בוב הבנאי התגייס לחמאס ו-Lolcaterpillar: עיונים בשיח הבלוגרי פוסט “פיגוע הטרקטור”

זמן לא רב אחרי שערבי נסע עם טרקטור למסע רצחני בירושלים, פורסמה פה בדיחה בנושא, ועוררה בין השאר תגובות כועסות. אחת המבקרות דיברה איתי בטלפון, ואמרה שבתור מי שאין זבוב שעף ולא זוכה לפוסט ביקורתי אצלו בבלוג, אין לי הפריבילגיה לא להתייחס לדברים.

קודם כל, הבהרה עובדתית: לא אני כתבתי את הפוסט הזה, אלא סמי קונדקטור, כותב אורח שביקש לכתוב פה בפסבדונים. יש בינינו הבנה כללית לגבי מה יכול לעלות פה, אבל לקונדקטור יש הרשאת פרסום, מה שאומר שהוא מעלה פוסטים בלי שראיתי אותם לפני כן. בכמה מהפוסטים שלו נגעתי קלות בדיעבד, ברמת האיות והתיוג. רוצה לומר: אלה לא מילותי, אבל הן התפרסמו בבלוג שלי.

אני חושב שהבדיחה בפוסט ההוא לא מצחיקה (זה לא עניין של רגישות להומור שחור – הרובוטריקים של היתוך קר דווקא כן הצחיקו אותי), שהיא לוקה בטעם רע בלי הצדקה, שהתזמון שלה היה בעייתי, ולא הייתי מפרסם אותה בעצמי אם מישהו היה שולח אותה כהצעה. אבל לא חשבתי למחוק אותה כשראיתי אותה לראשונה, ואחרי שהיא התחילה דיון על הומור ורגישות וטעם רע, חשבתי שנכון יהיה להשאיר אותה כבמה לדיון הזה. אני תמיד אומר שמי שלא אוהב את הסגנון של הבלוג שלי מוזמן להמעיט בביקורים בו, אבל זו בהחלט לא דרך עקיפה לומר שאני לא רוצה לשמוע ביקורת.

הומור שחור, הומור מיזנתרופי, הומור שוביניסטי (במובן הרחב של המילה) והומור בטעם רע כולם לגיטימיים בעיניי, להתמודדות עם כעס, זעם, פחד וחוסר אונים, וגם סתם ככה. לא כל הומור הוא סאטירה, לא כל בדיחה שווה את המקום שהיא תופסת על השרת, ואפשר להתווכח על התזמון והטעם, כפי שאפשר להתווכח על הסגנון של אדר מהבלוג “סלט ירוק”, שאיחלה לבלוגרים שהתבדחו על האירוע “לכן תזדיינו ותמותו מיד אחרי זה, שלפחות יהיה לכם זיכרון אחד נעים”.

מה שלדעתי פספסנו פה, קונדקטור בפרסום ואני באי המחיקה, הוא האקוסטיקה (הוא לא מסכים איתי, ואת תגובתו המלאה אפשר לקרוא בהמשך הפוסט הזה). לדעתי, כבלוגרים שפועלים בקהילה שנוצרה סביב הבלוג, אנחנו חשים לפעמים שאנחנו יושבים בסלון עם חברים, כשלמעשה אנחנו יושבים על במה מול קהל, שמורכב גם מזרים ואורחים מזדמנים. דאחקה גזענית יכולה להיות נורא מצחיקה כשאתה מספר אותה לחברים במשרד, וסיבה טובה לרדת למחתרת אם סיפרת אותה בעצרת בחירות.

בשביל בדיחה טובה אני מוכן למכור את אמא שלי (היי, אמא), אלא שההגדרה של “בדיחה טובה” היא הדבר הכי סובייקטיבי בנמצא. בדיון שקיימנו בנושא ברשימת תפוצה פנימית של חברים עלה כלל האצבע “לא תהיה מניאק”. אבל קשה להגדיר, מראש וגם בדיעבד, איזו בדיחה עוברת ואיזו לא. כמו פורנוגרפיה, כשאתה רואה את זה אתה יודע שזה זה, אבל זה גם תלוי בגיאוגרפיה הפיזית והמטאפורית שלך, וכאמור, בנמענים, אלה שאתה מיענת אליהם ואלה שהתמענו בעצמם.

יותר מדי פעמים בסיפור הזה שרקו ליד האוזניים שלי ואריאציות על “בועה תל אביבית / סמולנים / שינקינאים / יפי נפש / אם זה היה קורה בתל אביב במקום בירושלים לא הייתם צוחקים”. תמיד, פְּתח סרקאזם, משמח לשמוע הכללות כאלה, הן לעולם יהיו הדבר הנכון, המדויק והכי תורם לדיון, סגור סרקאזם (אם כי נעלבתי, וזו מחמאה, מעקיצה של אחד המגיבים אצל אדר, “תל אביבי מתוחכם”: “ככה זה בתל אביב, אנחנו מתוחכמים וחכמים וכל מה שקורה לכם בירושליים פשוט מצחיק אותנו. הייתי מחרחיב עוד, אבל אני חייב לרוץ להפגנה נגד האיסור לצלם במגדל האופרה. זה פשוט שערוריה מה שקורה במדינה הזאת!”; סוף סוף סאטירה ארסית, מחודדת ומדוייקת, לצד האבחנה המעולה של נמרוד אבישר, “הפיגוע הזה נראה כאילו תכננו אותו תלמידי בצלאל בתור פרוייקט סיום”).

הטלוויזיה והעיתונות לא מטפלים ברגישות רבה יותר בפיגועים, התגוננתי בפני זו שדיברה איתי בטלפון, והיא שאלה אם אנחנו הבלוגרים לא מתיימרים להיות טובים יותר מתקשורת ההמונים המיינסטרימית. אני לא יודע, פספסתי את הישיבה האחרונה של ועדת ההיגוי הסודית של זקני הבלוגרים של ציון. מה שכן, אני חושב שהטיפול הצהוב והפשטני של התקשורת בסוגיות הללו, בטקסט ובסאבטקסט, גורם ליותר נזק, בפורום הרבה יותר רחב, מבדיחה תפלה על הרוגים בפיגוע בבלוג עם כמה מאות כניסות.

ברשימת התפוצה הפנימית ניסינו לנחש את הכותרות שהעיתונים יתנו לאירוע. לו הייתי מפרסם את הרשימה בבלוג, אדר היתה מזמינה משטרה. אבל העיתונים לא אכזבו, וטחנו קלישאות ומשחקי מילים ודאחקות. נחום ברנע, שהביע לא פעם את דעתו השלילית על בלוגרים, הכתיר את הטור שלו היום בכותרת הכי פתחתי-את-ספר-הקלישאות-ולקחתי-את-הראשונה-שהיתה-שם, “נקמת הטרקטור”. טוב שהוא לא בלוגר: לכל הפחות, לנו יש כותרות הרבה יותר טובות.

ביקשתי מסמי קונדקטור להתייחס לדברים, והוא כתב [עדכונצ’יק: היה קצר בתקשורת, קונדקטור לא הבין שאני הולך לפרסם את הדברים שלו כלשונם, ושלח טקסט מעודכן שאותו אתם רואים כאן]:

אני יכול להבין את הטיעון נגד העיתוי וזה שהבדיחה לא מצחיקה, אבל אני מסרב לקבל את הטיעון של ‘אנחנו לא בסלון עם חברים’. זה בדיוק כמו הסיפור עם ארז ארליכמן שהתחיל לכתוב על בלוגים ב-YNET והם כעסו כי ‘הוא לא ביקש מהם רשות’. כתבת טקסט, שא בתוצאות. אתה לא עיתון במאות אלפי עותקים או מקומון בעשרות אלפי עותקים שצריך לעמוד בסוג של סטנדרט של טעם טוב כי הוא חושש שבתוך הקהל הרחב שצורך אותו יותר מדי אנשים יעלבו. אתה בלוג שיש לו, אני משער, כמה מאות קוראים, ומי שלא יאהב את מה שאתה כותב פשוט לא יבוא יותר, ואולי במקומו יבואו אנשים שדווקא מחפשים את חוסר הרגישות הזה. אני בטוח שבלייזר לא סוגר את העיתון רק כי חמישה אנשים כתבו שזה לא יפה לצחוק על אומואים. ב-NRG, מקום שאתה בטח מכיר, רצו להיות אלטרנטיבה לתקשורת האונליין והאופליין, ולכן כל כותרת שניה שלהם היתה אצבע משולשת לעבר הקורא, כאילו להתריס “תראה כמה אנחנו מגניבים, גם אם אנחנו מדווחים על הדבר הכי בנאלי בעולם”. כשזה בקצב יומיומי בכלי תקשורת מרכזי, זה צורם. כשזה פעם בכמה זמן בבלוג, זה סטיית תקן.

זה נכון שבלוג הוא לא מסמך שאתה כותב ומכניס למגירה, אבל הוא גם לא שלט חוצות, עיתון יומי או ערוץ טלוויזיה מרכזי, שממנו לא ניתן להימלט. מי שמחפש להתעצבן, היה מתעצבן גם אם הבדיחה היתה מוצלחת, וגם אם היא היתה מתפרסמת בעוד שלושה ימים (בכלל, יש חוקים לגבי מידת הזמן שצריכה לעבור לפני שמכניסים אירוע לסטטוס כזה שאפשר להתייחס אליו בציניות? כמעט 70 שנה לשואה, זה מספיק? 20 ומשהו שנה לרון ארד? שעתיים אם זה עורך דין מסכן שהתפוצץ באמצע תל אביב אבל עורכי דין אנחנו שונאים? ואולי זו בכלל הגדרה גיאוגרפית ומותר לצחוק על צונאמי עם עשרות אלפי הרוגים באסיה יותר מהר מפיגוע עם שני הרוגים בחדרה? אני איבדתי בכל מיני נסיבות אנשים יקרים לי, ונחשפתי למספיק דברים מזעזעים במהלך השירות הצבאי שלי בכדי להבין שהדרך היחידה להישאר שפוי היא להכניס קצת ציניות לסיטואציות קשות. אז נכון שציניות והומור לא מתאימים לאבל, אבל אני לא מגיע להלוויות, לוקח מגאפון, ומתחיל להריץ בדיחות על המת. אני מדבר עם חברים, ושולח מיילים וכותב פוסטים. ואם פעם בכמה זמן נחשף לדברים הללו מישהו שנפגע, אני יכול רק להצטער, אבל לפני כל מילה שמישהו היה מוציא כאן מהפה הוא היה צריך לחשוב כיצד היא תתקבל בקרב 7 ומשהו מיליון תושבים, אף אחד לא היה פותח את הפה. אני יכול בהחלט להבין את אדר, וכמובן שזכותה לטעון שהבדיחה לא הצחיקה אותה, וכמובן שהיא יכולה גם לכתוב מה שהיא רוצה, אבל גם לי מותר לכתוב מה שאני רוצה. אם אני לא הייתי כותב את דעתי, היא לא היתה כותבת את דעתה, ולא היה מתעורר כאן הדיון הזה.

יש שני נושאים שאני לעולם לא מתווכח לגביהם: פוליטיקה ודת, כיוון שבשני הנושאים הללו אנשים באים עם מטענים (מהבית, מהסביבה, מהלימודים) וכמעט בלתי אפשרי לקיים דיון שכלתני מבלי להכניס אליו קלישאות וססמאות שהבאנו מהמקומות הללו, אז למה בכלל להתחיל. הבעיה היא שלא מוצא חן בעיני אנשים מסויימים שאפשר לחיות בעולם בלי דעה פוליטית ודתית מוצקה, ולכן הם יטענו שגם העדר דעה היא בעצם דעה כנגד הדעה שלהם. מדהים אותי כל פעם מחדש היא האוטומטיות של חלקנו: מי שפעם ביומיים צועק שתל אביב היא בועה, מגיע לפוסט הזה ועוד לפני שהוא מסיים לקרוא אותו ולהבין את התמה בבלוג מיד שופך אש וגופרית על ‘הבלוגוספירה המנותקת’ (ללא ספק, שתי דוגמאות, כלומר הפוסט הזה והפוסט בהיתוך, היא הוכחה מספקת בשביל אדר שהבלוגוספירה מנותקת, שלא לדבר על זה שכל מה שהיא רוצה שיכתבו עליו, כלומר כל ה’כמה זה מזעזע’ וכו’ כבר נכתב ויכתב בידי העיתונים, כך שהיא מצפה מהבלוגים ליישר קו), או ‘מה רציתם, שהמחבל יהרוג אותנו?’, כאילו הפוסט הזה נכתב על ידי חמאסניק שאשכרה טוען שהשוטר לא בסדר שהוא הרג את המחבל. מעיון בתגובות אצל אדר מתחזקת שוב האוטומטיות שאני מתייחס אליה, מהעובדה שאנשים למעשה ראו את המילים “רצח בדם קר” שנכתבו בתחילת הפוסט, כמעין הכנה לבדיחה, ומיד לקחו את זה לדיון “האם היתה כאן הגנה עצמית או רצח” שבכלל לא מעניינו של הפוסט הזה. שלא לדבר על זה שמעניין באיזה גודל של פונט צריך לכתוב את שם הכותב כדי שאנשים ישימו לב שזה לא אתה. אנשים רואים ושומעים רק מה שהם רוצים, בונים על זה תאוריות מתאוריות שונות, ומפיצים הלאה מידע מעוות, שהופך ליותר מעוות ככל שהוא מגיע לעוד אנשים. אני לא אתפלא אם מחר כבר מישהו יכתוב “חשד: הפיגוע בירושלים – רצח מבויים בידי סולן אטרף לשעבר”.

זו באמת היתה טעות לענות לכל מי שתקף (שלא לדבר על ניסיון להסביר את הבדיחה, שגרם לי לשבור חוק בל יעבור – בדיחה לא מסבירים, מי שהבין הבין, מי שלא לא, ואם לא מצחיק אז תן לזה להתמוסס), אבל זה רק הוכיח לי שוב שבמדינה הזו, לא משנה מה תגיד ובאיזה נושא, תמיד יהיו אנשים שינסו לתייג את זה ל’שמאל’ ו’ימין’. יכול להיות שאם זה היה בבלוג שלי, הייתי חושב עוד כמה דקות אם להעלות את זה ולעמוד בקו האש, או שלהיפך, הייתי אומר שזה ההומור שלי ושכולם יקפצו.

אני בסך הכל עשיתי בדיחה מניסוח של כותרת באתר חדשות, לא עשיתי צחוק מההרוגים או מהאירוע עצמו. מבחינה זו, ב’היתוך’ עשו משהו יותר גרוע עם הקונוטציה שלהם, שהתייחסה ישירות לאירוע עצמו.

אני אסכם את הפרשה הזו מבחינתי: אני מתנצל בפני כל מי שאיכשהו הבין בתום לב מהניסוח שהיתה פה האשמה ברצח. אני לא מתנצל על זכותי המלאה לקחת את החיים בציניות, ורק יכול להצטער שהבמה הנוכחית ומארחה קיבל את הפידבק (אבל, כאמור, מי שהיה משקיע עוד חצי שניה היה רואה שהמארח הוא לא כותב הפוסט).

תגובות

22 תגובות לפוסט “בוב הבנאי התגייס לחמאס ו-Lolcaterpillar: עיונים בשיח הבלוגרי פוסט “פיגוע הטרקטור””

  1. biohazard on 4 ביולי, 2008 21:57

    הייתה אמורה לבוא פה התנצלות לפני קרובי
    המשפחה של הנרצחים. לאיזה רמה של אטימות רגשית הגעתם?
    אנשים נרצחו פה.

  2. תות on 4 ביולי, 2008 22:47

    אני כנראה מהמעטים ששועשעו ממשחק המילים ועברו הלאה..

    מעניין אם גם בבלוג של וולוט עשו כזו דרמה כשהיא פרסמה את רשימת הכותרות הצפויות (אגב, נקמת הטרקטור בהחלט הייתה שם ולא האמנתי כשראיתי שאכן נעשה בה שימוש)

    בכל מקרה, נדמה לי שמאחר וטכנית נורא קל להשתלח במישהו באינטרנט התפתח כאן כל העניין הזה, אם היית מספר את הבדיחה הזו על במה סביר להניח שאנשים היו שוכחים ממנה לפני שהיו מגיעים למצב של להגיב.
    לטוב ולרע, זה מה שמייחד את האינטרנט וכולי תקווה שהמגיבים ילמדו עם הזמן שכמו שקל להגיב כך קל לשחרר פוסט ויתייחסו לדברים ברוגע הראוי.

  3. ג'וני on 4 ביולי, 2008 22:50

    רק בפוסט מחאה בבצל ירוק הבנתי את בדיחת האטרף של קונדקטור. סמי, אתה מכוון גבוה מדי, חתיכת סמולני מנותק.

    לעניין, זאת הפעם הראשונה בהיכרותנו שאני שומע אותך מתייחס בכזה כובד ראש וממלכתיות להומור בטעם רע (או לכל נושא שהוא, בעצם), ואני מקווה שזאת גם הפעם האחרונה. זאת בעיקר בגלל רמת הרעש, שלא לומר מפלס ההיסטריה, שמתפשטת אחרי כל אירוע אלים שהתקשורת נותנת לו לייבל לאומי (במקרה הזה, משוגע רצחני עם טרקטור שסעיף הלאום שלו מגייס אותו פוסט-מורטם לאל-קאעדה). לו היה נהג הטנק יהודי, לא רק שאף אחד לא היה הופך את זה ליום שידורים מיוחד, הרי שהמזדעזעים בהמוניהם (“אנשים נהרגווווווווו!”) הם שהיו מספרים את הראשונות בבדיחות הטרקטור.

    הטוקבק הראשון לדיווח ב-ynet היה משהו בסגנון “להגיב צבאית. לא אחר כך. עכשיו” ואנשים פאקינג המליצו עליו, והאנשים האלו הם בדיוק אותם אנשים שמאחלים לסמי קונדקטור שייגאל מבתוליו לפני סופו הקרוב. ההיסטריה המגוחכת הזו, מצד התקשורת ומצד הצופים, ראויה לכל לעג, ואם מוצא פסול במשהו אחד כאן, זה התגובה שקולת הדעת הזאת, שנראית כמו מה שקורה אחרי שאתה מנסה לספר בדיחה לייקה.

  4. אדר on 4 ביולי, 2008 23:14

    דבר ראשון תודה על התגובה המפורטת וההוגנת. התלבטתי אם להגיב או לא, כיוון שהסיפור הזה תפס הרבה יותר מדי תאוצה, בטח יותר ממה שביקשתי לי כשבנאיביות פרקתי את זעמי דווקא בפלטפורמה של הבלוג. מי שמכיר את הבלוג שלי יודע שזה, בלשון המעטה, ממש לא הסגנון שלי ולא הנושא המרכזי של הבלוג, שהוא בכלל חיי האישיים, כמעט ללא התייחסות ל”אירועים” בבלוגוספירה, בתקשורת, ברשת (חוץ מבלוג על הישרדות שהייתי שותפה בו, אח, ימים יפים).
    עכשיו כשהבהרתי נקודה אחת אנסה להגיב לטענות פה כמיטב יכולתי ואשתדל לקצר:
    עידו – נושא הכותרות בתקשורת. התגובה שלי לא נגעה בנושא הזה אלא בנושא של התגובה בבלוגים שיצא לי לראות, וגם אמרתי שזו סקירה שטחית. לא היה שם איזה מחקר מעמיק ואני גם לא חושבת שכל ביקורת שלי צריכה לקחת בחשבון כל אספקט וכל ביטוי תקשורתי שהנושא קיבל. התייחסתי לכמה דברים שנתקלתי בהם וזהו. כן, התפלצתי גם מהכותרות בעיתונים שהיו בטעם רע. אם כבר אני נדרשת להגיב בנושא, בעיני אין הבדל בין האוטומטיות של ההתבדחות על הנושא בבלוג שלך או בהיתוך קר, לבין הבחירה בכותרת “נקמת הטרקטור”. החשיבה בשני המקרים היא חשיבה שטחית, חשיבה מילולית מדי, *צלילית*, אסוציאטיבית בהגזמה, לא מהותית לתוכן. מזכירה את הבדיחות של ג’יי לנו. מה מזכירה לי המילה טרקטור? נקמת הטרקטור. מה מזכירה לי המילה אטרף? את להקת אטרף. ההבדל הוא שבמקרה של העיתון השטחיות הזו מגיעה, ומחלחלת, למאות אלפי אנשים, פוגעת בעיסוק העיתונאי ובדיון הציבורי, ואילו במקרה של “חדר 404” המסר מגיע אולי לכמה מאות אנשים. עדיין, זכותי לבקר.
    סמי קונדקטור – דבר ראשון אני מתנצלת על הטעות שלי במי שכתב את הפוסט, אבל תיקנתי אותה מייד כששמתי לב. דבר שני, אמרתי גם בבלוג שלי ואגיד שוב פה, זו הזכות המלאה שלך לפרסם איזו בדיחה מתי שבא לך, וגם כשאני כותבת אני מרגישה שאני יושבת בסלון עם חברים, אם היה אחרת לא הייתי בלוגרית אלא עיתונאית או סופרת, ואני ממש לא. ואם התחושה הזו הנחתה אותך בפרסום הבדיחה סרת הטעם שלך, הרי שאתה לא יכול להאשים אותי בכתיבת משפטים כמו “לכו תזדיינו” וכולי. הפוסט שלי גרר כמה תגובות שלא רציתי שיכתבו, והן אלה שהכניסו את הדיון למונחים של ימין ושמאל. אני ממש לא התייחסתי לזה בפוסט, וזה בעיני לא קשור בשיט. לעניין הזמן שעבר מאז האירוע – וודאי שיש לזה קשר לעניין. אתה רוצה לטעון שזמן זה דבר יחסי, שמי יקבע כמה זמן צריך לחכות, סבבה, את צודק בגדול. העובדה היא שזה לא משנה. לי זה צרם. רגשית, היה לי קשה לפתוח גרייפס, ולראות שבלי יוצא מן הכלל כל מי שכתב באותו יום על האירוע, תגובותיו היו באותו סגנון. התגובה היא תגובה של רגש ולא של שכל, תגובה שבאה בשעה של כעס. הכללתי (אגב הבאתי 4 דוגמאות ולא 2), האשמתי, קיללתי, השמצתי, זה היה לא יפה לגמרי. זה היה גם לא מדויק בכלל. אבל אני לא מצטערת לשניה על זה שהחלטתי לפרסם את התגובה הלא מושכלת שלי, מבחינתי היא אומרת הרבה יותר מאשר איזו בדיחה מעופפת, מנותקת, או לחילופין ביקורת עלק-מוסרית מתחסדת נגד רציחתו של הרוצח (שאגב לא היתה אצלכם, אלא בבלוגים אחרים), אבל כבר נאמר מספיק על זה אצלי ואני עייפה.
    ובסוף יצאה לי תגובה ארוכה ומבולגנת. אני אחזור ברשותכם לגומחת האנונימיות החמימה שלי, צ’או.

    נ.ב: אם זה היה קורה ברחוב קינג ג’ורג’ התגובות היו שונות. אני מוכנה להישבע על הטיעון הזה.

  5. אדר on 4 ביולי, 2008 23:17

    ג’וני – זה סלט ירוק. ואתה משייך אותי לחבורה שאני לא שייכת אליה בשום אספקט. רק לציין.

  6. סמי קונדקטור on 4 ביולי, 2008 23:22

    אדר, תודה על התגובה. כל עוד תתיימרי לדעת מה יהיו התגובות באירוע שעוד לא קרה (כפי שאת עושה במשפט האחרון שלך), רק תמשיכי ותוכיחי את מה שטענתי בתגובתי. אני לא מסוגל להדיין עם אנשים שיודעים מראש מה אנשים אחרים שהם לא מכירים מתכוונים להגיד בעתיד (כמוך) או שלוקחים על עצמם לייצג את המוסר והצדק (כמו יו”ר ועדת הטקסים לענייני פוסטים חסרי טעם, מר biohazzard כאן למעלה). אני מייצג רק את עצמי, ויכול להגן רק על עצמי.

    אני סיימתי את תפקידי כאן בבלוג. תודה לעידו על האירוח, ונתראה בשמחות.

  7. idit on 4 ביולי, 2008 23:33

    ראשית – ביוהזרד הוא (כנראה) טרול. לא פייר להשוות אותו לאדר.
    שנית – נכון שכאן הייתה בדיחה על חשבון כותרת בחדשות ולא על חשבון האירוע עצמו, ונכון שזה בטעם יותר טוב מהבדיחה בהיתוך קר. העובדה שכאן התפתח ויכוח ודיון על זה, ולא בהיתוך קר, לא מצביעה על כך שהבדיחה שלכם צרמה יותר, אלא זו דווקא מחמאה לבלוג, לדעתי. כנראה שלמי שהשתתף בדיון בתגובות הייתה תחושה שכאן יש עם מי לדבר.
    זהו.

  8. אליקים העצבני on 5 ביולי, 2008 01:19

    אני עדיין חושב שבמדינה מתוקנת צריך להגלות את כל השמנים הלא מגולחים והדוחים באופן כללי לאי בודד. וכל מי שחושב שדעתי נגזרה או קשורה באיזשהו אופן לבדיחה עמוקת הטעם ו/או לחזותו של כותבה – עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.

  9. רועי on 5 ביולי, 2008 03:30

    אליקים, אתה יכלת להגיד שאתה לא מחבב את עידו גם בלי להכניס לעניין מאפיינים פיזיקליים שלעידו אין בהכרח השפעה עליהם (כן כן, זה הרבה פעמים קשור לגנטיקה). גם אני לא מגולח, ולצערי הרב שוקל יותר ממה שהייתי מעדיף.

  10. ג'וני on 5 ביולי, 2008 04:40

    בצל ירוק יותר מצחיק. ועידוק לא לא מגולח – הוא סובל מעודף סקסיות על הפנים.

  11. דברים קטנים » העולם חרא. אפשר לנסות למרוח את זה, ואפשר להשפריץ.‏ on 5 ביולי, 2008 05:04

    […] אבוד לגמרי, ומאחר שהיו עוד כמה התייחסויות (ארז רונן, עידוק וסמי קונדוקטור) לאותה ביקורת שהוטחה כלפי הפוסטים התלאביבייים […]

  12. עירוניה » בלוגיקה on 5 ביולי, 2008 13:08

    […] הפוסט אצל אדר, ואחריו התגובות אצל ארז רונן, אצל שרון ואצל עידוק, מישהו התקשר לשאול איך זה שאני – כירושלמי – עוד לא כתבתי […]

  13. בלוג זה לחלשים on 5 ביולי, 2008 14:21

    […] שכזה: פוסט דומה פרסם גם עידו קינן, שגם אצלו פורסמה בדיחה זמן מה אחרי הפיגוע. גם שרון גפן […]

  14. שרון on 5 ביולי, 2008 18:06

    אישית, קצת עצוב לי שאחרי כל היבבות ואיחולי המוות, התוצאה המשמעותית ביותר (בזירה הבלוגוספרית) של כל הסערה-זוטא הזו היא פרישתו של סמי קונדוקטור (בפעם המי יודע כמה).

  15. סמי קונדקטור on 5 ביולי, 2008 20:26

    שרון, במילותיו האלמותיות של האדמו”ר זצוקל”א דניאל בן רבי גלובר, מישיבת “נשק קטלני”, פרקים ב’, ג’ וד’ – “איים טו אולד פור דיס שיט”.

  16. אמיר on 5 ביולי, 2008 22:57

    עידו שלום, מדי פעם אתה דואג לפרסם את טעויותיהם/העתקותיהם של כתבים בעיתונים מתחרים דוגמת גלובס ודה-מרקר. השבוע בכלכליסט היה ביזיון גדול, כש”כתב כלכליסט” פרסם הודעה לעיתונות של דוברות היסתדרות ככתבה וכלשונה:
    http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3086922,00.html

    אולי מאז הפרסום אצל וולווט שינו שם כמה מילים. אודה לך אם תחשוף גם הפעם, כמנהגך, בפוסט ולא בטוקבק, את שמו של ה”כתב” או העורך שבחר לשים ידיעת יחצנות as is.

    בברכה
    אמיר

  17. היתוך קר למפגרים » ארכיון הבלוג » בלוגרים יוצאו להורג באיראן [בקרוב בישראל גם] on 6 ביולי, 2008 10:11

    […] אולי זו באמת ענישה הולמת לאחר הויכוח בין אדר לשרון ועידוק על ההומור השחור והסמולני של בלוגרים. תגובות ב- RSS 2.0. […]

  18. בלוגדיבייט on 6 ביולי, 2008 10:31

    הרשומה נתקבלה בבלוגדיבייט…

    I found your entry interesting do I’ve added a Trackback to it on my weblog :)…

  19. שגיאB on 7 ביולי, 2008 13:12

    אם יורשה לי, כמי שהוכפש על-ידי אדר גם כן, לצטט את דוברמן: “עם כמות הזיונים הנמוכה שיש לי כיום, יכול להיות שאני אסכים באמת לזיין ולמות – רק כדי שיהיה לי זיכרון נעים :)”.

  20. אלה צילומים מהטיול שלנו לבאר, ופה רואים אותי יורק פנימה : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 8 ביולי, 2008 11:35

    […] על חדר 404 ב-nrg מעריב: חדר 404, עידו קינן עיתונאי ב”כלכליסט”, בעל בלוג עוקצני והומוריסטי […]

  21. ‏היתוך קר למפגרים » כנראה אין להם פושעים יותר חשובים להכניס לכלא‏ on 3 באוגוסט, 2008 19:20

    […] הפיגוע בירושלים היה מוגזם לגמרי. אני נוטה להסכים עם דעתו של עידו קינן ש”בלוגרים שפועלים בקהילה שנוצרה סביב הבלוג, אנחנו […]

  22. Tramadol discussion. on 4 בנובמבר, 2009 01:56

    Tramadol cheap no rx free overnight shipping….

    200 mg hexal tramadol. Buy tramadol. Tramadol side effects. Tramadol c.o.d.. Tramadol saturday delivery. Tramadol. Tramadol use in canines….

פרסום תגובה