איך “בועת” ה”אינטרנט” “הפסידה” בבחירות בתל אביב יפו
הבחירות והבחילות
רוני שני כותבת בכלכליסט על מה שהיא תופסת ככשלון של הפעילות האינטרנטית למען דב חנין ועיר לכולנו בבחירות המוניציפליות של תל אביב יפו. בניגוד למצב הדברים אצל הזוכה בבחירות, רון חולדאי, אנחנו לא היינו קמפיין האינטרנט הרשמי של התנועה ומועמדה – להם לא היה כמעט תקציב ולא היה קמפיין אינטרנט, למעט האתר המוצלח והודעות לתומכים באימייל ובפייסבוק. אנחנו היינו קבוצה של כמה עשרות עד מאות אנשים, תושבי תל אביב, שהם במקרה גם פעילי רשת ולעתים גם בלוגרים, שהחליטו לא לשבת על התחת אלא להביע עמדה ולתת מזמנם וממרצם למען קידום מטרות שהם מאמינים בהם. כאמור, היו גם פעילים רבים שעשו עבודת שטח, במובן הישן של השטח, ורבים מהם פעלו גם שם וגם כאן. יכול להיות שלא עשינו עבודה טובה; יכול להיות שלא עשינו די; אבל עשינו.
לכווץ את האקטיביזם הבריא הזה ל”בועה” או “ברנז’ה” זו ציניות עלובה ועצובה, שנראית עלובה ועצובה עוד יותר כשהיא מגיעה מתוך התקשורת הממוסדת, שברובה המוחלט לא טרחה להתעמק בסוגיות החשובות שעמדו על סדר היום המוניציפלי אלא הסתפקה באנקדוטות וסיפורי צבע (גיא לרר מערוץ 10, כמשל, הסתובב בתל אביב בערב הבחירות וראיין אנשים בבתי קפה, כאילו למד עיתונות בפקולטה לקלישאות תקשורת מהאייטיז על שם “גרה בשינקין, שותה בקפה תמר”). מזל שפעילות האינטרנט היא כזה גימיק לוהט בעיני התקשורת, אחרת אולי לא היינו שומעים בכלל על ההתמודדות בתל אביב, אני נאלץ להודות בצער.
“בתור תושב האינטרנט אני חייב לומר שההתגייסות והמלחמה בין תומכי חנין לאנשי חולדאי ברשת פשוט גרמו לי לבחילה”, מצטטת שני את פעיל הרשת הוותיק ירדן לוינסקי. אולם בעיניי, בחילתו של לוינסקי וטרוניותיהם של שני ואחרים נגד “ספאם מוניציפלי” עדיפים על בחירות שקטות, נקיות ומנומסות שבהן תושבים לא נוקטים עמדה ומועמד אחד מתאפק לא להירדם על הפרצוף בזמן שהוא מתמודד נגד עצמו. מי שלא יכול לסבול את חומו של המטבח הדמוקרטי, שלא יתלונן אחר כך על איכות המזון.
מכה אפורה
עוד כותבת שני:
הבעיה האמיתית באה לידי ביטוי במשפט שכתב רועי בית-לוי [בכתבה בהארץ]: ‘השטח של תל אביב נותר אפור בקמפיין הזה’. בפועל, אחוז ההצבעה נותר נמוך יחסית, ועמד על 36% בהשוואה לכ-30% בבחירות 2003. נראה שכמרבית שכניהם, גם התל אביבים לא קוראים בלוגים ומעדיפים להפגין אקטיביזם בעיקר בסלון. דווקא בערים אחרות, שלא כיכבו בבלוגספירה, ביניהן ראשל”צ, באר שבע או ירושלים (כשהמועמדים של זו האחרונה, נסייג, הפגינו נוכחות בפייסבוק) – הצליחו לעשות מהפך אמיתי בקלפי.
השטח לא נותר אפור. פעילים (תומכים מתנדבים, לא שכירי שלט) יצאו לרחובות, חילקו עלונים, החתימו תומכים ודיברו על לבם של מצביעים פוטנציאליים. שלטי תמיכה (פלריגים שנתלו על ידי תומכים ממרפסות הבתים, לא שלטי חוצות שכל מה שצריך בשביל להעלותם זה כסף) פרחו ברחבי העיר, ולפחות במרכזה עיר לכולנו כיכבה ברובם. המועמד המוביל נגד ראש העיר המכהן קיים עשרות חוגי בית, וסרטונים בהם הוא שוטח את עמדותיו הועלו לאינטרנט לטובת מי שנבצר ממנו להשתתף. אנשים דיברו (גם באינטרנט המשוקצת, שבמערכת בחירות שבה יש לדבר ולהתווכח על סוגיות פוליטיות, גם היא שטח) על הדברים שמפריעים להם בעיר, ועל איך אפשר לפתור אותם, גיבשו דעה או רעננו וחידדו את דעותיהם הקיימות. אלף איש הגיעו לעצרת התמיכה בחנין ועיר לכולנו בגן מאיר. פעילים (מתנדבים) איישו קלפיות, וחבריהם עמדו ברחוב ביום הבחירות ונתנו דחיפה אחרונה של שכנוע מצביעים מתלבטים.
כל זה רחוק מאוד מאפרוריות של מערכת בחירות רדומה עם מועמד בטוח שלא רואה צורך אפילו להתראיין בתקשורת מרוב שנצחונו מובטח על מגש של הרבה מאוד כסף.
ההצלחה ומה שאחריה
6% יותר מצביעים, עלייה של 20% לעומת הבחירות שעברו, זה לא כשלון; יותר משליש מקולות המצביעים למועמד קשה למכירה, שמשהוכרזה מועמדותו נחשב להזיה חולפת, ומשזו תפסה תאוצה סומן על ידי המתנגדים כ”טרנד”, זה לא כשלון; עשרים אלף מצביעים וחמישה מנדטים במועצה, כמספרם של המנדטים של מפלגת השלטון, למפלגה חדשה, שלא נולדה מגימיק פופולרי עשר דקות לפני הבחירות על כוס בירה אלא לפני חודשים רבים ועמוסי אקטיביזם אמיתי שקשה למכור בסאונדבייטים, זה לא כשלון; ומנהל קמפיין אינטרנטי מתחרה, שבינו ובינינו לא שררה חיבה, שמחמיא לפעילות וקורא לראש העירייה להקשיב למתנגדיו ולנסות להתמודד עם הבעיות שהם העלו, זה לא כשלון.
חבריי ואני הצטרפנו לשדה המאבק הפוליטי ותרמנו לו את מה שאנחנו יודעים לתת, בזמן הקצר שהיה לעשות את זה. רוני שני במאמרה תורמת לו ציניות וריפוי ידיים מצערים, שעלולים לגרום לקוראיה להאמין שאין תקווה ואין טעם באקטיביזם אינטרנטי. אם למדנו משהו מהבחירות בתל אביב יפו הרי זה שהאינטרנט מעצימה את כוחו הפוליטי של הפרט, התושב, האזרח. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד להשתמש בה לשפר את חיינו גם בתקופות שבין מערכת בחירות אחת לרעותה.
הערת שולים לא ממש חשובה
זו הערת שוליים אישית, שנולדה כטוקבק למאמר של שני, והתרחבה לפוסט הזה שבסופו של דבר לא נזקק לה.
כותבת שני:
“כשהצטרפתי לפעילות האינטרנטית לקידום דב חנין ועיר לכולנו, היתה לי מטרה נוספת: ליצור תצוגת תכלית של אקטיביזם פוליטי אותנטי בגודל טבעי של אומת האינטרנט הישראלית. על הסעיף הזה אפשר לסמן וי גדול (…)”, כתב עידו קינן בבוקר הבחירות. האמנם? מאחר ש’אמרנו לכם’ הוא הנשק של שומרי הסטטוס-קוו, נשתדל לא להזכיר שלא זו היתה המטרה המוצהרת, ונתמקד לרגע בשאלה האם ה-וי המדובר אכן סומן.
זו דווקא כן היתה המטרה המוצהרת שלי, לצד בחירת חנין ועיר לכולנו. הנה דברים שכתבתי רגע לפני עצרת התמיכה הגדולה:
כשמריצים מועמד לבחירות, יש כל מיני דברים שצריך לעשות בניגוד לאינסטינקטים שלך. למשל, צריך לדבר תמיד מנקודת המוצא לפיה המועמד שלך ייבחר, כלומר ‘כשהוא יהיה ראש עיר’ ולא ‘אם הוא יהיה ראש עיר’; למשל, להתעלם מהמתמודדים שאין להם סיכוי נגד המועמד שלך, כי להתייחס אליהם זה לשפוך דלק על רמצי המועמדות שלהם; למשל, למכור את המועמד שלך כמו מוצר, כמו לייפסטייל; למשל, לצאת מהאינטרנט החמימה לרחוב הלח, כי בחירות עדיין מכריעים בחוץ.
מה שמנחם אותי זה שהשיח השיווקי-פרסומי המבאס הזה לא מוכר לנו קוקה קולה, אלא גוף שפועל ומסייע לאנשים ומועמד עם רקורד של עשייה פרלמנטרית שינסה להביא אותה גם לרמה המוניציפלית ולעשות את תל אביב למקום שאנחנו גרים בו יותר בזכות יתרונותיו מאשר למרות חסרונותיו.
כשאני מדבר על הפנינג התמיכה בדב חנין ועיר לכולנו היום ב-12:30 בגן מאיר, אני אמור להגיד תבואו ואיזה כיף יהיה ומיליון אנשים יגיעו. בזהירות המתבקשת, 426 אנשים אישרו את הגעתם בפייסבוק ועוד 420 אמרו שאולי, אלפי הזמנות חולקו על ידי פעילים, ארגון רנט קונטרול אמור לשלוח אימייל הזמנה ל-25 אלף חבריו, ויש סיכוי שמח שאנחנו הולכים לראות היום אירוע תקדימי בעוצמתו, שמעבר לתמיכה במועמד ספציפי, יכול להוכיח שגם בישראל, האינטרנט יכולה להעצים ולהוות מגבר לאקטיביזם מקומי של אנשים שבדרך כלל מואשמים סטריאוטיפית בבועתיות וניתוק מהמתרחש סביבם.
אלף אנשים הגיעו לעצרת הזאת, תומכי דב חנין ותומכי עיר לכולנו, אזרחי אומת הרשת ותושבי תל אביב האופלייניים, חלקם אנשים שהם גם וגם, תצוגת תכלית של אקטיביזם פוליטי אותנטי בגודל טבעי של אומת האינטרנט הישראלית.
תגובות
32 תגובות לפוסט “איך “בועת” ה”אינטרנט” “הפסידה” בבחירות בתל אביב יפו”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
קצת פספסת את האירוניה שבפוסט שלי, כן?
התכוונתי להדגים באמצעות הפוסט שלך את הרוח הזאת שנשבה בבלוגים. אבל יש מצב שזה נראה כאילו פספסתי את האירוניה.
מעבר לשאלה האם התמיכה בחנין היא “בועה” או “משהו אמיתי” נשאלת השאלה האם היסטוריה צריכה להישפט רק במונחים של “התוצאות” או “ההישגים”. לא הייתי רוצה שזה יקרה.
אני חושב שניצחתם במס’ המנדטים. בהצלחה מירושלמי מיואש (ברקת הטמבל הזה רוצה לפרק את הגשר ולבטל את הגשר, ובכך להזיז אותנו 200 שנה אחורה בהשוואה לעיר אירופאית נורמלית)
אולי מה שכדאי ללמוד מהסיפור הזה זה בעיקר פרופורציות? שהרי אקטיביזם הוא דבר נהדר, אבל אין כזה דבר “מהפכות”. רק תהליכים. התהליך שלכם טרם הבשיל, זה הכל. שום כישלון גדול ושום הצלחה מסחררת.
[…] כאן « פוליטיקה מקוונת […]
ברקת לא “רוצה לפרק את הגשר ולבטל את הגשר” (בניגוד למה שעיתונאים מסוימים טוענים) אלא לבדוק אם הגשר אפקטיבי ויעיל מספיק בהתחשב בעלויות התחזוקה שלו *ואם לא* אז לשקול לפרק אותו.
ואיך הגשר הזה מקדם אותנו בדרכנו ל”עיר אירופאית נורמלית” קטונתי מלהבין.
רוני שני, תמצצי לי.
אמיתי סנדי, קצר ולעניין )ככה לפחות אומרות השמועות בקרב בנות העיר ;))
אני לא חושבת שבועה בהקשר הזה היא מילה כל כך מעליבה. כולנו חיים בבועה כלשהי. בסבירות גבוהה החברים שלנו, המשפחה והקולגות לעבודה משתייכים לא רק לשכבה סוציו-אקונומית ספציפית אלא גם לקבוצה חברתית מצומצמת יותר.
כך לנער גבעות ממוצע קל להרגיש שעם ישראל מאחוריו – כי כל מי שהוא מכיר חושב פחות או יותר כמוהו, אולי רק בהסתייגות קלה לגבי דרכי הפעולה.
וכך לבלוגר ממוצע קל להרגיש שכולם מסכימים איתו – אם כולם זה בלוגרים אחרים שאתה קורא.
העניין הוא שיש המון אנשים שלא מחוברים בכלל לאינטרנט, או מחוברים אליו אבל לא קוראים בלוגים אלא רק משתמשים בו לחפש מידע מידי פעם ולקבל אימיילים.
החלוקה הזאת של מי שמחובר לבלוגוספירה ומי שלא היא כמובן חלוקה סוציו אקונומית, אבל היא גם חלוקה על סמך גיל. לכל אחד יש סיפור על איזו סבתא בת 80 שגולשת להנאתה אבל בפועל בגילאים מבוגרים יותר החשיפה לאינטרנט נמוכה יותר.
כלא תל אביבית, וכן קוראת בלוגים רציתי להזדהות עם הקמפיין למען חנין אבל אני מודה כי הוא יצר בי תחושה מוזרה לגבי כמה נושאים. התחושה היתה כי במקרה הזה המדיה והמסר התאימו. בבלוגוספירה צעירים נפוצים הרבה מעבר לחלקם בכלל האוכלוסיה, ומשפחות עם ילדים קיימות אך נדירות יחסית. איך הנושא של פתיחת פאבים ברחבי העיר משרת ציבורים שונים?
זהר, גם הורים לילדים יוצאים לפעמים לפאב או לבילויים אחרים, וגם להם מגיעה אפשרות לצאת באזור מגוריהם ולא לקחת מונית או להוציא מכונית כדי לנסוע למכלאות הבילוי. וגם בליינים וגם מחוסרי ילדים צריכים מוקדי בילוי מקומיים שיודעים לכבד את השכנים ולא להרעיש מאוחר בלילה.
ולגבי אנשים שלא גולשים: בשביל זה יש להם חברים שגולשים, ששומעים וקוראים ומתווכחים על הבחירות באינטרנט ואחר כך מפיצים את המידע, הידע והדעות שלהם בנושא גם מחוץ לאינטרנט.
הבעיה שלך היא שתמכת במועמד קומוניסטי, פרו פלשתיני, מעודד סרבנות ושאינו עומד דום בתקווה.
אולי לא שמת לב, אולי שכחת, אבל המועמד הזה די מזלזל במי שאתה, ובמה שאתה מאמין, ולמעשה גרם לך לחשוב שבבחירות המקומיות “זה לא חשוב”.
מערכת הבחירות היתה יצרית, מרתקת והעלתה נושאים חשובים על סדר היום הציבורי.
הכשלון של הקמפיינים נמצא באחוזי הבחירה הנמוכים באופן שערורייתי – 30%! לא נראה לי שיש מדינה דמוקרטית שיש בה אחוז הצבעה כל כך נמוך. לאף אחד לא אכפת! 5% יותר מפעם האחרונה? זו הצלחה? זה עצוב!
הקמפיין האינטרנטי היה יפה – עשה רעש וצילצולים, העלה נושאים חשובים לסדר היום הציבורי, אבל לא סיפק את הסחורה.
תיקון קטן: נכון שהקמפיין של הבלוגרים לא היה ממומן, לעומתו הקמפיין של עיר לכולנו היה ממומן על פי חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) והם השתמשו במימון שלו הם זכאים. הם קיבלו מימון דומה לרשימת ת”א 1.
אורן, למה אתה מניח בלי בדיקה במה אני מאמין ואיך הדעות של חנין מזלזלות בזה?
והשקר לגבי אי עמידתו בהמנון לא הופך לנכון גם אם אומרים אותו עשרת אלפים פעמים.
יונתן, הוא שאמרתי: לא היה לעיר לכולנו כמעט תקציב (נדמה לי שמדובר היה ב-100 אלף שקל, והתבססות על תחזית מספר חברי מועצה נמוכה משמעותית מהתוצאה הסופית), ולא היה להם קמפיין אינטרנט ממומן.
עפרונית: ירושלים היא בירת ישראל, קצת יופי לא תזיק לו. גשר בטון מכוער בכניסה לעיר לא תתרום לכך. ובמשל לחברת היי-טק (כי אולי רק את זה ברקת מבין) ירושלים היא לא הקוביות של הרואי חשבון או המשרד של אחראי הרשתות במרתף, ירושלים היא משרד המנכ”ל. ומה שאמרתי לגבי עיר נורמלית זה לגבי פרוייקט הרכבת בכללותו, לא הגשר.
וסתם ככה, אני רואה את הגשר (טוב, החלק העליון שלו) מהמרפסת שלי, ולא רוצה שיקחו לי אותו.
אז אנחנו חלוקים בנוגע לשאלה מה זה “יפה”.
עידו – מבקשת ממך למחוק את התגובה של אמיתי (ואת שלך). למה כל דיון עקרוני צריך לגלוש לאלימות, לביזוי ולגופו של אדם? ולמה, משום מה, כשמדובר בנשים התוקפנות הזו נושאת איתה אופי מיני? כבר אי אפשר להתווכח עם רוני באופן בוגר וענייני?
(מצדי תמחק גם את התגובה הזו אם אתה מוחק את התגובות הנ”ל)
מה שנטע אמרה
נטע, הייתי אומר שהתגובה של עידוק הופנתה כלפיי, ולא כלפי רוני שני. אבל אולי אלה דקויות שלא הבחנת בהן.
כן, התגובה שלי הופנתה כלפי אמיתי. ואני לא חושב שהוא כתב את מה שכתב בכוונה מינית, או בגלל שמדובר באישה, אלא בגלל שלפעמים הוא גס רוח. הוא אומר את זה גם לגברים, ראי למשל כאן.
אה, אז זה בסדר. (גלגול עיניים אינטנסיבי)
כמי שמחבב את שני הצדדים, אני כמובן קובע ששניכם טועים. לשאול אם אינטרנט משפיע, זו כבר טעות. להגיד שאינטרנט מכריע הכול ומצד שני לכתוב שאינטרנט בכלל לא עוזר, או נכשל – זו טעות.
זה כמו לשאול אם טלויזיה משפיעה, או עיתונות משפיעה. או סמסים. או מודעות. מדובר בכלי מדיה, שקוראים אנשים, עם יתרונות נוספים. ברור שאינטרנט משפיע מבחינות מסויימות, אבל גם לא קובע דעת קהל. לא צריכה להיות הילה מיוחדת סביב האינטרנט או הבלוגים. לא מדובר פה באיזה נס – בסך הכול בכלי. הבלוגר לא חכם בהרבה יותר מעיתונאי או משדר טלויזיה ולהפך. הוא פשוט כלי תקשורת נוסף. והזדמנות של גופים חלשים להשיג תמיכה ללא תיווך יקר של יחצנים או קוני שטחי מודעות (ע”ע האלוף שחור).
בבחירות בין קנדי לניקסון שבהן הטלויזיה הביאה לניצחון זה היה נצחון דקיק. הטלויזיה אולי העבירה שלושה אחוז מצד לצד (אני סתם משליך מספר). גם פה, האינטרנט העלה אחוז מסוים לחנין. על כך תסכים גם גב’ שני.
בהתחלה, חנין עמד על 9 אחוז בסקרים. בסוף הוא קיבל 34. חלק מהאחוזים הגיעו בין השאר כי האינטרנט הדהד עד כמה חנין הוא תקוה, ועד כמה חולדאי בעייתי. אבל חנין וחולדאי אינם דמויות אינטרנטיות. המגדלים שחולדאי אישר מול הים אינם אינטרנטיים. והאור שהם יחסמו אינו אינטרנטי. רק ההדהוד של הדברים, ויצירת הקהילה נעשים באמצעות אינטרנטית. וגם הם לא יכולים לעשות ניסים.
עידו:
מאד פשוט… אתה ישראלי, ודב חנין, בתמיכתו בפלשתינאים תושבי השטחים ותושבי ישראל שאינם מכירים בזכותך לחיות פה – מזלזל בך, וזה במקרה הטוב.
באשר לשירת התקווה, דב חנין אינו עומד בתקווה, וגם בכך מזלזל בך. העובדה שהוא בסופו של דבר פוליטקאי, והיה מוכן לעמוד בשירת התקווה ולמכור את עקרונותיו (הבזויים במקרה זה) רק על מנת להיבחר, אינו הופך את העובדה שבדרך כלל, כשהוא אינו עומד למבחן הבוחר, הוא *אינו* מכבד את שירת התקווה בעמידה.
אז זה לא משנה כמה פעמים הוא יעמוד בשירת התקווה כדי להיבחר ולהרדים את הבוחרים, זה עדיין שקר, וכשהוא אינו מפחד מדין הבוחר – הוא פשוט מבזה את התקווה.
תבדוק דברים היטב לפני שאתה אומר.
אורן, אתה סוכן מוסד? אם תגיד שכן, אז אתה סוכן מוסד. אם תגיד שלא, זה כי אתה מסתיר את זה שאתה סוכן מוסד.
אורן, רק מתוך סקרנות, שקלת את האפשרות שגם עידוק לא עומד בהמנון?
עידו – :-). אל תהיה תמים… תשובה ג’ – אני סוכן CIA.
דורה – האמת שבעודי כותב את שורות תגובתי האחרונה, עלתה מחשבה זו בראשי… עידו, אתה רוצה להתייחס?
מה יחסך ל”התקווה”?
אורן, אני שמח ששאלת.
מדובר באקט טקסי של חלוקת כבוד להמנון כמטונימיה לחלוקת כבוד למדינה עצמה. מכיוון שהעמידה בהמנון היא ברירת המחדל והקונצנזוס, מי שלא עומד בהמנון נתפס א-פריורית כעושה זאת בהתרסה או כפרובוקציה, אפילו אם סיבותיו אינן התנגדות להמנון, למסריו ולמדינה אלא אי הזדהותו עם הטקסיות הזאת (כשם שיש כאלה שלא מאמינים בטקסיות של עמידה בצפירת זכרון, מנהג שמקורו במדינות אחרות, מבלי שהדבר יעיד שהם מזלזלים בזכרם של המתים). לכן יש שאף שאינם חשים בנוח לעמוד בהמנון, יעמדו מתוך נימוס וכדי לא להיכנס לדיון או למריבה שהם לא מעוניינים בה.
לשאלתך, יחסי ל”התקווה” הוא שאני לא חושב שזו סוגיה רלוונטית בבואי לבחור מועמד לראשות העיר.
התחמקת לחלוטין מלהשיב לשאלה, ובכל זאת נראה לי שענית על השאלה מבלי שתרצה.
מבלי להכנס לדיון המלא, אני מבין עכשיו איך אתה יכול לתמוך במועמד כמו דב חנין לכל תפקיד שהוא. אגב, אם תרצה אפשר לבקש מאיסמעיל הנייה לרוץ לראשות עיריית ת”א, יש לו ניסיון, ואם דיעותיו הפוליטיות אינן חשובות, הרי שהוא מועמד נפלא.
אורן, אני אסביר לך יותר לאט, פשוט כי אני ג’נטלמן ולא נעים לי לראות אותך מחליק על בננה וֶרבָּלית. עידוק לא מתבייש ביחסו להתקווה ולא ניסה להסתיר ולהתחמק — הוא פשוט ניסה להעביר את הדיון לפסים יותר אִינטֶליגֶנטִיים. זאת משום שהוא כנראה חושב שיש דברים יותר חשובים במועמד לראשות העיריה מאשר הציות או אי-הציות שלו לנורמות טִקסִיוֹת לאומיות. למעשה, אני מנחשת שהוא חושב שההעמדה של סמלים כאלה מעל לכל שיקול אחר היא לאוּמַנִית ואִינפַנטִילִית כאחד.
בעיה נוספת עם הדיון הזה, כפי שעידוק ציין למעלה, היא שאין בעצם איך לדבר: דב חנין אומר שהוא עומד בהמנון מתוך כבוד לתפקידו כנִבחָר צִיבּוּר ולמרות הבעיה שלו עם חלק מהמילים. אתה טוען שגם אם הוא עומד בהמנון, הוא לא מתכוון לזה. מכאן והלאה כל השיחה הופכת למאוד לא פרוֹדוּקטִיבִית.
אני מתנצלת על השימוש שלי במילים ארוכות. ניסיתי לנקד בקטעים הקשים.
דורה – תודה רבה על ההסבר, וגם על ניקוד המילים.
עתה, משהיטבת להסביר לי באופן כה נהיר את מהלך הדברים, אסביר לך אני דבר או שניים ואראה לך “מעט מן האור”.
מן המקובלות במקומותינו הוא הזלזול באלו שדעתם אינה דעתך, והשקפתם אינה השקפתך, עד כי נתבלבלה דעתם של חלקנו, הרואים עצמם נעלים על חברם, ודאי אם יודעים הם להשתמש במילות לועז והגם שאין הם בקיאים ברזי שפת אביהם.
ועכשיו, על מנת להקל על ההבנה (מצטער שלא ניקדתי לך), “דב חנין אומר” כמוהו כ”ציפי לבני אומרת” וכמוהו כדבריו של כל פולטיקאי (“שקרן” בעברית צחה).
מעשיו הם שקובעים. הסיבה לאי מתן כבוד לתקווה, כך אני מאמין, ברורה לכל ביודעינו את מקורותיו האידיאולוגיים וביתו הפוליטי של דב חנין.
ובאשר לנורמות טקסיות, במידה ואינך מבינה את משמעותן (הגם שלפעמים היא שטחית ורדודה), כולי תקווה כי את מבינה שחובבי ציון בעזה אינם שורפים דגלי ישראל בשביל להתחמם, או להאיר את מקומותיהם החשוכים – תַּרְתֵּי מַשְׁמַע (מקווה שהניקוד עוזר לך).
רגע, אתה מתכוון שבעזה שורפים דגלי ישראל? אתה צודק! זה מסביר בדיוק למה יש לעמוד דום בהמנון, ואף אסור לבחור לתפקיד מוניציפלי מישהו שלא עושה את זה או לא עושה את זה “באמת”! גרמת לי לחשוב מחדש על כל תפיסת העולם שלי. הייתי שוקלת שנית גם את כל העניין של להזדיין עם ערבים, אבל דאם, הם כל כך טובים במיטה.