שונא מתנות // עומר כביר נגד מתנות מיחצנים
פוסט של עומר כביר
הכול התחיל לפני קצת יותר משבוע, במסיבת עיתונאים של HP. בכניסה לחדר בו נערכה המסיבה (אחרי ארוחת בוקר מפוארת, כמובן) גילה כל כתב תיק גב חדש ממתין על הכיסא. ולא סתם תיק גב מהסוג שקונים ב-20 שקל בשוק הפשפשים. תיק יוקרתי למחשב נייד, כולל מנעולים ושאר שכלולים. מאחר שזמן לא רב קודם לכן קניתי לעצמי תיק דומה, יכולתי להעריך את מחירו בסביבות ה-200 שקל.
בחודשיים וקצת שאני עובד ככתב הטכנולוגיה והאינטרנט של כלכליסט כבר הספקתי להיות בכמה מסיבות עיתונאים ולהיחשף למתנות שמחולקות. אבל עד אז מדובר היה בדברים קטנים, סמליים אפילו. מנעול לנייד מבאג, חולצה מאיידיגיטל, צ’ופסטיקס מהודרים מהרדיו הלאומי של סין. אבל לא משהו כזה, לא מתנה כל כך יקרה שברור שאינה סמלית בלבד.
ביום שהתחלתי לעבוד ככתב (אחרי כעשר שנים בתפקידי עריכה שונים) נראה היה לי כמובן מאליו שלקבל דברים מיחצנים זה No-No. אני לא לוקח את המתנות שהם מחלקים, אפילו לא את העטים והפנקסים שממתינים בערכת עיתונות בכל אירוע. אם הם רוצים להעביר לי חומרים על Disk On Key, אני מבקש שישלחו במייל או מעתיק לנייד ומשאיר את הדיסק במקום. חנייה אני מעדיף לשלם בעצמי, ולהתחשבן אחר כך עם הנהלת חשבונות במערכת. נפלתי רק פעם אחת, במסיבת העיתונאים הראשונה שהייתי בה, כשנתתי ליחצ לשלם על החנייה. כבר בדרך הביתה הבנתי שזו הייתה טעות, ואת הסכום שהיחצ שילמו תרמתי לעמותת לתת.
זה לא תמיד קל לוותר על המתנה. היחצן עושה לא פעם פרצוף נעלב, ומתעקש “אז אולי תיתן למישהו במערכת?”, וגם העיתונאים האחרים עלולים לתת בך את מבטי ה”עוד פעם הוא והפרינציפים המיושנים שלו”. וכמובן, זה לא פשוט לוותר על מתנה שווה במיוחד כשהמוח משדר “רוצה, רוצה, רוצה”. אבל בסופו של דבר עדיף לוותר ולדעת ששום דבר, אפילו התת-מודע, לא השפיע על תוכן הידיעה שכתבת ושלחת לעורך.
בחזרה למתנה של HP. משום מה, חשבתי שמרבית העיתונאים ינהגו כמוני. מסתבר שהייתי תמים מדי. עד כמה שהבחנתי, כולם לקחו את התיק. עיתונאים צעירים וותיקים כאחד, גם כאלו שהמערכת אוסרת עליהם קבלת מתנות, גם כאלו שבהזדמנות זו או אחרת אמרו שהם לא לוקחים מתנות. כנראה שהפיתוי היה גדול מדי. נו, זה באמת היה תיק יפה.
זה לא צריך לעבוד ככה. עיתונאי לא יכול לקבל מתנה ממושא הסיקור שלו, ואחר כך לכתוב עליו ולקוות שהוא יישאר אובייקטיבי. זה בלתי אפשרי, ולו בגלל מראית העין שבדבר. הבעייתיות של הנושא זועקת לשמיים, ולא סתם עידוק בחר לכנות את המתנות האלו שוחץ (אגב, עידוק מתוודה שהוא לא צדיק הדור, וחוטא לעתים במתנות קטנות דוגמת Disk On Key, אותם הוא מחשיב כזוטות לאור מחיריהם היום).
לכן, התחלתי בשבוע שעבר לתעד בטוויטר שלי את המתנות שמחלקים היחצנים, ואת מעט העיתונאים ההגונים שבוחרים לוותר עליהן. לפני כמה ימים עידוק הציע הצעה שאי-אפשר לסרב לה – להעביר את הפרויקט הצעיר ל-404. לכן, מעתה, אדווח כאן על המתנות השונות שזוכים העיתונאים לקבל, כולל תמונות ואותות הצטיינות לסרבני המתנות.
אבל לבד אי-אפשר. קיבלתם קומוניקט שמבטיח מתנה בתמורה להגעה לאירוע? הייתם במסיבת עיתונאים וחילקו משהו? צלמו ושלחו בתוספת פרטים ותיאור קצר לדוא”ל StopTheFreebies@gmail.com. חשאיות מובטחת למעוניינים, למרות שאין במה להתבייש. יחד נשים לזה סוף (נו, מותר לשגות באשליות לפעמים).
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
כל הכבוד! כן ירבו
וכבר כתב רוברט סיאלדיני (ויסלח לי האדון אם אייתתי את שמו לא נכון), על ה-Principle of reciprocation
סיאלדיני הוא פסיכולוג שחקר את מנגנוני ההשפעה. איך לגרום למישהו אחר לעשות את מה שאני רוצה, בעצם. והמנגנון הראשון שהוא מתייחס אליו כמעט בכל פעם הוא ה”מידה-כנגד-מידה”. אנחנו כבני אדם אולי חושבים שאנחנו יכולים להתעלם מזה, אבל לא. מדובר בתהליכים שאינם מודעים כלל.
ובניגוד אלינו, בני התמותה הפשוטים, אנשי מכירות יודעים היטב את עקרונות המשחק, לפעמים מתוך חוש אינטואיטיבי, ולפעמים מהדרכות ולימוד מסודר.
(אחד הדברים הראשונים ש-ס’ עשה במחקרו היה להגיע לסמינרים של אנשי מכירות, בכל הרמות.)
אולי במקום להשאיר ליח”צנים את המתנות (הרי הם ימצאו בהם שימוש כלשהו) תעשו דווקא ותקחו אותם, לטובת פרוייקט מכירה פומבית שלהן למתנות צדקה? ככה גם המפרסם ירוויח פרסום חינם, הגולשים ירוויחו מוצרים זולים, וארגוני הצדקה ירוויחו קצת כסף.
תומר – חשבנו על משהו בכיוון פחות או יותר, ואני בודק אפשרויות לשת”פ עם ארגון צדקה.
סליחה על מחשבת הכפירה, אבל: אם כולם נותנים מתנות, אז הם בעצם לא מיוחדים בזה, נכון? אין סיבה לכתוב טובות דווקא עליהם, כי האחרים נהגו בדיוק כמוהם.
במילים אחרות, אם אתה מקבל שוקולד מכולם, זה כבר לא משפיע לך על חוש הטעם.
המתנה היחידה שלקחתי על אף שבאמת הייתי צריכה לסרב היא מכונית שלט-רחוק חמודה שחילקו הוט בסיום מסיבת העיתונאים שלהם בהכרזה של ה-UFI. לא שיש לי עניין בצעצוע כזה, אבל ישר חשבתי על בן-דודי הצעיר שישמח מאוד לקבל אותו. ובכלל, כלקוחה ותיקה של הוט, אני מאמינה שמימנתי יפה מאוד את הצעצוע הנ”ל.
המחברות והעטים זה מאסט כי לרוב הם משתמשים אותי לכתיבת הערות במהלך האירוע, אם לא יוצא לי לשלוף נייד.
הערה אחרונה – לא משנה אם אני לוקחת את השוחץ או לא (בדרך כלל אעדיף שלא), עצם קיומו הופך בעיני את היחצ”ן והמוצר שהוא מקדם ל”פחות טובים”. אם אתם צריכים לשחץ עיתונאים, כנראה שהמוצר שלכם לא עומד בפני עצמו.
לגבי שת”פ עם ארגוני צדקה: אפשר כמה. אחד לבגדים, אחד לצעצעועים (לילדים) ואחד לכל שאר המוצרים הפרסומיים.
שפרה,
אם להרחיב קצת את המטאפורה שלך… כשאתה מקבל שוקולד מכולם, אז פתאום מישהו שלא נותן לך שוקולד כבר לא עומד ברף.
עומר זה מאוד יפה אפילו נאיבי מה שאתה כותב. לדעתי עיתונאי צריך להפעיל שיקול דעת. יש מידתיות במתנות. בעיקר השווי שלהם. תיק שאתה מקבל זה לא כמו טיסה לחול או הנחה על רכישת רכב. אלה המתנות ה’מסוכנות’. אני לא חושב שישנו יחצן כל כך תמים לחשוב שעיתונאי יפרגן לו או ירגיש ‘חייב’לו בגלל שהוא נתן לו תיק או כל פיצ’קס אחר. עיתונאים כבר רגילים שמגרזים אותם. וכבר הייתי עד לעיתונאים שגורזו ופונק ובסוף בכל זאת שחטו.
בנוגע להצעה לתרומת השוחץ שהועלתה פה: אני לא מתלהב. גם לא נגד תרומת הספר/התיק/דמי החניה בדיעבד. הסירוב לקבלת המתנה צריך להתבצע מול היחצ”ן עצמו, בנימוס האפשרי אל מול פניו/ה הנעלבות. יש בכך אקט סמלי – “אני לא ניתן לקניה בכסף”.
עומר שלום
חפש בגוגל את הכתבה של ארי ליבסקר,
“אכול ושתה כי מחר הדד-ליין”
אני מסכים עם כל מה שכתבת, ומה שסיפרת זהו קצה הקצה. אני מניח שאם תשחזר את מסע ההתהוללות (העיתונאי) של ליבסקר היום, תקבל מתנות בשווי הרבה יותר גבוה. מה שהוא מספר שם זה פשוט לא להאמין. אבל לא מפתיע.
לעומר – תודה על הפוסט החשוב.
אנא פרסם גם מי החברות שמנסות לשחד את העיתונאים וגם את שמות אנשי היח”צ שחושבים שזו עבודתם.
רק על ידי חשיפה של אור השמש ניתן להילחם בתופעות כאלה.
אבינועם – כן, ייתכן מאוד שאני נאיבי. אבל לדעתי, עצם העובדה שעיתונאי מקבל מתנה ממושא הסיקור שלו מהווה פגיעה בשיקול הדעת שלו. אולי תיק של 200 שקל הוא לא מתנה מסוכנת כמו טיסה לחו”ל, אבל לא צריך להיתמם ולהגיד שאין שם סכנה בכלל.
האם אתה באמת יכול להתחייב שאותו תיק שחילקה HP לא השפיע על אף אחד מהעיתונאים שלצדם הוא ישב בשעה שכתבו את הידיעה? האם אפשר להגיד בוודאות שבמוחו של אף אחד מה לא חלפה ולו לרגע אחד המחשבה “אולי כדאי שאכתוב דברים יפים, כדי שאקבל מתנות כאלו גם בעתיד?”.
וכמובן, יש את סוגיית מראית העין. העיתונאי מקבל מתנה, ואחר-כך כותב ידיעה על מי שהעניק לו אותה. מה היינו אומרים לו מדובר היה בתחום אחר – למשל, קבלן מביא מתנה נאה לפקיד עירייה, שאחר-כך חותם לו על רישיון הבנייה? מסיבה זו בלבד אני לא מקבל שום מתנה, כדי שאף אחד לא יוכל לומר על ידיעה שכתבתי “נו, ברור שהוא יפרגן, הרי היחצן שלהם נתן לו תיק”.
אני מסכים איתך שבוודאי יש עיתונאים שפונקו ואז שחטו, אבל האם אתה יכול להתחייב שאין אף עיתונאי שפונק ואז פרגן בטירוף? אני בטוח שאם נעשה בדיקה נמצא כמה וכמה כאלו.
שי – יש משהו בדברייך, וכבר חשבתי על רעיון שיאפשר להעביר את המתנות לתרומה בלי לקחת אותן. ייתכן שאפרט אותו כאן כאשר הוא יהיה מגובש יותר.
השאלה היא למה בכלל התחיל המנהג הזה ששל חלוקת המתנות. מילא ארוחה, אבל מתנה, ועוד כזו שיוזמי מסיבת העתונאים צריכים לרכוש?
אין לכך הצדקה. יש יחצנים שאומרים שגם הם היו רוצים להיפטר מהנוהג הזה אבל הם לא יכולים להיות הראשונים.
אם באמת עיתונאים יפסיקו לקחת או יתנו את ההשתתפות במסיבת העיתונאים בכך שלא יהיו מתנות, זה ייפסק אחרי תקופת מה.
אלא מאי, יש עיתונאים שמרוויחים כל כך מעט, או עובדים בכלל ללא שכר, ואינם יכולים לעמוד בפיתוי.
עומר, איפה אתה חי???
עיתונאים רבים חיים על חשבון לקוחות. זה קורה בעיקר בתחום הצרכנות, הפנאי, אפנה ועיצוב. אני מדברת על עיתונאים שהמטבח שלהם בבית הוא מתנה, על עיתונאים ששיפוץ הבית שלהם מומן על חשבון לקוח, על נופש של שבוע בחו”ל מחברת טיסות, על גרדרובות שלמות ועוד דוגמאות רבות ורעות במיוחד.
ההוראה צריכה לצאת ממערכות העיתונים, אולם הם משלמים כ”כ מעט לכתבים, שההטבה היחידה שנותרה לעיתונאים, הן המתנות.
שישלמו כמו שצריך, רק לאנשים מוכשרים. שיתנו הוראה חד משמעית לא לקחת דבר העולה על סכום של 50 ש”ח מיחצ”נים ולקוחות ויענישו את אלו שעוקפים את ההוראה.
כך נפטרים מהרעה החולה.
מה שעצוב בכל הסיפור, הוא שמשרדי יח”צ ולקוחות שאין להם מה לתת (או תקציב מתנות) לעיתונאים, פשוט לא נחשפים!
יש גם “מתנות” מסוג אחר: איך אתה מתייחס להבטחה לסיפור או ראיון בלעדי מיחצ”ן? האם העובדה שהובטח לך סיפור כזה גורמת לך לכתוב דברים חיוביים על הלקוח של אותו יחצ”ן? נראה לי שלא, אבל אולי יש כאלה שזה משפיע עליהם
הטור הזה שקול ל”היום יכולתי לחצות במעבר חצייה באדום ולא חציתי” (בחר עבירה או הפרה של כלל חברתי-מוסרי אחר, אם אתה לא אוהב את ההקבלה המסויימת הזו).
למה אתה מצפה לתשואות על-כך שאתה עושה את המוטל עלייך? אני חושבת שבמקרה כזה קצת צניעות הייתה עדיפה על פרסום טור בסגנון של ‘תראו איזה מתנות הציעו לי ולא לקחתי – איזה גבר אני’.
עוד משהו. ראיתי הרבה כתבים סביבי שדיברו גבוהה גבוהה נגד לקיחת מתנות יח”צ, והחזירו ליח”צנים חוטים ושרוכי נעליים. אבל כשהיו טיסות חינם לחו”ל, הם עלו על המטוס כמו גדולים ותמיד נימקו את זה בכך שמושא הסיפור חשוב ביותר. חייבים לשלוח כתב לקנדה לסקר את השקת המקרנים החדשים של חברת טושיבה, אין פה שאלה בכלל. הם עושים את זה למען המקצוע! אז תרשה לי להיות ספקנית לגבי כנות ההצהרות שבפוסט הזה ושל סרבני מתנות בכלל.
מה שאדר אמרה. לא יודעת מה יותר עלוב ועצוב, עובדים של עיתון/אתר חדשות גרוע וזניח שלוקחים טיסות לחו”ל חינם, כרטיסים לאירועים חינם ומכוניות צעצוע חינם לאחיין וחושבים שזה עושה אותם חשובים, או הצדקנים שרבים איתם באינטרנט על איזה צ’ופצ’יק מותר לקחת מיחצ”ן ואיזה לא וחושבים שזה הופך אותם לוודוורד וברנסטין.
לא לקחת מתנות ממושאי סיקור זה בסיסי. טור על כמה שאני נפלא שאני לא לוקח מתנות רק מפתה לבדוק את ההרגלים האחרים של אותו העיתונאי.
אבל גם זו תהיה טעות עלובה, כי כשהעיתונות הישראלית בכלל והכלכליסט בפרט מלקקים את הרקטום של הפוליטיקה והתעשייה ובעלי ההון מצד אחד, ומנסים למצוא את הדרך הנמוכה והזולה והסליזית ביותר לארנקם של הלקוחות מצד שני, לא המוסר או היומרנות או אפילו העבודה העיתונאית של פיון אחד שיתחלף תוך שנה בפיון אחר הם מה שמשנה.
יש גם את עניין המידתיות. אני כן לוקח מחברת ועט כשאני צריך לכתוב במסיבת עיתונאים, ואני כן לוקח דיסק און קי בגלל שהעלות שלו זניחה ואני צריך את המצגת שיושבת עליו להכנת הכתבה. מצד שני, לא הייתי לוקח תיק ב-200 שקל ולא הייתי מקבל אף מתנה אחרת שנועדה לשחד אותי.
והאמת, בתחום הסיקור שלי, אני לא מצליח לזכור שמישהו בכלל ניסה. זה באמת יותר רווח בתחום הפנאי והצרכנות.
אדר, דורה – אני לא מצפה לתשואות, ואני לא חושב שאני וודוורד וברנסטין, רחוק מכך. אם גם הייתן מכירות אותי הייתן יודעות שהדבר האחרון שמעניין אותי הוא לצאת גבר.
ברור לי לחלוטין שמדובר במשהו בסיסי, ולכן הופתעתי (ושוב, ייתכן שאני תמים מדי) מכך שיש לא מעט עיתונאים אחרים שלא חושבים ככה.
העובדה שכשבאירוע של 20 עיתונאים רק בודדים בוחרים להימנע מלקחת את המתנה, מדגישה עד כמה רבים מחברינו למקצוע לא חושבים שזה בסיסי. ודורה, לא מדובר כאן רק בעובדים של כלי תקשורת זניחים, אלא בכתבים בכמה מכלי התקשורת הגדולים והמשפיעים ביותר בישראל.
למרות שהתעסקתי בעצמי במקרה זה, לא זו המטרה של המדור שאנחנו מנסים לייסד כאן. המטרה היא לנסות ולחשוף עד כמה רווחת התופעה, ואולי גם לצמצם אותה. העובדה שיש לעיתונות בעיות אחרות היא נכונה, אבל הטיעון שהדיבור על נושא המתנות עקב כך הוא טעות פשוט לא רלוונטי. צריך לפתור גם את בעיות אלו וגם את בעיות אלו, וזה התחום שבו בחרתי להתמקד במקרה זה.
אתן מוזמנות לבדוק את ההרגלים המקצועיים האחרים שלי. עד עכשיו לא עשיתי משהו שאני מתבייש בו. ולגבי הטיסות לחו”ל – אני מסכים שזה חמור פי כמה מסתם מתנה, ולא סתם ברוב המערכות הגדולות אסרו בתכלית את סוג השוחץ הזה. אני עצמי לא טרם הוטסתי לחו”ל באדיבות היחצן, ונכון לעכשיו אין לי שום תוכניות לעשות את זה בעתיד, גם אם אקבל הצעה.
דורה – צר לי שהתקופה שלך בעיתונות גרמה לך להרגיש כמו פיון. לשמחתי, לא הזדמן לי להרגיש ככה באף אחת מהמערכות שעבדתי בהן, ובפרט בנוכחית.
ש. – אתה מעלה נקודה מעניינת. מצד שני, סיפורים וראיונות בלעדיים, לעתים גם באדיבות יחצנים, הם חלק מהמקצוע שלא בטוח שאפשר לוותר עליו. לא זה המצב עם המתנות.
קורא – אכן, מתנות סמליות הן בסדר בעיני רבים, ואין לי טענות לעיתונאים שלוקחים את הניירות, העטים ודומיהם. הסיבה שאני נמנע מהן, פרט לסוגיית מראית העין, קשורה לאופי שלי וגם לכך שאני לא מהמר כלל מאז הפעם שבה הפסדתי סכומים לא זניחים בקזינו באלטנטיק-סיטי – אני חושש שאני לא אדע מתי להפסיק, אז מעדיף שלא להתחיל.
[…] This post was mentioned on Twitter by Orr Hirschauge, ירון בן מנשה. ירון בן מנשה said: גם זה מנעול שונא מתנות // עומר כביר נגד מתנות מיחצנים – חדר 404 (בלוג): שונא מתנות // עומר .. http://bit.ly/4EIwV9 […]
ואני חשבתי שכתבת פוסט מקסים !
מחמם את הלב לדעת , שיש פה עדיין עוד כמה אנשים ישרים .
יישר כוח .
אפשר להוסיף דעה נגד עניין הצדקה? זה עובד אותו דבר כמו מתנות – תמיד יהיה פיתוי להגדיל את הסכומים.
אם לא רוצים לקחת, לא לוקחים. אנחנו לא בפולניה, לא חייבים לגמור מהצלחת, ואם החברה/ יח”ץ הוציאו הרבה כסף על מתנות שעכשיו לא יקדמו את ענייני החברה, אז זו הבעיה שלהם.
עומר – לא אמרתי שמדובר רק בכתבים של כלי תקשורת קטנים או זניחים. וגם לא אמרתי שאני “הרגשתי” כמו פיון: זה כלל לא עניין של הרגשה. אבל ניחא. את שלי אמרתי, ומי שרוצה לטרוח לקרוא — יקרא.
אין לי מילים
פשוט
כל הכבוד!
זה נחמד ונעים בסיטואציה שכזאת… מסיבת עיתונאים בבית מלון…
תאר לך שמושא הסיקור שלך הוא מכבי תל אביב. ואתה זקוק למלון או הסעה מהמגרש או טיסה למוסקווה? ואיש חמוד ויקר שאי אפשר להגיד לו לא מוביל אותך בנעימים וגם מבטיח לך על הדרך ראיון עם הטאלנט החדש.
בדרך לחדר שהקבוצה ארגנה לך אתה רואה טאלנט אחר מנסיף קוקאין… אבל אם תכתוב את זה אתה יודע שאין סיכוי שתחזור לארץ עם הקבוצה ( וקר בחוץ, וזה מזרח אירופה ואין סיכוי שמונית שתתפוס תוביל אותך בלי לשדוד אותך בדרך…), ואין סיכוי שהעורך ייתן לך לסוע פעם הבאה לסקר אותם ( כי פשוט יופעל לחץ מבעלי העיתון לפטר אותך אחרי שיחה עם השוטר הצבאי…) אז אתה מעלים עין. והנה 20 שנה אחרי מישהו צריך להתאבד… והכל כי לא עצרת את זה בזמן…
פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט.פתאט. פתאט.פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט.פתאט. פתאט.פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט.פתאט. פתאט.פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט.פתאט. פתאט.פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט.פתאט. פתאט.פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט. פתאט.פתאט. פתאט…
ומחזקת את דברי אדר ודורה..פתאט……
[…] שהשתלחנו ביחצנים שמחלקים מתנות לעיתונאים, הגיע הזמן לראות קצת מה באמת זוכים הכתבים השונים לקבל. […]