פסיקים-במקום-סוגריים
פוסט של Figgy
שנתיים וחצי הוא לא החליף איתי מילה. זה משום שעובדים בלתי-בכירים אינם זוכים ממנו ל”שלום”, אפילו לא לניד ראש במעלית. המיילים החגיגיים שהוא מפיץ מפעם לפעם אחרי מוסף מוצלח, סקופ או הישג עיתונאי חולקים שבחים לצוות שעבד על הנושא – אף פעם לא לכל הצוות; מגיהים ומעבדי תמונה הם בין הנשכחים הקבועים (בעצם גם המנקה אף פעם לא זוכה לקרדיט, לכל הרוחות). אל הפרולטריון הוא פונה רק בהרמות כוסית בדסק בחגים, אז הוא עוטה טון דיבור שכנראה נשמע לו לבבי.
השבוע ראיתי את חדרו לראשונה מבפנים. הוא זימן אותי אליו בצו חמור ומיידי (מזכירתו התקשרה אליי כשעוד הייתי בדרך לעבודה). לפני כן ישבה אצלו הבוסית שלי וזכתה לשטיפת צוננין, ואחרי שיחת הנזיפה שלי חטף אצלו גם אחד העורכים. כולנו נקראנו אליו באותו עניין – מחדל נוראי שנתגלה בעמוד האחורי של העיתון שהתפרסם באותו היום. התיישבתי מולו, והוא הצביע בזעף אל המדור הבעייתי. בחיל וברעדה הבטתי בדף: מתברר שגיל האנשים שהוזכרו במדור ההוא נכתב כמה פעמים בפורמט הזה – “צוקרברג בן ה-36”, ולא כפי שמקובל בעיתוננו – “צוקרברג (36)”. אני, המגיהה, הש.ג. של העיתון, החמצתי את הטעות הזאת. לא האחדתי את כל הגילים בתוך סוגריים, כראוי, ובמקום זה פיזרתי אותם ברשלנות בין פסיקים. נטשתי את משמרתי. הפקרתי מילים פצועות בשטח. נכשלתי.
ננזפתי במשך 10 דקות. הוא השתדל לגוון את אוצר המילים, אבל בינינו – יש בכל זאת גבול למספר המילים השונות המשמשות בעברית כדי לתאר כֶשֶל פסיקים-במקום-סוגריים שכזה. לכל אורך שיחת התוכחה, המסר שעלה מבין השורות היה “כעת אצעק על הכפופים לי כדי להרגיש יותר גבר, אחרי שמישהו העיר לי שבעיתון המוקפד שלי יש פסיקים-במקום-סוגריים”. הוא חזר ואמר שזה חמור מאוד. מאחר שמיאנתי ליפול לרגליו חדורת אשמה נוכח הטרגדיה, הוא האשים אותי שאני מקלה ראש בעניין, ושדרדרתי את העיתון ל”רמה של מקומון”. הוא הטיח את גיליון-המריבה בשולחן וחזר ואמר, “אבל אני לא מבין, איך יכול לקרות דבר כזה?!”.
מעולם, למיטב זיכרוני, לא ננזפתי על ידי בוס בחומרה שכזו. ישבתי וישבתי שם, מתקשה להבין על מה המהומה, והאיש סירב להתעשת. מה לעשות, שאלתי את עצמי באותן דקות ארוכות. האם לשתוק ולחכות שיתעייף? האם לפרוץ בבכי ובין יפחה ליבבה להבטיח לו ששנית מצדה לא תיפול? האם להמשיך להתנצל על שאני מגיהה כזו, עלבון למקצוע, שהטעות הנוראית שלה מביישת דורי דורות של כותבים עבריים? (בדקו בשיריו של אלתרמן בעצמכם, קראו אצל ביאליק, לכו אפילו עד התנ”ך עצמו אם תרצו – ותראו שהפורמט העברי הקלאסי לכתיבת גילים של מרואיינים הוא בתוך סוגריים). האם אהיה אנוסה לרדת מהארץ מחמת הבושה הגדולה?
ביני לביני התעצמו הלבטים, וכמעט החלטתי שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה פשוט להפנות לאיש את גבי, להסתלק מהחדר ולעולם לא לחזור אל בין כותלי מערכת העיתון שלו.
(אבל החלטתי נגד זה, כי בדיוק עמדו להגיע התלושים לחג ולא רציתי להחמיץ אותם. בסוף יצא שזה רק 200 שקל. קמצנים.)
לפני שאני שוברת את הכלים, חשבתי להזכיר לאיש שיש לו על הראש דאגות חמורות הרבה יותר מאסון הפסיקים-במקום-סוגריים שהמטתי אני עליו. למשל, שבין סקופ למשנהו, ובינות לכתבות-הפוליצר המדהימות הגודשות את העיתון שלנו, מתפרסמים מדי יום – באישורו ובעידודו – גם הררים של חומר יחצ”ני חסר כל ערך עיתונאי; או להזכיר לו, למשל, שהוא משלם משכורות לכתבים ועורכים שמוציאים תחת ידיהם ללא הרף כתבות רצופות שגיאות מביכות *באמת* – ואילו ראה כתבה אחת במצבה הגולמי, לפני שקיבלה החייאה מידי המגיהים, הוא היה מבין אל נכון שחבל לבזבז זמן על זוטות כמו הפסיקים-במקום-סוגריים. חשבתי גם להפנות את תשומת לבו לכך שרבים מעובדיו מסתובבים ממורמרים ושוטמים את מקום עבודתם – בין היתר בגלל הזלזול של הנהלת העיתון בפועלים ה”שחורים”, בעודה מתמקדת בהאדרת שמם של הכתבים-כוכבים; בגלל בעיית היחס הנוקשה-עד-עוין במחלקת כוח-האדם של העיתון; בגלל הניסיונות לשחד את העובדים בקרמבואים במטבח ובהוצאות כספים ראוותניות (דוכן צמר גפן מתוק במערכת! הקלטות אולפן מקצועיות!), בתקווה שישכחו שמשכורתם לא הועלתה זה שנתיים וחצי (ואף ירדה לזמן מה). וכן, גם בגלל שאינך טורח לומר שלום במסדרונות, לעזאזל.
אבל בעודי חושבת את כל זה ונועצת מבט מזוגג בפניו המתעוותות בכעס שאין לו סוף – אלליי, הוא כנראה *ממש* אוהב סוגריים (או ממש שונא פסיקים) – הבנתי שכל מה שאגיד לא ישנה מאומה. כמו רבים מעובדי מערכות העיתונים, הוא אינו רואה אותי כאדם, הוא רואה אותי כמגיהה – היצורים המוזרים האלה שאוהבים דקדוק, ששותלים פסיקים סוררים והורסים משפטים נשגבים של הכתבים המחוננים, ושכל תכליתם להיות עיכוב אחרון ומעצבן בדרך לירידת העיתון לדפוס (וכמובן, לשמש שעיר לעזאזל כאשר מתגלית טעות מביכה בעיתון). הבנתי עד כמה הוא חושב שהוא טוב ממני, ונזכרתי גם במשפט שהוא אוהב להגיד פה ושם למגיה שמעז לנסות להרים ראש: “תזכרו שב’הארץ’ אין מגיהים” (או: אני עושה לכם טובה שאני בכלל מעסיק אתכם, אפסים).
האם הפסיקים-במקום-סוגריים שלי ירסקו את מעמדו של העיתון, יפגמו בסקר ה-TGI הבא שלו ויפחיתו דרמטית או מספר המנויים? האם הפדיחה תשנה את פני התקשורת בישראל? האם האקדמיה ללשון העברית תיקרא להכריע בסוגיה הכאובה? ימים יגידו. מה שבטוח, אדוני המו”ל, זה שאתה תמשיך להתקטנן על פסיקים וסוגריים, ואני אמשיך – לעת עתה – להציל יום יום את העיתון היוקרתי שלך מעשרות פדיחות קטנות וגדולות שלעולם לא יגיעו לדפוס, ושלא תדע כי אי פעם התקיימו.
• פורסם לראשונה בבלוג של Figgy, “שותף נולד“
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
מה הבעייה בעצם?
על עבודה טובה משלמים לך. צריך גם כל בוקר לשאת לך שיר הלל על זה שאת לא עושה פאשלות?
וכן, על פאשלות ננזפים. קורה.
לא, שמוליק, הבעיה היא שכשעובדים בעיתון גרוע, וההנהלה לגמרי בסדר עם זה שהוא גרוע, ויום אחד הגביר מזמן אותך אליו ומקדיש חצי שעה מזמנו היקר לנזיפה על פאשלה קטנה בכל קנה מידה אובייקטיבי, אתה מרגיש שאתה חי תחת מגפו של דיקטטור קפריזי שהכל מתנהל לפי הגחמות הבלתי צפויות שלו ולא לפי חוקים הגיוניים.
ואגב, אתה מרגיש ככה בצדק כי ככה עיתונים מתנהלים בישראל — אייטמים “טובים” הם כאלה שמתאימים לשאיפות הפוליטיות והעסקיות של הבעלים או מקדמים את העיתון בתחרות המטומטמת והקטנונית שלו עם עיתונים אחרים, אייטמים “רעים” הם כאלה שמישהו אמר לבעלים משהו עוקצני לגביהם, וכל השאר הוא רק פילר שנועד למלא את הנייר בין הפרסומות.
ספציפית יותר, אם אתה אחד מהמעטים בין עובדי העיתון שיודע עברית, ואתה מקבל התקפי לב מדי יום כשאתה קורא את מה שיוצא מעטם של אנשים שלכאורה מקצועם הוא כתיבה (אלא שלא שוכרים אותם כי הם אינטליגנטים או יודעים לכתוב — שוכרים אותם על פי קפריזות, ראה למעלה), כשהרבה מזה גם מתפרסם ככה בעיתון ואף אחד לא פוצה פה, ואתה גם ככה מרגיש כמו הילד עם האצבע בסכר של העילגות, אז כשצועקים עליך על פסיקים זה ייראה פשוט אבסורדי וקפקאי.
בקיצור, מעולם לא הייתי מגיהה אבל אני יודעת בדיוק איך הבחורה מרגישה.
מה גם שמאייתים את זה זאקרברג, לא צוקרברג, לעזאזל. (סתם. מארק זאקרברג לא בן 36 ואני לא יודעת על איזה צוקרברג היא מדברת. אבל האיות העילג הזה ממש עצבן אותי כשעבדתי בכלכליסט.)
פוסט נהדר.
ולמה השם Figgy מקשר לא ל-Figgy?
מה שדורה אמרה.
(ותודה על הבמה, עידוק)
תודה, יאנה, תיקנתי.
סתם ניטפוק קל, זה לא אמור להיות “מקפים במקום סוגריים”?
מקף = –
פסיק = ,
משעשע… או עצוב.
באמת כתבתם 36? כי לפי ויקיפדיה זה 26.
סליחה, אבל בו-הו
לא עשית את העבודה שלך וננזפת במשך עשר דקות…
וואו, עשר דקות שלמות?
חשבת שאולי זה היה לוקח הרבה פחות אם היית מגיבה בצורה שאינה “מבט מזוגג”? אם היית נותנת לאיש איזו אינדיקציה שאת קולטת את מה שהוא אומר?
ביום שבו תהיי מנהלת, שאחראית על תפוקה של יותר מאדם אחד (את), ביום שבו תצטרכי את לעשות שיחה עם אדם שלא עשה את העבודה שלו כמו שצריך –
לא – ביום שבו תצטרכי לעשות כמה שיחות כאלה ביום, עם כמה אנשים שונים – תוכלי לדבר.
מה נראה לך, שכשנמצאים במשרת ניהול כזו יש פנאי, או אפילו אתה יודעת מה – פנאי נפשי, להתייחס לכל אדם שאיתו את צריכה לעשות שיחת נזיפה כאל מלכת אנגליה? או לחלופין כמו אל ילדה בת חמש שצריך לדבר אליה בעדינות כדי שלא תיעלב?
ולא, הוא לא חייב להגיד לך שלום במסדרון כדי שתעשי את העבודה שלך כמו שצריך, ואם את רוצה שהוא יגיד לך שלום במסדרון, או לחלופין יכיר בך אישית כשהוא מציין לשבח את עבודת הצוות – אני מקווה שברור לך שאת בכיוון הלא נכון.
אבל את הרי מעל זה, נכון? זו לא העבודה שאת באמת רוצה לעשות. לנסות להתקדם במקום הזה זה ממש לא לרמה שלך. אם אין לך רצון להשקיע אפילו ברמת הנימוס המינימלי בשיחה עם אדם שאת כפופה לו, אל תצפי שמישהו יזכור אותך במקום הזה, יקירתי
אני מקווה שהתחושה שאת צודקת תמשיך להעניק לך הנאה וכשתתפוצץ לך הבועה זה לא יכאב מדי.
תותחית. לפחות את עושה מזה לימונדה (:
גרמוטלה, תסלחי לי אבל חשבת לרגע שזה היה לוקח הרבה פחות זמן אם הוא היה אומר לה בצורה יפה “בפעם הבאה אנא השתמשי בסוגריים במקום במקפים” במקום להכניס אותה למשרד שלו לשיחת נזיפה.
זה גם היה לוקח הרבה פחות זמן מה”פנאי” היקר שלו, זה גם היה מתקבל בצורה טובה יותר ואולי זה גם היה נותן תחושה ששווה להתקדם במקום כזה.
נכון, הוא לא חייב לומר לה שלום במסדרונות, אבל מותר לעשות גם דברים שלא חייבים. מנהל טוב הוא כזה שמוצא זמן להתייחס לעובדים שלו כבני אדם ולא כבובות על חוט.
ובנוגע לטענה שלך על הרצון של הכותבת להשקיע ברמת הנימוס המינימלי בשיחה עם אדם שהיא כפופה לו. אז אני חושב שכדאי להבהיר לך שהיא לא כפופה לאף אחד. נכון, היא עובדת אצלו אבל זה לא אומר שהיא צריכה לכפוף את ראשה כאשר צועקים עליה. היא בן אדם וככזה מותר לה לצפות שייתיחסו גם אליה בכבוד ואם היא עשתה טעות, אפשר לתקן בנעימות ולא בצעקות. נימוס מקבל מי שמתנהג בנימוס.
אתה יודע מה, אורי? אתה צודק.
ואין ספק שהסיטואציה שתוארה הקפיצה אותי ממקומות שלי ויכול להיות שאני בכלל לא מבינה את הסיטואציה – יכול להיות שבאמת האדם הזה שישב יולה הוא מפלצת חסרת רגישות, אדם אטום ומסואב שפשוט רצה לאורר את העצבים שלו על מישהו והתלבש עליה.
וכולם מתגייסים בשירת הלל, כי מה יותר קל מלהזדהות עם האיש הקטן ולשנוא את הבוס.
אבל מה לעשות שיש תמיד שני צדדים לסיפור. כשהייתי סטודנטית הייתי ביקורתית מאוד כלפי כל המרצים שלי, עד שלימדתי את הקורס הראשון שלי.
וכשהייתי עובדת זוטרה, במשך שנים הייתי ביקורתית כל כך כלפי חלק מהמנהלים שלי. קשרים אין ספור התהוו בפינת האוכל על גבם של הממונים עלי. אין דבר קל מזה. במיוחד כשעשית פאשלה, ונוזפים בך. וזה מערער, ולרגע מרגישים מושפלים וקטנים. ואז – מה יותר קל מלהשמיץ בפראות את אותו מנהל בפני אחרים שנמצאים באותה סירה, ולקבל מהם הסכמה אוטומטית. כי זו הדרך הכי קלה להרגיש טוב עם עצמנו – להפוך מישהו אחר לקטן. ואם זה מישהו שמאיים עלינו – עוד יותר טוב. אנחנו קטנים וטובים, והוא גדול ורע. והעולם שוב הגיוני.
כמה שנים קדימה – ועכשיו אני המנהלת. 30 אנשים.
אתה באמת חושב שקל לתת מוטיבציה לאנשים?
שמספיק לבקש בנימוס ואנשים יעשו את העבודה שלהם?
באמת שצר לי לאכזב. הלוואי וזו לא היתה המציאות שלי.
גרמולטה,בסגנון שלך: סליחה, אבל בו-הו.
עבדתי תחת בוסים שמצליחים להפיח מוטיבציה בעובדים שלהם, לא בזכות גערות, צעקות והתעלמות במסדרונות – אלא בזכות כריזמה, מקצועיות ויחסי אנוש טובים.
כן, לפעמים בוס צריך להיות קצת מניאק. אבל בוס גרוע שמתייחס חרא לעובדים שלו – מקבל בחזרה עובדים חרא ששונאים את העבודה שלהם.
אבל אני כן אסכים לחלוטין עם זה שיש שני צדדים למטבע, ולפעמים קשה לעובד/סטודנט הקטן להבין שיקולים מערכתיים.
גרמולטה, אני לא יודעת איך את מתייחסת לעובדים שלך, אבל לפי ההתנשאות, העליונות וההשתקה בתגובה הקודמת שלך, יש לי הרגשה שלא כל כך נעים לעבוד אצלך.
דורה, לפעמים נעים ולפעמים לא נעים, אני בן אדם
לפחות אני יכולה להביט בעצמי במראה ולדעת שאני עושה הכל כדי שהזכויות של העובדים שלי יישמרו, כולל להיאבק עבורם אצל כל מי שצריך, מתי שצריך
זה שווה הרבה יותר בעיני מלהגיד בוקר טוב 30 פעם בכל בוקר במסדרון, במיוחד אם עובר עלי חרא של יום
מי שלוקח אחראיות על הפאשלות שלו מקבל אצלי את כל הקרדיט, הפרגון והקידום, ולכולם מותר לטעות
אבל כנראה שיש אנשים שמעדיפים שפשוט יהיו אליהם נחמדים וילטפו אותם. חבל מאוד שזה לא יכול להיות ככה, באמת חבל.
הדיון הזה כבר חרג מזמן מגבולות הפסיקים במקום סוגריים. כל מה שאני אומרת זה שהתמונה היא לא שחור ולבן,גם המנהלים שלכם הם בני אדם. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.