התשאול שלי בשב”כ

פוסט של עידן לנדו


ברוח התקופה, ועל מנת לקצר הליכים, פניתי לסניף השב”כ הקרוב למקום מגוריי וביקשתי לעבור “תשאול”. אחרי סדרה קצרה של אי-הבנות (“רגע, אתה עוכר ישראל או תוקע פגיון בגב האומה? לא כתוב לך בתעודת זהות? אז תוציא חדשה, כבר יהיה כתוב שם”), ותלך-תבוא-תלך-תבוא (“מבקרי ציונות זה קומה שניה, למה לא אמרת קודם? כאן זה יהודים-שונאי-עצמם”), הפנו אותי למחלקה המתאימה, בה”מ (מחלקת “וביערת הרע מקרבך”), ואמרו לי להתייצב ביום שני בשעה חמש.

התייצבתי.

הכניסו אותי לחדר קטן, מרוהט בנעימות, לא מרתף בכלל. ברקע התנגן שיר חרישי, נדמה לי של עמיר בניון, ועל הקיר היתה תלויה תמונה קטנה של ח”כ אנסטסיה מיכאלי, מחייכת באיפוק. חייכתי חזרה.

“אתה תקרא לי קפטן ג’ימי ואני אקרא לך לנדאו, אוקיי?”, הכריז-ולא-שאל גבר בשנות ה-40 שלו, בעצם בגילי, שהגיח משומקום, כמו ג’יני, והתיישב בגמישות פנתרית בכסא שממולי. הוא לבש מכנסי ג’ינס וטי-שירט בצבע חום. היו לו שתי גבות, אף, פה, ושתי אוזניים.

הוא נראה כמו כל אחד אחר, אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה חוקר שב”כ.

על השולחן היו מונחים בערבוביה מרושלת שקית בייגלה חצי גמורה, כוס תה, שלושה מאמרי דעה של בן כספית ותמונת פספורט של ח”כ דוד רותם, מחייך באיפוק. חייכתי חזרה.

“לנדו, לא לנדאו”, תיקנתי בנועם.

הוא נעץ דרכי מבט ממושך, אל הקיר שמאחורי, ואמר: “לנדאו, מה מביא אותך אלינו?”

“תראה, שמעתי שתישאלתם את יונתן שפירא, ורציתי גם”.

“באיזו עילה?”

“לא יודע. אני סומך עליכם”.

קפטן ג’ימי שוב נעץ מבטו באוויר, בנקודה כלשהי בסמוך לאוזני הימנית, ולא אמר דבר במשך שניות ארוכות. פתאום קפץ – גם אני, מבהלה, קפצתי – על רגליו ושאג: “לנדאו, אתה דג רקק”.

הפכתי במשפט הזה בראשי כמה פעמים, והוא שינה את צורתו כל הזמן. בסוף ראיתי אותו כך:

“לנדאו, אתה דג”, רקק קפטן ג’ימי לרצפה.

“לנדו”, תיקנתי, מגניב חצי-חיוך לאנסטסיה שעל הקיר, “ובתור דג, העדפתי להגיע אל החכה לפני שהיא תגיע אלי”.

“מה יש לך להגיד לגנותך”?. הוא נראה משועמם.

“הרבה, אתה יודע. למשל זה, וזה, וזה וזה“.

“כן, כן”, הוא נופף בביטול. “הכל רשום ומתועד. נו?”

“נו, אז למה לא הזמנתם אותי לתשאול, כמו את יונתן?” הרגשתי שאני מאבד את קור רוחי. “מה, אני לא טייס? אני לא חתיך?”

“האמת, לא”.

“אז לא יקרה אתי כלום?”, שאלתי בתימהון, בולע את העלבון.

קפטן ג’ימי ליכסן אלי גיחוך עייף. הוא התחיל להסתובב בחדר בחוסר מעש. בשלב הזה שמתי לב שהמוסיקה פסקה, ובמקומה נשמע רק זמזום קבוע, טורדני. התה שעל השולחן היה ישן, מאד ישן, קבעתי לעצמי בצער. ביני לביני תהיתי כמה זמן עוד אמשיך לדחוס מונולוגים פנימיים לטקסט הזה, עד שקפטן ג’ימי יגיב אלי.

“הדברים שאתה כותב מאד חמורים”, נשמעה לחישה חרוכה מכיוונו של הקפטן. לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא מדבר או שהוא משמיע לי הקלטה ישנה. “הם גם פוגעים ברגשות הציבור”. עכשיו הוא נשמע מאד קרוב, כמעט בתוך הראש שלי.

“הדברים שאתם עושים גם מאד חמורים”, השבתי, “וגם פוגעים בציבור ממש, לא ברגשות שלו”.

הוא נעמד מולי ודיבר לאט, בקצב הכתבה. “אתה חושב שאתה חכם, אבל אנחנו חכמים יותר. אתה חושב שאתה כותב את המלים האלה, אבל אנחנו כותבים אותן מראש. לפניך”.

המבט המבולבל שלי ודאי הרגיע אותו. הוא ניגש לשולחן, הרים את כוס התה, לגם ממנה, וירק מיד לרצפה. כלומר, רקק. אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם החליפו מבטים.

“אתה עוד לא מבין, אה?”, אמר לי, כמעט בחמלה.

“לא ממש”.

“על חיים פרלמן, שמעת?”

“כן”.

ואיך הוא נפל, גם שמעת?”

“שמעתי. עבד אצלכם, ואחרי זה שיפדתם אותו”.

“אין כמו דדה”, קפטן ג’ימי זקף את סנטרו. עכשיו רק הביט בי בריכוז.

התחלתי להזיע. הזמזום שברקע פסק, אבל עכשיו נשמעו נקישות קצובות, כאילו מישהו מתופף באצבעותיו מאחורי הדלת.

“מה אתה אומר לי? שאני, עידן לנדו, סוכן שב”כ???”

“לנדאו, לא לנדו”, נזף בי. עכשיו שיחק באצבעותיו. אשכרה, כמו החוקרים בסרטים, חשבתי. “אם אפשר בימין, למה לא בשמאל?”, שאל אותי.

“אבל איך אני יכול להיות סוכן שב”כ בלי לדעת שאני כזה?” הרגשתי שאני מתחיל לאבד את חוט השיחה. רציתי לנגב את הזיעה אבל לא היה עם מה. חטפתי מהשולחן מאמר של בן כספית וניגבתי.

“אולי אתה יודע שאתה כזה אבל אתה לא יכול לכתוב את זה?” קפטן ג’ימי הפך לנגד עיני מחוקר שב”כ לדמות בדיאלוג סוקראטי. כבר לא יכולתי לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

“אהה, הבנתי”, זייפתי שוויון נפש לגלגני, “גייסתם אותי לשב”כ, שתלתם לי בראש דעות שמאלניות קיצוניות, אתם כותבים לי את הטקסטים ואחר כך מוחקים את כל זה מזכרוני. תשמע, אין ספק שהתקדמתם מאז פרשת נאפסו”.

הוא חייך אלי בשביעות רצון. “תראה מה זה, גם הציניות שלך – עבודה שלנו. ללקק את האצבעות”.

“למה?”, ניסיתי לשמור על קול יציב.

“מה למה?” הוא באמת לא האמין שאני לא מבין. “תראה לי שיטה טובה יותר לתת בראש לשמאל הקיצוני. ניקח כמה מכם לחקירות, נכניס כמה לכלא – לא הרבה, אולי 20-30, לעשר שנים – וזהו, יהיה סוף סוף שקט. חלאס כל השטויות האלה על פשעי מלחמה, האג, חרם ואלביס קוסטלו. כולם יורידו את הראש וייכנסו לתלם”. הוא חיכך את ידיו כמי שזה עתה עלה בדעתו רעיון פשוט וגאוני להרחקת ג’וקים מהבית.

“אבל אני שתול!”, רעדתי מזעם. “קודם יזמתם את הפרובוקציות שלי, ועכשיו תענישו אותי עליהן?”

הוא משך בכתפיו בהצטדקות וגילגל עיניים במחווה המוכרת של “מה אתה רוצה ממני, אלה הנהלים, אני לא קובע פה כלום”.

החוורתי. “אז זאת הסיבה שאין לכם מה לשאול אותי. כל מה שאתם רוצים לדעת, אתם יודעים מראש. כתבתם את תסריט הנפילה שלי בעצמכם”.

קפטן ג’ימי לא טרח להנהן. פתאום נפנה אלי, גבותיו מכווצות בטירדה. “בעצם, יש דבר אחד בתיק שלך שאף פעם לא הבנו. ישבנו יחד כל הרכזים ושברנו את הראש, ולא מצאנו פתרון”.

הרגשתי את הדם חוזר בששון לעורקיי. סוכן או לא סוכן, נעם לי לשמוע שהשב”כ לא פיצח אותי לגמרי. “מה לא הבנתם?”

“למה לא עשית תג “שב”כ” בבלוג שלך? מלא תגים יש לך – דיכוי פוליטי, התעללויות, פשעי מלחמה – ורק “שב”כ” לא. למה?” דימיתי לשמוע תחינה בקולו.

פתחתי את פי, ובדיוק כשהתכוונתי לתת לו תשובה, הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא ענה, לחש משהו, סגר אותו, ופנה לצאת מהחדר.

“רגע”, הזדעקתי, “אני משוחרר?”

“כן, תיכף יבואו לקחת אותך”, השיב קצרות.

“זה כל התשאול? מה אני אספר בבית? שישבתי חצי שעה עם חוקר שב”כ והשתעשענו במלחמת מוחות?”

“איזה בית”, הוא גיחך, “לוקחים אותך למעצר. אתה כבר לא תצא מפה”.

“מה מעצר, איזה חוק הפרתי?”, צווחתי אל הדלת הנסגרת.

“החוק שהיה, החוק שיהיה, החוק שצריך להיות, מה זה חשוב”, הוא הימהם דרך החרך המצטמצם.

“אבל מי יידע על זה? מי יידע מה קרה כאן?”, המשכתי לצווח.

“אל תדאג, כבר העלינו את נוסח השיחה הזאת לבלוג שלך, עוד לפני שנכנסת”, שמעתי אותו מתרחק והולך, “כמובן, בשינויים ההכרחיים. בכל זאת, אנחנו לא רוצים להבריח קוראים בעלי קיבה רגישה”.

הדלת נסגרה ושמעתי צליל נעילה מבחוץ. מישהו חידש שוב את המוסיקה של בניון. נשאתי מבט אל אנסטסיה שעל הקיר. היא כבר לא חייכה.

______________________________________________

עידן לנדו הוא בלשן באוניברסיטת בן גוריון וכותב בלוג פוליטי-שמאלי, “לא למות טיפש“, שם התפרסם הפוסט במקור

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

6 תגובות לפוסט “התשאול שלי בשב”כ”

  1. Richard Smith on 27 ביולי, 2010 11:10

    דרך אגב, איך היתה השיחה שלך עם השב”כ?

  2. צפריר כהן on 27 ביולי, 2010 12:01

    הוא מתישהו יספיק להחכים בחייו?

  3. דוד on 27 ביולי, 2010 18:29

    אני היחיד שחושב שהפיליטונים של לנדו אוויליים באופן מביך? האיש משקיע שעות אני מניח בכתיבה של הדברים התמוהים האלה (מה אכפת לו, הוא אקדמאי עם קביעות, זה או זה או שהוא ישזור שערות באף מרוב שעמום). מישהו (לא אני. אני שייך לשמאל הראדיקלי ושמה יש ללנדו פנתיאון קטן משלו כולל מקלות ריח בשביל הקטורת ופנכות קטנות עם מים קדושים) צריך לאזור אומץ ולהגיד לו את האמת בפנים.

  4. bigunia on 27 ביולי, 2010 21:40

    גדול!

  5. יוני on 28 ביולי, 2010 18:47

    הפעם אכן מפרך ואוילי במיוחד..

  6. אחמד on 28 ביולי, 2010 19:37

    פולני שמאלני קטן ומתוסכל אם היית פוטר את הבעיות עם ההורים שלך לא היית צריך להציק לעולם

פרסום תגובה