לא סופרים אותך: פסטיבל ההפלות ופרשנות של נתונים
אחת לכמה זמן נזכר משרד הבריאות להכריז על פסטיבל ההפלות. כמו פסטיבל העוני השנתי, גם פסטיבל ההפלות הוא אירוע תקשורתי רב משתתפים ונתונים. משרד הבריאות מספק את הסטטיסטיקה, כמה הפסקות הריון, למה ואיך, התקשורת מספקת את הבמה וכנסת ישראל את המופע של ניסים זאב וזהבה גלאון. את משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמו גם את הלהקה הנודדת של מרצ וש”ס, קצת קשה להאשים. הם רק עושים את העבודה שלהם. התקשורת, לעומת זאת, בוחרת בפתרון הקל המכונה קופי-פייסט.
מה כמה?: מוכרים את הקניות מהסופר
אחת הביקורת הנפוצות על עבודה עיתונאית גרועה היא שימוש ישיר בחומרים יחצניים והעתקתם למאמר או כתבה באופן לא ביקורתי. פסטיבל ההפלות והדיווח על הנתונים לוקחים את העיקרון הזה צעד אחד אחורה ומגישים לא מציאות אינסטנט, אלא את הנתונים הלא מעובדים. בפרפרזה על הלוקשים המחוממים, לא מדובר בארוחה מקופסאות שימורים, אלא ממש בקניות מהסופר, כולל הניילונים.
בתיאום לא מפתיע (קופי-פייסט כבר אמרנו?) דווחו שלושת אתרי החדשות המובילים וויינט, אנרג’י והארץ אונליין על הדוח האחרון של משרד הבריאות בנושא הפסקות הריון. ארבע הסוגיות המרכזיות שזכו להתייחסות הן שיעור הבקשות המאושרות להפסקת הריון מכלל הבקשות (98%), העילה הנפוצה ביותר לבקשה כזו (יחסים אסורים על פי הדת היהודית או על פי הדין הפלילי בשליש הראשון של ההריון, ועובר פגום בחודשי ההריון האחרונים), שיעור הפסקות ההריון המבוצעות בבתי חולים פרטיים (40%) והחידוש האחרון, כמה הפלות בוצעו באמצעות הגלולה החדשנית מיפג’ין הנלקחת, כפי שחשוב מאוד לפרט, “דרך הפה” (25%).
בנוסף לנתונים היבשים, מדווחות הידיעות גם על שני נתונים השוואתיים: מספר הפסקות ההריון בהשוואה למספר הלידות נמוך משמעותית בישראל לעומת מדינות האיחוד האירופי; העובדה שישראל היא המדינה היחידה שאיננה מגבילה בחוק את גיל ההריון שניתן להפסיק.
אבל רשימת המכולת הלא מעובדת משאירה מאחורי הרבה מאוד סוגיות פתוחות, שניתן היה ללמוד עליהן אך ורק הודות לחוכמתן וניסיונן של הטוקבקיסטיות. מהנתונים אפשר היה להבין בטעות שישראל היא מדינה ליברלית ביחסה להפסקות הריון, וכן שמרבית הבקשות להפסקת הריון מאושרות כמעט בכל השלבים, או, כפי שהגדיל לפרש דן אבן מאנרג’י, “למעשה, החוק מאפשר בפועל כמעט לכל אשה למצוא סעיף מתאים לקבלת אישור להפלה”. בפועל, הנשים המגיעות לוועדה יודעות מראש מה הם התנאים החוקיים להפסקת הריון חוקית, ולכן גם עומדות בהן. מה עושות נשים נשים שאינן עומדות בתנאים החוקיים, ומה משמעותו של החוק לאיכות חייהן של נשים בישראל? תעלומה.
צרות של נשים: הפסקות הריון בישראל
נשים בוחרות (או נאלצות) להפסיק הריון מהרבה מאוד סיבות, שרובן, כמו גם עצם ההריון, פרטיות ומשפחתיות, ענייני קריירה, יחסים בעייתיים עם בן הזוג, פיטורין, מחלה, מצב כלכלי ומגוון של נסיבות לא רצויות שהובילו להריון. החוק בישראל, לעומת זאת, מכיר רק בארבעה מצבים המצדיקים הפסקת הריון:
1) גיל האישה נושאת ההריון (מתחת לגיל 17 ומעל גיל 40).
2) הריון שהוא תוצאה של יחסים אסורים על פי החוק (גילוי עריות, אונס) או על פי ההלכה (הריון של אישה נשואה שלא מבעלה החוקי).
3) העובר או מצב התפתחותו מעידים על ליקויים, פגמים או מגבלות עתידיות.
4) נשיאת הריון עשויה לסכן את מצבה הבריאותי של האישה ההרה.
סעיפי החוק מתייחסים לנסיבות חברתיות. עובר “לא רצוי”, על פי ההגיון הזה, הוא עובר שהחברה הייתה מעדיפה שלא יוולד, ללא קשר למציאות חייהן המורכבת של נשים ולשאלת הבחירה ללדת. בעוד שבמרבית מדינות אירופה מותרת הפסקת הריון מבחירה ללא צורך בעילה מצדיקה, אך מוגבל גיל ההריון שניתן להפסיק (לרוב מדובר בשליש הראשון), החוק בישראל מאפשר הפסקת הריון כמעט בכל שלב, אך מגביל את הנסיבות המאפשרות. במילים אחרות, החוק מכיר בקיומם של עוברים “לא רצויים” אך לא בזכותן של נשים לבחור ולהחליט.
כפי שהראתה דלילה אמיר, הגישה הפטרונית באה לידי ביטוי גם בתהליך החינוכי שעוברות נשים בדרכן לאישור ההפלה. במסגרת הוועדות להפסקת הריון, שתפקידן לאשר או לדחות את הבקשה, נדרשות נשים לפרט מהן הנסיבות שהובילו להריון ומדוע הן מעוניינות להפסיק אותו. בנוסף הן זוכות להסבר חינוכי על אחריות, זהירות ושימוש נבון באמצעי מניעה ועל הסכנות הרבות שבהפסקת הריון. בשנים האחרונות מספרות נשים כי הבדיקה הגניקולוגית כוללת גם את צילום האולטרסאונד של העובר שניתן לאישה בלווי הבקשה “לחשוב על זה עוד קצת”.
נשים המעוניינות להפסיק הריון שלא במסגרת הנסיבות המאפשרות והוועדה נאלצות לבחור באחת משתי אפשרויות. הראשונה, לשקר לוועדה ולטעון טענה שיהיה קשה מאוד להפריך, שמדובר בהריון מחוץ לנישואין (ומכאן השיעור הגבוה יחסית של הפסקות הריון בשל “יחסים אסורים”). או, במידה שיש להן את האמצעים, לפנות להפסקת הריון פרטית לא חוקית במרפאה גניקולוגית.
לא מדובר כאן בהפלה לא חוקית בסגנון הקצביות שקיימות עדיין, לצערי, במקומות רבים כל כך. הפסקות היריון בישראל הן פרקטיקה פשוטה ובטוחה. יותר מזה, למרות העובדה שהפסקת הריון פרטיות הן עבירה על החוק, הן מצד האישה והן מצד הרופא/ה, החוק מעולם לא נאכף.
ובכל זאת, נשים שלא מעוניינות להמשיך בהריון נאלצות לעבור תהליך חינוכי משפיל, לחשוף את חייהן הפרטיים ולעיתים קרובות לשקר. מי שיש לה קצת יותר מזל ואמצעים מארגנת לעצמה, בשקט, הפלה יקרה בקליניקה פרטית.
כל מה שמעבר למספרים: יותר מסמנטיקה
הזכות לבחור להפסיק הריון מעולם לא עמדה על סדר היום הציבורי בישראל. הציבור הרחב, שלא נתקל בבעיה מקרוב ולא מכיר את הפרטים, מניח, קרוב לוודאי, שאם 98% מהבקשות להפסקת הריון מאושרות ואם נשים לא מדממות למוות בקצביוֹת, המצב בישראל מניח את הדעת. מי שנתקלו במציאות מקרוב, וכאן הכוונה גם לנשים וגם לגברים, עסוקים מידי בבעיה הפרטית שלהם/ן.
אבל פה בדיוק נכנס תפקידה של עבודה עיתונאית טובה, כזו ששואלת שאלות ומסבירה את הבעיה, ולא מאכילה את הקוראים ברשימות מכולת ממוספרות וחסרות משמעות. במקום פסטיבל מְסַפְּרֵי הַמִסְפָּרִים השנתי כדאי היה לברר, למשל, מדוע לא נבחנות מחדש הנסיבות שבהן מותר להפסיק בישראל הריון, מה מספר הפסקות ההריון המבוצעות בקליניקה פרטית, מה הוא הפיזור הגיאוגראפי של הוועדות להפסקת הריון וכמה רחוק נאלצות נשים מהפריפריה לנסוע אליהן, ובאיזו מין חברה נשים (וגברים) צריכים תירוץ כדי לא להמשיך הריון שאינן מעוניינות בו.
ההבדל בין “הפסקת הריון” ל”הפלה”: הערה סמנטית אבל חשובה
באנגלית, אולי בגלל המודעות הפוליטית הגבוהה יותר לסוגיה, מקובל להבחין בין הפלה טבעית ומצערת (miscarriage) לבין הפסקת הריון יזומה (abortion). בעברית, לעומת זאת, כפי שעולה גם מן הכתבות והדוחות, וגם משמו העממי של החוק המסדיר הפסקות הריון, התקבע המונח “הפלה” לתיאור שני המקרים.
שימוש ב”הפלה”, שנשמעת כמו תאונה או תקלה מצערת (אופס..), לעומת “הפסקת הריון”, שהיא בחירה מודעת, מסייע לטשטש את ההבדלים בין שני המקרים ומצמצם עוד יותר את מקומם של המעורבים בהריון כסובייקטים שיש להם זכות לבחור בעצמם את עתיד ההריון. גם במקרה הזה בחרו שלושת הכתבים בהעתקה לא מודעת, ובעיקר לא מתעניינת, של חומרים לא מעובדים.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה. הפוסט מבוסס על שני מאמרים בנושא שנכתבו על ידי שושי ודלילה אמיר ופורסמו בקבצים “עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם” (דפנה ברק-ארז ושות’ עורכות, הוצאת נבו, 2007) ו”העצמה במשפט” (גיא מונדלק ומימי איזנשטדט עורכים, 2008, הוצאת נבו ואוניברסיטת תל אביב)
תגובות
22 תגובות לפוסט “לא סופרים אותך: פסטיבל ההפלות ופרשנות של נתונים”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
פוסט מצוין.
ניבה, תודה רבה על הניתוח מאיר העיניים.
לפעמים הם מצליחים לעשות את הקופי פייסט יותר גרוע מהמקור:
“בשנת 2007 פנו לוועדות להפסקת הריון הפועלות בבתי החולים באחריותו של משרד הבריאות 20,919 נשים ו-98% מהבקשות אושרו. 55% מהפסקות ההריון בשנת 2007 נעשו בעקבות הריון הנובע מיחסים אסורים על פי הדין הפלילי: גילוי עריות או הריון מחוץ לנישואין. ”
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1049238.html
“הארץ” הפך יחסים מחוץ לנישואין לפליליים.
מצטרפת לחיזוק. כל הכבוד על היוזמה והעלאת הנושא לסדר היום בצורה מעמיקה וביקורתית.
תודה ניבה.
מצד אחד, אני מבין את הרתיעה של המחוקק להתיר “הריגת עוברים” בלי כל סיבה.
מצד שני, אני ממש לא מבין איך זה עניינו של המחוקק בכלל להתערב בזה. באים אל אישה, ואומרים לה: “על אפך ועל חמתך: את תהיי אמא!”
שוב, תודה.
וחנוכה שמח!
דותן
ניבה שלום,
המאמר אכן כתוב היטב אך אינני מסכימה עם תוכנו.
לאשה אכן יש זכות על גופה ולכן בישראל מתירים לה להפיל.
אין בכך כדי לומר שההפלה היא עניין רצוי ויש מקום גם לחברה להתערב ולבקש מהאשה לחשוב על השלכות מעשיה. ראוי שהפלה תהיה משהו שקשה להגיע אליו, ובישראל עושים זאת בדרך האופטימלית, זה זמין, חוקי ובטוח, אבל כן, את צריכה לחשוב על זה קודם.
נגה,
אני במקומך לא הייתי ממהרת לשפוט אנשים ונשים (“את”? בהריון לא רצוי מעורב גם גבר..) באכזריות כזו. הפסקת הריון היא לא אידאל ואני לא מכירה אף אישה או גבר שבוחרים להפסיק הריון בשביל הכיף. מדובר באילוץ מצער, שכפי שכתבתי יש לו סיבות רבות ומגוונות ותלויות יותר או פחות במעורבים בו (פיטורין ומצב כלכלי קשה או מחלה פתאומית למשל, כמו גם חוסר יעילות של אמצעי מניעה, הם עניין של מזל רע, אבל גם חוסר זהירות קורה, והוא אנושי לא פחות) בכל מקרה, אך אחת מן הסיבות האלו איננה מעניינה של המדינה, ובוודאי שאין שום סיבה לדרוש מנשים וגברים לשקר ולהמציא רומן מחוץ לנשואין, או לשתף את חברי הוועדה ברומן כזה, במידה שהיה. מדובר בעניין פרטי.
לגבי “הפסקת החיים” בדיוק בגלל זה השיטה באירופה עדיפה משום שהיא מגבילה את גיל ההריון שניתן להפסיק לשליש הראשון, שלדעתי גם על פי ההלכה היהודית איננו כמצב שמוגדר כ”חיים עצמאיים”. שימי לב, שהחוק הישראלי ליבראלי ביחסו לעוברים שלא מתאימים לחברה והרבה פחות ביחסו לחייהם של נשים וגברים.
אני מכיר את הנושא בעיקר מהצד של הרופא – בגלל קשר משפחתי עם מספר גניקולוגיות, אני שומע רבות על נשים המגיעות לבדוק אפשרויות להפלה. במקרים רבים מדי, אכן לא מושקעת מחשבה עודפת בהחלטה הזו. לעיתים קרובות מדי ההריון פשוט לא נוח לאשה ההרה, ולכן מחפשים דרכים להפסיק אותו. על דרך ההפרזה, אפשר לומר שיש נשים (בעיקר צעירות וחיילות) שרואות בהפלה כמעט סוג של אמצעי מניעה.
בסיטואציה כזו, עלינו להתחיל לשאול גם איפה העובר בכל העסק. אז לא צריך להגיע לקיצוניות של ה”פרו-לייף” בארה”ב, ששוללים כל זכות להחלטה מהאשה וקובעים כי זכויותיו של העובר תמיד עולות על זכות האשה. מצד שני, יש מקום לוודא שההחלטה להפיל את העובר לא התקבלה בקלות דעת. הניסיון לעודד נשים “לחשוב על זה עוד קצת”, הגם שמעורר כעס ותחושת פטרנליזם בקרב מי שכן התחבטה בנושא והגיעה להחלטה זו מתוך שיקול דעת רציני, הוא לדעתי המינימום שאפשר לעשות כדי לצמצם את הצורך בהפלות בכלל.
אני חושב שהסעיפים הקבועים בחוק כסיבות לגיטימיות להפלה הם מוצדקים. הריון לא רצוי שניתן היה למנוע הוא הריון שלא היה צריך להיות מלכתחילה, ומוטב שינקטו כל הצעדים כדי למנוע אותו מראש מאשר להגיע לשלב של הפלה.
דובי, גם על סגריות כדאי “לחשוב מלכתחילה” ובכל זאת אנחנו לא ממהרים להעניש בהנאה כזו את מי שחלו בסרטן בעקבות עישון.
האיזון בין האינטרס החברתי לאינטרס הפרטי צריך להיות גיל ההריון ולא השאלה המאוד פרטית “מי האב”.
א. בטח שממהרים – הסיבה שיש מיסוי כל כך גבוה על סיגריות היא, בין השאר, לאזן את הוצאות הבריאות המוגדלות להן גורם העישון.
ב. באשר להערתך לנגה ש”בהריון לא רצוי מעורב גם גבר”, ראוי לציין שגם ברוב ההריונות הכן רצויים מעורב גבר, והנה – אף אחד לא שואל את הגבר מה דעתו באשר להמשך קיומו של העובר. אז או ששואלים את הגבר על הכל, או שלא שואלים אותו על כלום.
בלי להביע עמדה נחרצת, אני רוצה להעלות גם את הצד השני של הדיון. לפני שאתם מתלהמים, בבקשה תקראו עד הסוף.
1. בואו נתחיל בשאלה תיאורטית: האם הייתם מתירים להרוג ילד בן שנה בגלל שלהורים שלו קשה לגדל אותו, יש לו מום קשה, אין כסף, פיטורין?
ומה עם תינוק בן יומו?
ומה עם עובר בחודש השביעי, שניתן ליילד בהצלחה?
אז איפה עובר הגבול בין רצח לבין זכותה של האשה על גופה?
אולי בלידה? חודש שביעי? חודש שלישי? מתי יש לדבר הזה זכות קיום עצמאית?
2. זכותה של אשה על גופה – ברור שלא הגיוני שלא יהיה לאדם זכות על גופו, אבל השימוש בטיעון כאן טיפה בעייתי. האם יש לאישה זכות על גופו של העובר בגלל שהוא תלוי בה? האם בזכות חופש “הזכות על הגוף” ניתן להפסיק חיים? אני לא מסיק, אני רק שואל.
3. אני בהחלט מודע לכך שיש נסיבות שבהם עדיף שילד לא יוולד, אבל “יחסים בעייתיים עם בן הזוג, פיטורין, מחלה, מצב כלכלי” כן, אלו בהחלט נסיבות ראויות לא להביא ילדים, אבל אם המצב הכלכלי גם מנע ממך קונדום, אולי לא מוצדק להפסיק חיים במצב כזה. תמיד יש אימוץ/אומנה/סעד שאומנם הם מצבים לא רצויים, אבל האם הם לא עדיפים על הפסקת חיים?
TL;DR.
דובי, גם על הפלה חוקית משלמים, וממש לא אכפת לי שיסבסדו אמצעי מניעה. זה לא דומה למס על סיגריות כי לא ראיתי שמעמידים את חולי הסרטן מול ועדה שבה הם צריכים להתוודות ולספר “איך זה קרה”, מה גם שהשאלה הרלוונטית היא לא איך נכנסת להריון אלא איך והאם את יכולה להתמודד איתו.
“מעורבות” של גבר בהריון היא לא עניין טכני. בהריונות רצויים, לא תמיד מעורבים גברים ותרומת זרע היא לא “מעורבות”. לגבי השאלה האם החוק צריך לתת גם לגבר מעמד חוקי בהחלטה על הפסקת הריון, התשובה התיאורטית שלי היא כן, כי החלטה על הריון ולידה כמו החלטה על סקס צריכה להיות משותפת. העניין הוא שבמסגרת יחסי הכוח הקיימים בין נשים לגברים, עיגון המעמד של הגבר בהחלטה הוא בעייתי ולכן זה מסוג הדברים שהייתי רוצה לקוות שקורים בפועל אבל החוק לא צריך להתערב בהם. בנוסף, בסופו של דבר מי שנושא את ההריון הוא האישה ואם היא מחליטה שהיא לא מעוניינת או מעוניינת להמשיך אותו, אי אפשר לקשור אותה לתשעה חודשים או להכריח אותה לעבור הפלה (או שכן, המציאות תמיד מפתיעה אותי, אבל בוא נסכם שלא הייתי רוצה שזה יקרה)
ראובן, השאלות שאתה שואל מצויינות, אבל ההחלטות צריכות להתקבל ברמה הפרטית והמשפחתית ולא ברמת החברה, בוודאי שלא כשבוועדה יושב, נדמה לי, גם רב. ושוב, בישראל מותר להפסיק הריון גם בחודש שביעי כשהעובר “פגום” , וההגדרה לפגום היא מאוד מאוד מאוד רחבה. ולגבי הפסקת הריון בשליש הראשון, יש ספק גדול אם מדובר כאן ב”חיים” ואם כן, מה לגבי הגלולה של היום שאחרי? זה שאישה לא יודעת אם היה או לא היה הריון הופכת את זה לפחות “הפלה”?
הערה נוספת, בעבר, עד תחילת שנות השמונים היה לחוק סעיף חמישי “הסעיף הסוציאלי” שאפשר הפסקת הריון במידה שהתנאים החברתיים והסוציאליים שאליהם יוולד העובר אינם מספקים”. הסעיף החמישי אפשר מרחב גדול מאוד לנשים למשא ומתן מול הוועדה והוא בוטל בלחץ המפלגות הדתיות.
ניבה: במדינות מתוקנות, מגבילים לאנשים את החופש על מנת שלא יפגעו באחרים. לדוגמא אסור לגנוב, לרצוח, לאנוס או אפילו להטריד מילולית. הטיעון שלי הוא, שמרגע שנגדיר את העובר הזה כיצור חי (ואני לא נקטתי עמדה לגבי מתי בדיוק זה) יש לו את כל הזכויות להגנה כמו כל אדם אחר בחברה, ובכלל זה הזכות לחיות.
עוד נושא למחשבה הוא, אחרי חודש שביעי או מתי שמבחינה רפואית יש סיכוי לעובר לשרוד, גם אם נאשר הפסקת הריון, למה לאשר הפסקת הריון בצורה שגורמת למות העובר אם אפשר אחרת?
אגב כמדומני בהלכה העובר לא נחשב חי עד ליום ה90, אבל גם מי שהורג תינוק עד 30 יום לא נושא באותה אחריות מלאה בגלל שהתינוק עוד לא יצא ממצב שהוא בספק ‘נפל’ (זאת אומרת, לא ברור שהוא היה שורד ממילא, ובזמנם הרבה תינוקות לא היו שורדים)
ובקטע אישי, אני נולדתי בחודש השביעי, ובניגוד לכל התחזיות והסיכונים, היום אני גבוה, שמן ובריא…
ניבה: מצד אחד, פוסט מצויין. מצד שני, אלוהים אדירים, אל תגעי! אם יש דבר אחד שמתנהל טוב בישראל יחסית לרוב מדינות העולם, זה הפלות. בישראל אפשר להפסיק הריונות, ולא מוגבלת, בפועל, גישה להפסקות הריון.
עכשיו, לי ולך וליהונתן קלינגר, בין השאר, ברור שישראל מאד אוהבת להגביל את החופש של אזרחיה. אני מעריך שכל שינוי במדיניות ההפלות יהיה שינוי לרעה. אז באמת, בואי לא ניגע. כמה שעיתונאים יכתבו יותר על הפלות, כך יותר סביר שמישהו מש”ס יתעורר, יאיים להפיל את ממשלת ביבי הבאה עלינו לרעה, והופס, אין יותר הפלות. (כל זה כמובן אחרי קמפיין תקשורתי המשווה הפלת ילד להסתרת עובד זר, או משהו). נא לא לגעת.
ניבה, זה קצת מטריד אותי להשתמש בטיעונים של השמרנים בארה”ב, אבל הדיעה שאת מציגה לא מביעה שום התייחסות לזכויותיו של העובר כאדם חי.
אני מניח שנסכים שלחברה יש מחויבות לשמור על חיי אדם בקרבה. כל אדם, פרט לקיצונים שבליברטניים יסכים לכך.
אם כך, אנחנו נשארים רק עם השאלה מה הוא אדם.
הבעיה היא כמובן למתוח קו. מי לשיטתנו הוא אדם שראוי להגן עליו. ברור לנו שתינוק שעה לאחר הלידה זכאי לכל הגנה שנוכל לספק לו. למרביתנו ברור גם שתינוק שעה לפני הלידה לא שונה מהותית מהתינוק שעה אחרי הלידה. אם כך, הרי שלעובר במקרים מסויימים מגיעה הגנה. ושוב, נשארנו רק עם שאלת הקו המדוייק.
הקו הסביר ביותר ששמעתי מוצע, היה ע”י ססיל אדאמס. אם יש לעובר פעילות מוחית, הרי הוא בן אדם. אם לא, אז לא.
אני מקווה שבכך שאני כופר במוחלטות של “זכות האישה על גופה”, אני לא משייך את עצמי לחשוכים שבשמרנים. אבל אני גם מאמין בערכם של חיי אדם, מה לעשות, ואם נניח שהעובר בריא, ובוגר, אז ברור לי שהוא ראוי להגנה מצד החברה. אז כן, זה קצת בעייתי שהחברה הישראלית מאלצת אמהות לשקר, אבל לפחות במצב הזה כל אחד יכול לקבל את מה שהוא רוצה.
אסף (וכל השאר ששואלים שאלות חשובות על חיי העובר),
קודם כל אני שמחה על הדיון שמתקיים פה. מעבר לדעה המאוד פרטית שלי בסוגיה אני חושבת שהבעיה המרכזית היא שעד עכשיו הנושא לא עלה על סדר היום הציבורי ולא התקיים שום דיון רציני.
לעניין חיי העובר, היות ומרבית הפסקות ההריון שעליהן יש בכלל דיון כאן (כי לא ראיתי שמישהו מתקומם על זה שמאשרים בישראל בקלות הפסקות הריון בחודש רביעי וחמישי באמצעות זריקת מוות לעוברים עם שפה שסועה) מתקיימות בשליש הראשון של ההריון אני לא בטוחה שהמושג “חיים” הוא רלוונטי.
ברור שחייבים למצוא איזון בין האינטרסים השונים. לדעתי, לאלץ נשים לשקר ולהפוך את הפסקות ההריון למשהו כמעט מחתרתי שלא מדברים עליו הוא מצב לא בריא ולא מאוזן.
שוב, אני לא רואה את מיקומו המדוייק של הקו העובר כעניין עקרוני. הופעת פעילות מוחית ניתנת למדידה אמורה להיות באיזור סוף החודש החמישי, תחילת החודש הששי. שזה מאוחר יותר ממה שמקובל לתפוש ככן\לא בן-אדם.
כמו שאת אומרת, חבל שלא מתקיים דיון. כי מרבית האנשים יכולים להסכים על קווים שלפניהם אין מחלוקת, קווים שלאחריהם אין מחלוקת, וכל מה שנשאר זה להחליט על ערך מדוייק. דיון על מספר, זה הכל. ובשורה התחתונה, האינטרסים של כולנו זהים.
מבחינתי, המאמר שהצליח לגרום לי לגבש דעות בנושא ההפלה הוא של ססיל אדאמס, ישות בדיונית למחצה –
http://www.straightdope.com/columns/read/2817/when-does-human-life-begin
לא החלטתי עדיין אם זה טוב או רע אבל מסתבר שלהרבה מאוד גברים ולמעט מידי נשים יש מה להגיד על הנושא הזה.
ולמרות זאת הדיון מבורך, לא כי כולם יכולים להסכים אלא, וזו סוג של תשובה לאלעד ואסף, כי השתקה תמיד פוגעת בסופו של דבר באינטרסים של החלשים.
[…] הארכיף: ניבה שושי על הטיפול של התקשורת הישראלית בהפלות • ומה עושים כשמקבלים עובר בגלידה? 7.01.2009 / 12:27 | בנושאים […]
למה מאשרים 98%
כי מתקשרים לועדה אחת מספרים את הסיפור והמזכירה אומרת לא, אצלינו יש סיכוי שלא יאשרו לך. אני אשאל את הרופא אם יאשרו או לא לפני הועדה ואם לא אפנה אותך לועדה במקום אחר. חבל שתשלמי סתם את דמי הרישום לועדה שלנו ואחר כך לועדה אחרת.
ככה זה הולך בישראל. קודם עושים חוק מטומטם ואחר כך נותנים לכל הנוגעים בדבר לכופף את החוקים איך שבא להם. העיקר שהבירוקרטיה חוגגת
[…] הפלות: • שנית מצדה לא תפיל • לא סופרים אותך: פסטיבל ההפלות ופרשנות של נתונים 24.12.2010 / 8:41 | בנושאים התיקונים, […]
[…] אקדמאיים, וכתבה פוסט מרתק על יחס התקשורת בנושא ההפלות ("לא סופרים אותך") בבלוג ‘חדר 404′ של עידו קינן, מאירה צדדים פחות […]