עיריית תל אביב תשמח להעמיד לרשותך חלל ציבורי. אה, אתה לא בנק הפועלים/סלקום/אורנג’/הבורסה/נייקי? אז סע, סע לנו מהפרצוף
זיו מזרחי ארגן את Print Preview, ערב הקראה שהטקסטים שנקראו במסגרתו ראו אור כמגזין מקוון, המצורף כאן. להלן דבר העורך של מזרחי מתוך המגזין, בעריכה קלה ובתוספת לינקים ותמונה.
– ע”ק
דבר העורך
שעטות האוטובוסים פילחו את קולות המקריאים ב-Print Preview הראשון בכיכר מסריק שבתל אביב.
נכון לעת כתיבת שורות אלה, אנחנו מעדיפים שלא לקיים את ערבי ההקראה שלנו בחללים מסחריים כמו פאבים או בתי קפה. למען האמת, התעתדנו לקיים את הערב באחד המרכזים הקהילתיים בעיר, אך מסתבר שהדבר כרוך בעלות של מאות שקלים. כיצד יישא האזרח הקטן בעלות כזאת? אליבא דעיריית תל אביב, יירשם כעמותה (ואז יפנה לוועדת אולמות ויסובסד. אולי), או שיגבה תשלום מהמשתתפים.
עיריית תל אביב, שמעמידה את המרחב הציבורי שלנו לרשות תאגידים, עיריית תל אביב שמפקירה את שדרותינו למירוץ “נייקי”, שמספסרת בכיכרותינו ליוגורט “מולר”, צריכה לאפשר גם פעילות תרבותית בעלת אופי לא מסחרי.
העירייה לא אמורה להציע לנו להירשם כעמותה, לקבל חסות מעמותה, או לגבות תשלום מהמשתתפים כדי לממן את קיום הערבים במרכז קהילתי – לא הכל ספונסרים, לא הכל כסף. שירותים לתושב זה לא רק גיזום ופינוי אשפה.
זה גם להקצות חדר קטן ומושתן באחד המרכזים הקהילתיים, שישמש את תושבי העיר, ללא תשלום ובתיאום מראש, לקיום אירועים חינמיים לרווחת הציבור.
קבוצת “בפומבי” תקדם את המטרה הזאת.
ולו רק כי אנחנו מעדיפים להוציא את הכסף באירועים שלנו על שישיות בירה.
הכותרת של הרשימה הזו היא “דבר העורך”, אבל לא באמת ערכתי כלום בגיליון הזה של Print Preview, למעט שורות אלו והטקסט הקצר והאומלל שלי בהמשך הגיליון. היצירות מובאות בפניכם כמות שהן וכפי שהוקראו ע”י כותביהן בערב ההקראה. ה-Print Preview הבא, השני במספר, ייערך ב-10.06.10, בחינם, כמובן – הצטרפו אלינו.
קריאה מהנה.
זיו מזרחי, יליד 1985, הוא קופירייטר, יוצר ופעיל חברתי, היה ממארגני אספסוף הבזק נגד הנהלת מגדלי האופרה ופרסם פה קריקטורה על רשימת שינדלר בגיליון אפריל 2010
תגובות
13 תגובות לפוסט “עיריית תל אביב תשמח להעמיד לרשותך חלל ציבורי. אה, אתה לא בנק הפועלים/סלקום/אורנג’/הבורסה/נייקי? אז סע, סע לנו מהפרצוף”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
יש להחזיר את המדינה לאזרחים ויפה שעה אחת קודם!
כמה שזה לא מפתיע, זה עדיין מעצבן. בעירייה רואים את הדברים רק דרך החור שבגרוש.
אני מנסה להבין מה בדיוק הטענה: שעיריית ת”א מספקת לסלקום ושו”ת מקומות בחינם? נראה לי שסלקום שילמה קצת יותר מ”כמה מאות שקלים”. שלא לדבר על הוצאות על אבטחה ונקיון.
צפריר,
נכון, סלקום ודאי שילמה לא מעט על הפיקניק הקטן שלה בפארק הירקון. ההבדל הוא שסלקום, כמו סלקום, יכולה לשלם. אז היא משלמת ומנכסת לעצמה פיסה מהמרחב הציבורי. כך גם לגבי המפרסמים בשלטי החוצות.
כשעבדך הנאמן, מאידך, מבקש לקיים ערב הקראה, הוא מבקש לקיים פעילות לרווחת הציבור, בחינם. מהסוג שטוב אם המרכזים הקהילתיים עימם שוחחתי היו מעודדים/מקיימים בעצמם.
כשפניתי למרכזים קהילתיים בעיר נעניתי בתוקף כי יהיה עליי לשאת בעלות של כ-500 ש”ח, בטענה ש”המרכז צריך לקיים את עצמו”. מה אני, סלקום?
אז נכון, כנראה שסלקום שילמה יותר מ-500 ש”ח. אבל נראה לי ראוי שהעיריה תערוך הבחנה בין גופים מסחריים לאזרחים פרטיים, בין פעילויות בעלות אופי מסחרי לבין פעילויות נטולות אופי מסחרי – ותקצה חלל סגור לתושבים שמבקשים לקיים פעילויות חינמיות לרווחת הציבור – בחינם ומבלי להתנות את היותם עמותה.
מסכים איתך שניסיון להקביל בין ערבי ההקראה שלנו לבין פסטיבל היוגורט של מולר בכיכר רבין אינו מדוייק ואולי אף מעט דמגוגי.
אך השאלה העקרונית נותרה בעינה –
תאגידים יכולים ויוכלו לשלם.
האם עירייה צריכה לאפשר את הפקעת המרחב הציבורי, גם אם לכמה ימים/שעות לכל המרבה במחיר?
ובסוף עוד לדרוש 500 ש”ח מאזרח שמבקש לקיים ערב הקראה בחינם ל-30 איש.
ומי ישלם לאיש הניקיון שמנקה את החדר ואת השירותים לפניואחרי הפעילות? מי ישלם על החשמל ושאר עלויות התחזוקה?
נכון שמרכז קהילתי הוא מלכ”ר, אבל הוא צריך להחזיק את עצמו. בדיוק כמו שחוג במרכז הקהילתי או במתנ”ס עולים כסף (אבל פחות משהיה עולה חוג פרטי) כך אירוע שהוא פרטי בסופו של דבר (כי המרכז עורך אירועים קהיליים שונים ואם היית מגיע להנהלת המרכז ומציע להשתתף באירוע שלהם התשובה הייתה אחרת) צריך לכסות את העלות שלו.
וביננו, יכול להיות גם שמחיר שכירת חדר במרכז הקהילתי הקרוב אליך גבוה יותר מעלות התפעול. המרכזים הקהילתיים והמתנ”סים (ואת זה אני אומרת כעובדה) משתמשים ברווחים מפעילויות מכניסות כדי לסבסד פעילויות “מפסידות” כמו פעילויות נוער, אירועים קהילתיים והנחות לאוכלוסיות מעוטות יכולת. זכותם. אלה שירותים קהילתי לפחות כמו החדר אותו אתה דורש.
זיו: ומי יכסה את הוצאות החשמל של המרכז הקהילתי. או את עלות השכר של המאבטח שעומד בכניסה. או את המנקה שיצטרך לנקות אחריכם?
חדר במרכז קהילתי הוא לא בדיוק מרחב ציבורי. הוא חדר שיש לו עלויות ונכון, 500 ש”ח זה סכום לא קטן אבל אם תחשוב על זה לרגע, נראה לי שתראה שהמרכז הקהילתי לא בדיוק מרוויח על ערב הקריאה אלא מכסה את הוצאותיו.
הטיעון שמי שיש לו צריך ומחויב לשלם ומי שאין לו פטור מאוד בעייתי ולא הגיוני.
לא, העירייה לא חייבת לספק לך חלל לקיום אירועים פרטיים (גם אם האירוע פתוח לקהל הרחב וגם אם האירוע בחינם) כמו שהערייה לא מחוייבת לספק לכל אמן סטודיו או לכל זמר מקום להופיע.
יש המון פתרונות קלים ופשוטים כמו לערוך את ההקראה בבית פרטי, לשתף פעולה עם באר או בית קפה, למכור כרטיסים בכניסה, לאפשר כניסה חופשית אבל למכור משקאות וחטיפים, להתחלק בהוצאה בין המשוררים הקוראים (אם יש לך חמישה אנשים 100 ש”ח זה לא סוף העולם) לפנות אנשים שמנהלים חללי עבודה שאינם קשורים לעיריה (בעל סטודיו למחול שאין לא שיעורים בשעות האלו, גלריה לאומניות שתשמח מן הסתם על הקהל הנוסף, בית ספר או גן ילדים), אפשר גם לדבר עם משרד נדל”ן על חללים להשכרה שיש להם שעומדים פנויים, יש משרדים שיתנו לכם חלל לערב החינם כדי להביא אנשים לראות דירות.
איכשהו יותר קל להתעצבן ולשלוח מכתבים כועסים לבלוגים וגם לקבל קצת פרסום לאירוע על הדרך…
אם תשאל כל אמן מתחיל (ולרוב גם אמן מתקדם) רובם רק רוצים להראות את אומנותם לאחרים (כן! לכולם! ולרוב גם בחינם!) ולרוב אין להם ציפיה שגלריות, ירידים לאומנות, תאטראות ואיצטדיונים יתנו להם להופיע או להציג בחינם רק בגלל שהם רוצים לחלוק את יצירתם עם העולם.
איה,
הפתרונות שלך למימון ערבי ההקראה שלנו, אלו שאת מגדירה כ”קלים ופשוטים” – רובם ככולם מסחריים – החל מממכר משקאות וחטיפים, עבור בגביית תשלום מהמשתתפים, וכלה בתחינות בפני נותני חסות. תודה, אבל לא תודה.
למה תרבות חייבת להיות תמיד “בחסות” ו”באדיבות”?!
לא כתבתי בשום מקום “העירייה חייבת”.
סביר בעיניי שעיר תספק פיתרון חינמי לתושבים שרוצים לערוך אירועים חינמיים שאינם בעלי אופי מסחרי. זו מטרה שבכוונתי לקדם.
באשר להערה הקנטרנית שלך – לא שלחתי שום מכתב כעוס לשום בלוג.
הפוסט הזה מתפרסם כאן לאחר שביקשתי מעידו להפיץ את דבר המגזין המקוון שמבוסס על ערב ההקראה שקיימנו. משיקולי עריכה של עידו, ובהסכמתי, הפוסט מבוסס על “דבר העורך” שלי מתוך מגזין Print Preview.
יצרתי קשר עם עידו משום שרציתי להציף לתודעת קוראיו את מגזין וערבי Print Preview.
לא כדי “לקבל קצת פרסום לאירוע על הדרך”, כלשונך, אלא כדי לפרסם נקודה.
ברור שיש עלויות למאבטח, למנקה ולאב הבית שמכבה את האורות. השאלה מי צריך לממן את זה.
התשובה בעיניי היא די פשוטה: כפי שהתאטרון מסובסד, כפי שקרנות יוצרים מקבלות תמיכה, כפי שעמותות מקבלות סיוע מן המדינה, כך יש לתמוך באירועי תרבות שאינם מגובים בעמותה רשומה או בחברה בע”מ.
אם ערבי שירה יותנו בכך שמארגניהם יצטרכו לשלם 500 ש”ח עבור חדרון קטן – אז יהיו הרבה פחות ערבי שירה. אם יהיו חדרים ציבוריים לפעילות חברתית ותרבותית ללא תשלום, או בתשלום סמלי (100 ש”ח זה סמלי, לא 500), אזי כולם ירוויחו מזה. מחפשים מימון? פחות שני מופעי זיקוקים ביום העצמאות יספיקו לשנת פעילות שלמה, אני מבטיח.
מסכים ביותר עם זיו.
נכון שהעיריה לא חייבת לנו חדר חינם לערב, אבל לאור כל האירועים המסחריים שהעיריה נותנת בהם יד – כן, אלה שפוגעים בתחבורה ובתושבים – אני חושב שמן הראוי שיהיה גם משהו יותר חופשי.
מאיזה כסף העיריה תממן לי את החדר הזה? Oh, I don’t know. אולי מהארנונה שאני משלם? מדו”חות החניה הרבים ששילמתי בחיי?
[…] 1985, הוא קופירייטר, יוצר ופעיל חברתי ומייסד Print Preview, שבגליונו הראשון פורסם פוסט זה לראשונה, לאחר שהוקרא בפני קהל חי 23.05.2010 […]
[…] לקריאה נוספת – עידו קינן בחדר 404. […]
[…] […]