רק הוכיח לי שוב שבמדינה הזו, לא משנה מה תגיד ובאיזה נושא, תמיד יהיו אנשים שינסו לתייג את זה ל’שמאל’ ו’ימין’. יכול להיות שאם זה היה בבלוג שלי, הייתי חושב עוד כמה דקות אם להעלות את זה ולעמוד בקו האש, או שלהיפך, הייתי אומר שזה ההומור שלי ושכולם יקפצו.

אני בסך הכל עשיתי בדיחה מניסוח של כותרת באתר חדשות, לא עשיתי צחוק מההרוגים או מהאירוע עצמו. מבחינה זו, ב’היתוך’ עשו משהו יותר גרוע עם הקונוטציה שלהם, שהתייחסה ישירות לאירוע עצמו.

אני אסכם את הפרשה הזו מבחינתי: אני מתנצל בפני כל מי שאיכשהו הבין בתום לב מהניסוח שהיתה פה האשמה ברצח. אני לא מתנצל על זכותי המלאה לקחת את החיים בציניות, ורק יכול להצטער שהבמה הנוכחית ומארחה קיבל את הפידבק (אבל, כאמור, מי שהיה משקיע עוד חצי שניה היה רואה שהמארח הוא לא כותב הפוסט).

תגובות

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית? ⭐⭐⭐⭐⭐
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • 📺 זו תרבות ביטול על כלום 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ

•