הישרדות: הנפילה והאמת

פוסט של אייל בר חיים

האלה שיורים שם ברחוב, האם זה אמיתי?
האם זה קטע חדשות רטוב
או סרט איכותי?

(קוצים א’, מאיר אריאל)

הישרדות הישראלית, שפרצה לחיינו בשנת 2007, הביאה איתה שני טרנדים מפוקפקים: הראשון, לגיטימציה להשתמש במילה “תחת” גם במקומות מהוגנים; והשני, תחרות “בוא נמצא איפה עובדים עלינו בעיניים”: המתמודדים מקבלים אוכל נוסף, ישנים באיים מיושבים ואפילו מצחצחים שיניים. בוויקפדיה העברית הוחלט להקדיש סעיף בערך על העונה הראשונה לשאלת אמינותה.

אין ספק שאמינות היא ערך חשוב. נדמה לי שהוא אפילו אחד מערכי צה”ל. אני רוצה שתוכנית החדשות שלי תהיה אמינה (והיא לא), אני רוצה שהממשלה שלי תהיה אמינה (והיא לא) ואני רוצה שהמרצים שלי יהיו אמינים (אופס), אבל אני לא רוצה שתוכנית הריאליטי שלי תהיה אמינה.

למה? דווקא בגלל שזו “תוכנית מציאות”. אידיאל האמינות בתוכנית כזו הוא אמיתי מדי. אנחנו נהנים לראות אלימות, רוע וסבל במינונים גדולים מבעד למסך הטלוויזיה, אבל לא בטוח שהיינו שמחים לראות את סצינות החיסול מהסופרנוס מבעד לחלון ביתנו. תוכניות הריאליטי מטשטשות קצת את ההבחנה הזו. בתוכנית ריאליטי, בניגוד לסופרנוס, אם צובטים אותך אתה מצטבט.




הדרישה לאמינות ב”הישרדות” היא דרישה שהמתמודדים יסבלו באמת. מכיוון שאומרים לנו שהם מצטבטים, אנחנו דורשים שיצבטו אותם. אנחנו רוצים שיבודדו אותם, שירעיבו אותם, שיכאיבו להם, שיפגעו בהם, הכול בשם האמינות.

לכאורה, החשיפה והדיון לגבי “הנפילה שלא היתה” לגיטימיים לחלוטין. אין כאן דרישה לגרום סבל למשתתפים כמו בשאלת הרעב או צחצוח השיניים, אלא רק “לא לשקר”. אבל אם הבסיס לדיון הוא האכזבה מכך שלמשתתפת לא אירע שום דבר רע, אנחנו משדרים ל”הפקה” שאנחנו רוצים דם ולא קטשופ. אנחנו רוצים לראות את משתתפי הריאליטי שלנו סובלים באמת.




אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

7 תגובות לפוסט “הישרדות: הנפילה והאמת”

  1. דובי on 15 באוקטובר, 2009 15:29

    אני לא מסכים. לא זכיתי לצפות באף עונת השרדות (אני לא בארץ מאז 2007), וגם בגרסא האמריקאית לא צפיתי יותר מאשר שניים שלושה פרקים ספורדיים, אבל התחושה שלי היא שהבעיה היא פשוט תחושת הרמייה. אתם משדרים תוכנית שכל כולה מבוססת על הטענה שמה שקורה שם אכן קורה במציאות – ואז אתם משקרים לי. אם אתם חושבים שהתוכנית לא תהיה מעניינת בלי האלמנטים של בידוד, רעב ופציעות, אז אל תשדרו את התוכנית בכלל. אל תספרו לי שהאלמנטים שם ואז תזייפו אותם.
    לשם השוואה, אינני חושב שהתגובה תהיה שונה מהותית בתוכנית כמו כוכב נולד – אם, למשל, נגלה שההפקה מאפשרת לאחד המתמודדים להקליט את השירים שלו באולפן ולעשות ליפ-סינכינג על הבמה, צופים רבים ירתחו מזעם, ובצדק — ולא בגלל שלקחו מהם את ליטרת הדם שלהם, או בגלל שהם נהנים מזיופים, אלא פשוט כי שיקרו להם. אם, לעומת זאת, עונה שלמה תוקלט במוצהר עם הקלטות אולפן, אני חושב שאנשים לא יכעסו בכלל, אבל בהחלט יתכן שהם יחשבו שהתחרות פחות מעניינת.

    נראה לי לא הוגן להאשים את הצופים בכך שהם רוצים שלא ישקרו להם בפרצוף.

  2. ניבה on 15 באוקטובר, 2009 16:49

    דובי, אתה צודק בטענה שלך שאלו מגבלות הז’אנר, הבעיה היא ספציפית במקרה של הישרדות שבאמת עוסקת באנשים ש”סובלים במציאות”. תרמית של ההפקה בכוכב נולד היא תחרות לא הוגנת בדיוק כמו משחק כדורגל מכור. בהישרדות כדי לא לרמות ולהציג משחק הוגן הדרישה היא שהמתמודדים יסבלו או ,נניח, שיציגו סבל מספיק אמין כדי שהצופים יוכלו להאמין שמה שהם רואים על המסך הוא דם אמיתי. נוח לי הרבה יותר עם ביקורת על עריכה גרועה של הקטעים בתוכנית (אותו מתמודד מופיע באותה עדות פעם מגולח ופעם לא..) מאשר עם תרמית מסוג הנפילה. יכול להיות שהבעיה היא באמת בעצם הקיום של תוכנית כזו ולא בצופים. באופן אישי אני חושבת שאפשר לעשות תוכנית על משחק חברתי מעניין על אי בודד גם בלי להראות דם. 

  3. דובי on 15 באוקטובר, 2009 17:35

    ניבה, לא, אני לא חושב שהקטע של השרדות צריך להיות “אנשים סובלים”. אני באמת לא חושב שמישהו יפסיק לצפות בתוכנית אם לא יספרו לו שהמשתתפים גוועים ברעב, וכל עניין הנפילה שלא הייתה בכלל לא ברור לי: בשביל מה השקר הזה? האם זה באמת תירוץ לזה שהם נותנים לשני השבטים את השק? אי היה אפשר לעשות את זה בצורה אחרת כלשהי שלא כוללת שקר אדיוטי לצופים?

  4. ניבה on 15 באוקטובר, 2009 18:07

    דובי, אתה צודק. ולכן התלונה הנכונה הייתה צריכה להיות למה בכלל צריך להראות אנשים נופלים ולא “למה שיקרתם, היא לא באמת נפלה”. אגב מהשמועות שהגיעו לאוזניי הבנתי שהיא בעצם כן נפלה ומי ששיקר זה מי שטען שהיא לא..או משהו כזה לא בדיוק הצלחתי להבין.

  5. אלירם on 15 באוקטובר, 2009 22:32

    למה לא לבדוק מה זה בכלל “ריאליטי” לפני שמתרעמים?
    הרעיון בתכניות ריאליטי הוא לא חשיפה הכל בפני הצופה ובטח לא לגרום סבל לאף אחד. הדבר שמייחד את הז’אנר הוא בכך שאין תסריט מוכן מראש והתוצאה תלויה בהתנהגות האנושית.
    הישרדות במיוחד היא תכנית שבעיקרה היא משחק חברתי. הסבל הפיזי קל לעין ערוך מהצורך לשרוד כ 20 אנשים אחרים שרוצים גם הם לשרוד. החלשים עפים בהתחלה, החזקים אחרי האיחוד כי הם “איום” ובסוף יש גם טויסט. חוקי המשחק.

    הבעיה מתחילה כשמתחילים לעגל פינות. תחשבו על משחק כדורגל שמשודר בטלויזיה ופתאום, במקום שידור חוזר של בעיטת עונשין שיצאה החוצה, משודרת בעיטה ממשחק אחר בכלל. של אותן נבחרות, אבל משחק אחר.

    הקהל במשחקים האלו נוטה לקלל את השופט עם כל רמיזה לקיפוח כלשהו. בהישרדות ההפקה צריכה לשמש כשופט, כשיש התערבות בוטה במהלך המשחק, נוצרת התרעמות אצל הצופים.

    אין ספק שאביטל נפלה (בינתיים פורסמו סרטונים מלאים של הנפילה) ונפצעה. הכעס על הזלזול בצופים נובע בעיקר בשל חוסר מקצוענות, לא צמאון לדם. המשחק החברתי מעניין הרבה יותר מהמשימות.

  6. שי on 16 באוקטובר, 2009 02:12

    הפוסט התחיל טוב עם ציטוט לא מוכר לרוב של מאיר האדמו”ר תנצב”ה.
    לדעתי מי שצופה בתכניות ריאליטי “מגיע” לו ש”יעבדו” עליו. ריאליטי הוא כמו כל תכנית טלוויזיה אחרת: מופק, מתוסרט, מבוים.
    הדיון הוא אכן על זה שהמפיקים ועורכים של התכנית משקרים לקהל ולא על זה שהמשתתפת נפגעה. אף צופה שפוי לא מייחל לפציעה.

  7. אייל on 16 באוקטובר, 2009 08:42

    אתה צודק שההצדקה לכעס היא השקרים וחוסק המקצוענות, אבל בתוכנית כזו, שהסבל שעובר על המשתתפים בה הוא חלק אינטגרלי מהתוכנית, צריך לשים לב מה המשמעות של האמת.

פרסום תגובה