לא צריך לתת קרדיט, זה היה באינטרנט

לפני כמה שנים התעצבנה דבורית שרגל על וואלה, שפרסמו במדור הברנז’ה שלהם שני אייטמים שנחשפו בבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, בלי לתת לה קרדיט. בראיון צ’ט עם רותם דנון (אז מוואלה), שערכה אחרי יציאתה מארון האנונימיות, ואשר פורסם גם אצלה וגם בוואלה, דנון הסביר לה שהוא לא נותן קרדיט לבלוגים, משום שבלוגים הם אתרים אישיים ולא מערכת עיתון, ולא מדובר בעובדות שנבדקו אלא בשמועות שהוא כוואלה צריך לאמת (אני יכול רק לנחש שעמדתו של דנון השתנתה בשלוש השנים שעברו מאז; באייטם שהעלה בוואלה הוא עוד כתב “פוסט” במרכאות).

משום מה, נושא הקרדיט לבלוגרים עלה עכשיו לדיון מחדש, בכתבה של דיאנה בחור-ניר בנענע10. שרגל מרואיינת שם, וגם יובל דרור ויאיר טרצ’יצקי ואני (עם דוגמה רחוקה מאוד מלהיות מושלמת של התופעה, לא כי אין דוגמאות טובות אלא כי לא מצאתי אחת באותו רגע). לא תמצאו שם בלוגר שאינו ולא היה עיתונאי, וגם לא עיתונאי/עורך שמוכן להתייחס לסוגיה בשמו המלא.

28 באפריל, 2009 | בנושאים 404, בלוגים, עיתונות ותקשורת 

תגובות

3 תגובות לפוסט “לא צריך לתת קרדיט, זה היה באינטרנט”

  1. איתי on 28 באפריל, 2009 12:14

    אולי כדאי להציע לכתבת לעשות כתבה נפרדת לחלוטין על אלה שאין להם שני כובעים.

    אני יודע שלנו בעבודה שחורה יש מספר קוראים קבועים ומנויים שהם עיתונאים, והמטרה היא בין השאר דליית סיפורים.

    כשזה נעשה, לרוב דווקא כן ראיתי קרדיט (לצערי ללא לינק). אולי נוח יותר לפרגן לבלוגר שאינו עיתונאי? שווה לבדוק

    במקרים אחרים עיתונאי יוצר קשר איתנו ומבקש פרטים נוספים, טלפון או מייל של אדם וכו’ כדי לגלגל מהנושא כתבה משלו. זכורות לי דוגמאות מכלכליסט והארץ.

  2. ארז on 28 באפריל, 2009 13:09

    לא הבנתי את הדוגמא של יובל דרור.

  3. אבי לבקוביץ on 30 באפריל, 2009 14:54

    אחד מהמניעים שלי לכתוב בבלוג היא לעשות רושם על אותם אלה שגונבים ממני ולא נותנים קרדיט. הם יותר מעריכים אותי כשהם תלויים בי. כל חצי אייטם שמקורו ממני הוא עוד “נה” בפרצוף, כי הם יודעים מי עושה בשבילם את העבודה ולא מקבל תמורה. האמון זה הקרדיט האמיתי, אני יודע שאני הגיבור שלהם גם בלי שהם יודו בזה.

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.