החטיפה בחברון: המדיה החברתית חיסלה את צו איסור הפרסום

נו, דובר צה”ל, היה שווה?

קודם כל, העובדות. הן פשוטות למדי: אין לנו שמץ של מושג מה קרה בליל חמישי. מה שברור הוא שבשישי בבוקר, מיהרה המשטרה להוציא צו איסור פרסום על החשד לחטיפת שלושה צעירים. התוצאה היתה פיצוץ של שמועות ברשתות חברתיות ובווטסאפ.

כלי התקשורת הישראליים היו מנועים מלדווח אפילו את המעט שהם הורשו לדווח בשישי בערב. אבל כולם ידעו שקרה משהו, ועל כן המוח האנושי – שלא מוכן לסבול ריק, ומכאן נולדות המפלצות של תנומת התבונה – התחיל למלא את החסר. צצו שלל שמועות, שבשיאן נטען שכוחותינו האמיצים הסתערו על בית בעוורתא, וחילצו משם את החטופים כשהם בריאים ושלמים, תוך שהם מחסלים חמישה חמושי אויב ופוצעים עוד שניים מהם. השמועה הזו עשתה את דרכה לרשימת ווטסאפ של כתבים צבאיים, מלווה בהודעה על כך שההודעה הרשמית תצא בקרוב; ובעוד דובר צה”ל פועה “אין תגובה” כמיטב יכולתו, טראח – השמועה הזו הגיעה לטוויטר, שם ראה אותה עבדכם הנאמן.

שימו לב למה שקרה כאן, כי יש פה דוגמא נהדרת לתת מודע הלאומי: קודם כל, המספר. חמישה ועוד שניים הם שבעה, מספר טיפולוגי קלאסי. שנית, המקום. עוורתא הוא הכפר שממנו יצאו האנשים שהורשעו אחר כך ברצח משפחת פוגל. כלומר, התת מודע הלאומי החזיר אותנו למקום של הטראומה הקודמת, והפעם סידר לנו סוף טוב, כזה שלא נראה פה מאז אנטבה בערך. אנחנו הרי זוכרים איך זה נגמר במקרה של נחשון וקסמן.

וכל הבלגן הזה, שהכניס מדינה שלמה לתזזית שלא נראתה מאז ההשתקה הגדולה הקודמת, בזמן האבדות במבצע ג’נין (בו צצה שמועה שבוגי יעלון נהרג) היה מיותר לגמרי. כלי התקשורת הפלסטיניים דיווחו מבוקר שישי על כך שכוחות גדולים של צה”ל עורכים חיפושים באזור חברון אחרי שלושה חטופים. הם גם פרסמו את תמונותיהם, שהותרו לפרסום בישראל יותר מ-24 שעות לאחר מעשה – את התמונות הם לקחו מהודעות בפייסבוק של בני משפחה מודאגים. כלומר, אם המטרה של צו איסור הפרסום היתה למנוע מידע מהפלסטינים, הוא נכשל כשלון חרוץ. חוץ מזה, עבורם מספיק להוציא את הראש מהחלון ולגלות שקורה משהו לא שגרתי, לחפש על כך מידע ברשת ולקבל את התמונה המלאה תוך דקות.

המסקנה המתבקשת היא שצווי איסור הפרסום נועדו לא לציבור הפלסטיני, אלא לציבור הישראלי. הם נכשלו באופן חרוץ, כמו שאפשר היה לדעת שיקרה מאז פרשת ענת קם. אין יותר צווי איסור פרסום בעידן הדיגיטלי. עכשיו נותר לנו רק לתהות מה היתה המטרה של צו איסור פרסום שכוון כלפי הציבור הישראלי דווקא. הסתרת פאשלה גדולה? ארור החושב אוון.

אגב, ביום שישי צצה לה קבוצה בפייסבוק שבה העלו גולשים תמונות שלהם אוחזים בשלט עליו נכתב Bring Back Our Boys – מין ניסיון לקשור את פרשת החטיפה בפרשת חטיפת הנערות בניגריה, לאורה פורסם קמפיין Bring Back Our Girls. גולשים פרו-פלסטינים ניצלו את ההזדמנות ופרסמו בקבוצה תמונות של עצורים פלסטינים צעירים.

יוסי גורביץ הוא בלוגר ועיתונאי. הפוסט התפרסם במקור באתר כלכליסט

16 ביוני, 2014 | בנושאים: ███, 404, פרשת ענת קם, צנזורה, צנזורשת | להגיב זה מגניב

גוגל עוקף צו איסור פרסום בפרשת הרופאה החשודה ברצח

המשטרה חושדת שרופאה סייעה למאהבה שמעון קופר לרצוח את שתי נשותיו. צו איסור פרסום הוטל על שמה, אולם נעמה בר-לב מעדכנת:

חשבתי שראיתי אתמול לרגע, לפני צו איסור הפרסום, את השם של הרופאה המרדימה. גוגל עזר לי להיווכח בצדקתי די בקלות (בכתבות עצמן השם כמובן לא מופיע). חכם

[הסרתי את הפרטים האסורים בפרסום; ע”ק]

[עדכון] שמה של הרופאה המרדימה, ד”ר מריה זקוטסקי, הותר לפרסום. [\עדכון]

כך היה גם בפרשת ענת קם – מי שגיגל את שמה קיבל בגוגל סג’סט, שירות השלמת מחרוזות החיפוש, את הפרטים האסורים בפרסום:

31 באוקטובר, 2012 | בנושאים: ███, 404, פרשת ענת קם, צנזורשת | תגובה אחת

איסור פרסום סקרי בחירות? אומת הרשת הצרפתית מקממבנת מעקף

קנס של 75 אלף אירו לאדם ו-375 לחברה זה לא צחוק. ואכן, התקשורת בצרפת שמרה על פנים רציניות וצייתה לחוק מ-1977, שאוסר פרסום הצהרות פומביות של פוליטיקאים, תוצאות אמת, סקרים ואפילו רמיזות על זהות הנשיא הנבחר, מתום תקופת הקמפיינים ב-21 באפריל ועד סגירת הקלפיות בשמונה בערב ביום הבחירות. לעומת התקשורת הממוסדת, אומת הרשת הצרפתית צחקה בקול רם, אם כי בזהירות.

בשש בערב נסגרות הקלפיות בערים הקטנות ובאזורים הכפריים, ותוצאות הסקרים המתבצעים ביציאה מהקלפיות, שהיסטורית קלעו לתוצאות האמת בפער של פחות מנקודת אחוז, נשלחות למפלגות ולתקשורת תחת אמברגו, כלומר איסור פרסום עד מועד מוסכם מראש (כמו בפרסום דוח מבקר המדינה אצלנו). עיתונאים זרים, בעיקר בבלגיה ובשווייץ דוברות הצרפתית, פרסמו את תוצאות בחירות 2007 לפני פקיעת האמברגו בכלי התקשורת בארצותיהם ובאינטרנט. טכנית מדובר בעבירה על החוק, מאחר שהאתרים נגישים בצרפת.

השנה הסכימו חברות הסקרים לא לקיים סקרי יציאה ולא להעביר תחזיות מבוססות ספירה חלקית לפני סגירת הקלפיות, אבל כן למכור ללקוחות משלמים תחזיות לפי ספירה מוקדמת. ועדת הבחירות קראה לתקשורת ולגולשים להפגין “אחריות ואזרחות טובה”, והפעילה צוות שניטר את התקשורת והאינטרנט כדי לאתר הדלפות. תשמעו בדיחה צרפתית: 23 מיליון צרפתים חברים בפייסבוק ו-3 מיליון בטוויטר. צוות הניטור מנה עשרה אנשים.

גולשים צרפתים שחששו מהקנסות הכבדים, ביקשו למתוח את גבולות החוק או פשוט נהנו לשחק במרגלים וסוכנים, דנו בדרכים להפיץ את המידע בדרכים עקיפות, כמו קריאת המועמדים על שם מדינות – נדרלאנד (שמה הרשמי של הולנד) לפרנסואה הולנד והונגריה לניקולא סרקוזי (ארץ מוצאו של אביו), או פרסום התוצאות כאילו מדובר בנצחונות בתחרויות ספורט. חלקם הצמידו למועמדים שמות קוד: הולנד כונה בשם הקוד “חאודה”, הגבינה ההולנדית המפורסמת. סרקוזי זכה לכינוי “נעלי פלטפורמה”, רמז לנעליים עם ההגבהה שהנשיא הנמוך נהג לנעול. “הילדה הקטנה של אבא’לה” היה כינויה של מארין לה פן, שירשה את אביה ז’אן מרי לה פן במפלגת הימין הקיצוני “החזית הלאומית”. ז’אן-לוק מלנשון השמאלני כונה “פלפל אדום לוהט”, רמיזה לקומוניזם. גולש אחד צייץ בטוויטר: “לפי משקיפים שחזרו מסוריה, טנקים רוסיים עזבו עם שחר, צפויים להגיע לפריס בשמונה בערב”, כשהשעה מבהירה שמדובר בתוצאות הבחירות והרוסים מסמלים את השמאל.

“אני רוצה לחלוק על הרעיון שהחוק הוא ארכאי רק בגלל שהוא אומץ בתקופה פרהיסטורית, לפני פייסבוק, טוויטר ואפילו האינטרנט”, אמרה נשיאת ועדת הבחירות, מארי-איב אובן, ואיימה שגם מי שיפרסם את המידע בצופן יחשב לעבריין. סרקוזי, לעומתה, היה ריאליסט בנוגע לאפשרות הפרת האמברגו: “זה לא ידהים אותי, משום שהעולם הפך לכפר. יש לנו חוקים שלפעמים הם מיושנים, כולם יודעים את זה, זה סוג של צביעות. לכולם יש מחשב. אנחנו צריכים להקים מחסום דיגיטלי? לשבש מחשבים של אנשים? באיזה מין עולם אנחנו חיים?”

התפרסם במקור ב”מוסף הארץ”, 11.5.2012. תודה לאוריה כנף על הסיוע

11 במאי, 2012 | בנושאים: ███, 404, פוליטיקה, צנזורשת | 2 תגובות

מספר פריט: 3741684

למעלה מ-2000 מסמכים צבאיים שכנו על הלפטופ של עיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. השב”כ, שקיבל מבלאו את המסמכים, ביקש באופן חריג להשמיד גם את המחשב, ועשה זאת בהסכמתו ובנוכחותו. הלפטופ של ענת קם, שהדליפה את המסמכים לבלאו, ניצל: אחרי שהמשטרה החרימה ושכפלה אותו במסגרת החקירה, הוא הושב לקם וליווה אותה במעצר הבית הארוך. המדבקות המשטרתיות משוות לו מראה של מזוודה אחרי חופשה בחו”ל, הכי רחוק שאפשר מנווה תרצה.

_____________________
התפרסם במקור בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.

27 בדצמבר, 2011 | בנושאים: ███, 404, פרשת ענת קם, צנזורשת | 4 תגובות

ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010

ג’וליאן אסאנג’ //: האינטרנט בלתי ניתנת להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקאים רצו

“וויקיליקס מפתחת וויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם”, נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות האינטרנטית, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי “דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה”ב, טאיוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה”. “המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון”, הצהירו אנשי האתר החמקמק, “אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם”.

המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שייח סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקאי עבור הכוחות באפגניסטן ובעירק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג’וליאן אסאנג’, שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בניו יורקר ביוני 2010 אמר, “אני כל כך כועס. זו היתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק, מפורטת עד לאחרון הכסאות, וכלום”.

זו אולי אחת הסיבות לכך שאת שלושת גלי ההדלפות העצומים – 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקאיים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעירק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים בנובמבר, נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.

במאי השנה נעצר טר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקאיות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקאי שמעריך את הסכנה שוויקיליקס מהווה, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.

היקף ההדלפות של המסמכים האמריקאיים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעירק “הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה”) וההתנהגות המתריסה של אסאנג’ עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקאי, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקאיים כמזל (של וויקיליקס) או חוסר מזל (של ארה”ב) – מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקאים, ובמקרה גם היתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים בטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.

אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברשיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי “אנונימוס“, שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג’ין סימנס מלהקת “קיס”, שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין שקראה לטפל באסאנג’ כמו בטרוריסטים ואתר התביעה בשבדיה, שהוציאה צו מעצר אירופאי נגד אסאנג’ בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.

האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר בטחונית של ארה”ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה וחצי עשורים אחר כך הוקמה על גביה וויקיליקס, ששורדת ומאפשרת תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג’, מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. וויקיליקס הוא העולם החדש שיצרה האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.

ענת קם //: העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוקה לעיתונות

מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב”הארץ” הוביל לחקירה שהובילה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת “וואלה” ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. בלאו נמלט לחו”ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.

אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הוסר והשאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו. יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז’ה של nrg מעריב, כתב חודש אחר כך במפורש כי “מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה”. מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב”חדשות מחלקה ראשונה” וחנוך מרמרי ב”העין השביעית”. טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור ונהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.

הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ’רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את הצו.

אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף ידיעות אחרונות, שדיווח שיש פרשה שהשב”כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג’ודית’ מילר, עיתונאית הניו יורק טיימס שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית . ידיעות השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב”כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.

כוחה של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד “לפי מקורות זרים”, והאינטרנט משתמשת בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.

רופרט מרדוק //: איום על עידן החינם באינטרנט

רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.

ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים טיימס וסאנדיי טיימס בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, לפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי נסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.

לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור הגרדיאן ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים שגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי הטיימס מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.

הבלוגר קורי דוקטורו פרסם בגרדיאן ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו עשרים מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מחצי מהאחוז הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כשלון אינטרנטי.

האם זה גם כשלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי הטיימס מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.

בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי אייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר לגרדיאן את ההגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: “אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר”.

במקביל הוא עובד על The Daily, עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של הניו יורק טיימס יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת הדיילי 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני הדיילי יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ולדיילי אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא לדיילי “הפרויקט הכי מרגש מס’ 1”.

עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, הדיילי מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.

______________________
הטור מתפרסם במוסף “פירמה” של גלובס, גליון דצמבר 2010

22 בדצמבר, 2010 | בנושאים: ███, 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת, פרשת ענת קם, צנזורה | 3 תגובות

וויקיליקס: לכבות את השמש

האנלוגיה האנלוגית המקובלת להמחשת נפח אחסון דיגיטלי היא ספרים וספריות – כמה מהם נכנסים בתוך כרטיס זכרון, כונן קשיח או דיסק און קי. נגנים נמדדים בשירים: על האייפוד הכי גדול, 160 גיגהבייט, אפשר להושיב כ-40 אלף מהם. בראדלי מאנינג, אמריקאי בן 23, שייך לדור של אנשים שמחזיקים בכיס יותר אלבומים ממה שההורים שלהם החזיקו בידיים כל החיים; הכמויות מעידות שלפחות חלקם הגיעו מהורדות פיראטיות.

טר”ש מאנינג, אנליסט מודיעין שהצבא האמריקאי הציב בעיראק, עשה לממשל האמריקאי את מה שהדור שלו עשה לתעשיית המוזיקה: הוא גנב רבע מיליון מברקים דיפלומטיים מסווגים ושני סרטונים שתיעדו הריגת אזרחים ושלח אותם לאתר שיתוף הסודות וויקיליקס, שכל העולם יוכל לראות ולהוריד.

“הייתי נכנס עם מוזיקה על דיסק לצריבה רב-פעמית שכתוב עליו משהו כמו ‘ליידי גאגא’, מוחק את המוזיקה ואז מעלה עליו קובץ מכווץ מחולק. אף אחד לא חשד בכלום, ורוב הסיכויים שהם לעולם לא יחשדו”, התוודה בצ’ט עם ההאקר אדריאן ליימו, שהסגיר אותו לשלטונות. הסרטונים פורסמו בוויקיליקס, מאנינג נעצר בסוף מאי והוא ממתין למשפט. באמריקה לא חסרים נבחרי ציבור שקוראים להוציאו להורג באשמת בגידה.

רבים היו רוצים לראות גם את ג’וליאן אסאנג’, עיתונאי והאקר לשעבר וכיום הפנים המפוקפקות של וויקיליקס, נטען בכמה מאות וולטים בכסא חשמלי או נהנה מהשפעתה המרגיעה של זריקת רעל משולשת. הוא נוקט בשתי שיטות אבטחה: האחת, חיים במחתרת ומעבר תכוף ממקום מסתור אחד לאחר, כשהוא מדיר רגליו ממדינות שעלולות לעוצרו או להסגירו; השנייה, קובץ מוצפן שהועלה לוויקיליקס והופץ באינטרנט, ושאיש מלבד אסאנג’ וכנופייתו לא יודע מה יש בו; הסיסמה לפתיחתו תשוחרר לרשת אם יאונה לאסאנג’ כל רע.

אבל אסאנג’ ומאנינג, ואחרים שצצו ויצוצו תחתם, הם לא הבעיה. הבעיה היא שהעולם עבר מהפכה: אנחנו נגררים בשמחה אחרי הטכנולוגיה לחיים בלי פרטיות, בלי סודות ובלי זכויות יוצרים. כל מה שאפשר לעשות לו דיגיטציה, מצילום ועד מיקומו של אדם ברגע נתון, אפשר להעלות לרשת. כל מה שאפשר להעלות לרשת עלול לעלות לשם. וכל מה שיעלה לשם יפורסם, יופץ, ישוכפל ויהפוך לבן-אלמוות. המאבק המדובר של האמריקאים נגד סורקי העירום בשדות התעופה אולי נראה כמו התקוממות עממית נגד עולם שבו כל אחד הוא האח הגדול, אבל יכול מאוד להיות שהיא בסך הכל נשיכת הברבור של העולם הישן.

נורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר?

בסוף השבוע שעבר סגרו הרשויות האמריקאיות כמה עשרות אתרים בנימוק של הפרת זכויות יוצרים, הן בעולם הפיזי של טובין מזוייפים כמו תיקי יד ושעונים, והן בעולם הדיגיטלי של קבצי מוזיקה פיראטיים. האתרים עוטרו בעמוד בגרפיקה כעורה וצעקנית עם הכיתוב Seized (עוקל), סמלי הרשויות המעורבות והודעה שהדומיין עוקל על ידי סוכנות המכס וההגירה של המשרד להגנת המולדת לפי צו של בית משפט מחוזי. אומת האינטרנט התעצבנה, אבל לא הפסיקה לרגע לחרוש על הביטורנט.

הדומיין של וויקיליקס כנראה קשה יותר לעיקול. על כן, כשנודע שאתר ההדלפות מתכוון לפרסם את המסמכים בתחילת השבוע, גרמה מתקפה עלומה להפלתו הזמנית. אסאנג’ ודאי חייך לעצמו במקום מושבו אי שם באי שם: מאות אלפי המסמכים כבר הופצו לכלי התקשורת שנבחרו ללוות את החשיפה, והפלת האתר רק תרמה לחשיפה המפלצתית ממילא שהסיפור קיבל בתקשורת הגלובלית.

“הפומביות מומלצת בצדק כתרופה למחלות החברה והתעשיה, אור השמש נחשב לטוב שבחומרי החיטוי ונורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר”, טען השופט האמריקאי לואיס ברנדייס בציטטה מרוטה מרוב שימוש. יכול להיות שאור השמש לא טוב לעולמות הדיפלומטיה והמלחמה. אבל קשה להאמין שהתשובה לבעיית וויקיליקס היא לנסות לכבות את השמש.

_________________________
הטור מתפרסם היום ב"מוסף הארץ". תודה לאורי תובל על השיחה שהולידה את הטקסט הזה

עוד על חשיפת מידע ברשת: • חבורת סוד מודלף בהחלט • לחשוף את א' מפרשת בר-לב: אל"ף בי"ת של אתיקה אינטרנטית • המשפחה של ראש המוסד הבריטי עושה בושות בפייסבוק • המשטרה חוסמת אתרי הימורים, ספקי האינטרנט מתגלים כרכיכות • אתר חושף פרטים על בכירי קציני צה”ל; פייסבוק מונע פרסום כתובתו

3 בדצמבר, 2010 | בנושאים: ███, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"הארץ", צנזורשת | 5 תגובות

האם אתה בטוח שברצונך לגרוס את “מסמכים מענת קם”? כן / לא

לפי ynet, “[אורי בלאו] העביר לידי המדינה כ-1,550 מסמכים מסווגים שקיבל מידי קם. […] לפי ההסכם, הרשויות יגרסו את המסמכים מבלי לבדוק מיהו המקור שממנו הגיעו”. במילים אחרות, בלאו ידפיס מסמכי וורד ופידיאף מהמחשב, יעביר לשב”כ, ושם ישתמשו בהם להצדיק את תקציב מגרסות הנייר שלהם. תקציב מגרסות הלפטופים הוצדק מוקדם יותר בפרשה, כשהשב”כ השמיד את מחשבו האישי של בלאו וקנה לו חדש. מזל, באמת מזל, שאי אפשר ליצור עותקים של מסמכים ושל מחשבים, אחרת בטחון ישראל היה בסכנה רצינית.

25 באוקטובר, 2010 | בנושאים: ███ | 7 תגובות

ההימור של המשטרה: ספקי האינטרנט יתגלו כרכיכות

כשזה מגיע להימורים, למפקד מחוז המרכז של המשטרה ניצב בנצי סאו אין סבלנות לקשקושי דמוקרטיה כמו דיון ציבורי, חקיקה או צו בית משפט, אז הוא שלח צו משטרתי שמורה לספקי האינטרנט (בזק בינלאומי, 012 סמייל, 013 נטוויז’ן, אורנג’, סלקום ופלאפון) לחסום גישה לשמונה אתרים כאלה, בהסתמכות שנויה במחלוקת על סעיף בחוק העונשין המאפשר “סגירתו של מקום משחקים אסורים או מקום לעריכת הגרלות או הימורים”. משרד המשפטים הודיע כי סגירת האתרים קיבלה את אישור היועמ”ש.

הנה כמה צעדים שספקי אינטרנט שחופש העיסוק והביטוי חשובים להם יכולים היו לנקוט:

• להוציא הודעה לגולשים ולתקשורת על החסימה ולזעוק נגד המחטף והצנזורה, ולהציג במקום האתרים החסומים הודעה שהמשטרה כפתה את החסימה. הספקים שתקו, הלקוחות גילו את החסימה כשניסו לגלוש לאתרים, נאלצו לנחש למה זה קורה או לנסות לחלץ הסבר מהתומך הטכני. התקשורת, ולא הספקים, סיפרה להם מה קרה.

כשגוגל נאלצה ב-2003 להסיר שמונה אתרים מתוצאות החיפוש שלה, אשר סיפקו גרסאות פיראטיות של תוכנת שיתוף הקבצים קאזאה, היא פרסמה הודעה על כך בתחתית עמוד התוצאות, והפנתה לבקשת ההסרה שכללה את רשימת האתרים, נוהל שחזר עוד מספר פעמים. בזק בינלאומי, אגב, השתמשה לאחרונה בשיטה דומה למטרה מסחרית – פרסומת לפורום התמיכה הטכנית שלה הופיעה במקום הודעות שגיאה על אתר שלא נמצא.

• לספק את זכות הציבור לדעת ולפרסם את רשימת האתרים החסומים. הספקים לא רק שלא פרסמו את רשימת האתרים שנחסמו, אלא הסתירו אותה. כתב האינטרנט של ערוץ 2, דרור גלוברמן, סיפר בבלוגו: “אתם לא מאמינים אילו מאמצים נדרשו כדי להשיג את הרשימה, ומי שמסר אותה התחנן שלא אסגיר אותו. כי – קחו אוויר – האייתוללות הקטנים [הכוונה למשטרה, ע”ק] אפילו אסרו על ספקיות האינטרנט למסור לציבור את רשימת האתרים החסומים”. בשיחה עם אחד הספקים נאמר לנו שלא היה איסור כזה, אולם את הרשימה סיפקו לנו בתנאי שלא נציין ממי היא הגיעה. בהודעה לעיתונות של המשטרה הוזכרו בשמותיהם האתרים ויקטור צ’נלדר וסטאן ג’יימס, אך לא פורטה רשימת האתרים המלאה ולא צוין אתר keshcard.com, שאינו אתר הימורים אלא אתר למכירת כרטיסי חיוב לתשלום באינטרנט.

כשרשות התקשורת האוסטרלית ריכזה רשימה סודית של למעלה מאלפיים אתרים לחסימה, אתר ההדלפות וויקיליקס חשף אותה, ואוסטרליה, אף שהכניסה בתגובה את וויקיליקס לרשימת האתרים האסורים, נאלצה גם להסיר כמה מאות אתרים מהרשימה.

• לבצע את הצו מתוך הקטנת ראש, כלומר לשים את החסימה הפשוטה ביותר האפשרית, ולספק לגולשים לינקים למדריכים לגלישה חופשית ונטולת מעקב מצד המדינה. פעיל הרשת הלמו פרסם מדריך לעקיפת חסימת האתרים, ואחר כך עדכן כי נטוויז’ן חסמה את העקיפה על ידי שינוי שיטת הסינון שלה, כלומר הגדילה ראש שלא לצורך.

• לערער על הצו וללכת איתו עד לבג”צ, לערער על סמכות המשטרה ולטעון לפגישה בחופש העיסוק (של הספקים) ובחופש הביטוי. נכון לזמן כתיבת טור זה (תחילת ספטמבר), רק שני ספקים הביעו מחאה כלשהי: אורנג’ מסרה כי “תבחן את הנושא על השלכותיו” ו-012 העזה לומר במפורש כי “תעתור […] לבית המשפט לצורך בחינת ההוראה”. ‏‎‎‏שאר הספקים פעו בצייתנות כי הם פועלים על פי חוק ומצייתים לו.

בשיחות עם ספקים עלתה הטענה שלא היה להם די זמן להיערך. אלא שהמשטרה שלחה הודעה על הכוונה להוציא צו חמישה שבועות לפני הוצאתו, והתגובות של הספקים לתקשורת ניתנו שבוע אחרי הוצאת הצו. חודש וחצי זה זמן מספיק להחליט איך מתמודדים עם המצב.

מדוברות המשטרה שלחו לנו את ההודעות לעיתונות שהוציאו על חסימת האתרים, אך לא השיבו לשאלותינו בנושא. דובר מחוז מרכז של המשטרה, שלומי שגיא, לא חזר אלינו.

• הקטע התפרסם במקור במסגרת הטור “השרת” במוסף פירמה של גלובס, ספטמבר 2010

21 בספטמבר, 2010 | בנושאים: ███, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 11 תגובות

אסון פוטושופ: פארק הקריה בתל אביב

למיטב הבנתי, כיסוי צילומי לוויין של מתחם הקריה בתל אביב בדשא פוטושופ מלאכותי לא נועד למשוך אליו תשומת לב, אלא להיפך. אם כך, כדאי לעשות עבודת גרפיקה פחות רשלנית: צל של בניין לא נקטע בפתאומית (מסומן בירוק), הגבול בין צמחיה למבנים הוא לא קו ישר וחד (מסומן בסגול), וחלקי נוף לא משתכפלים בצורה כזאת (אדום וכחול).

16 בספטמבר, 2010 | בנושאים: ███, 404, FAIL • כשל, פוטושופ | 16 תגובות

יוטיוב והמשט: גוגל חוסמת גישה מישראל לסרטון נגד ההסברה הישראלית

סרטון היוטיוב Internet killed Israeli PR, שנוצר על ידי קבוצה בשם MDT (Minor Demographic Threat), חסום לצפייה בישראל, מדווחים רחביה ברמן ו-Ali Abunimah. הגולשים לסרטון מקבלים הודעה לפיה “This video is not available in your country due to terms of use violation” (“סרטון זה אינו זמין במדינתך עקב הפרת תנאי השימוש”).

מבדיקה בסיוע גולשים מחו”ל עולה שהסרטון חסום גם בצרפת ובגרמניה. ייתכן שהדבר קשור להצגת תמונתו של אדולף היטלר לכמה שניות בסרטון, בניגוד לחוקים מקומיים המטילים הגבלות על שיח העוסק בנאציזם. עם זאת, לא ברור אילו תנאי שימוש של יוטיוב הופרו, ובפרט בישראל. שלחתי לדוברות גוגל בקשת תגובה, ומנסיוני זו תגיע בעוד שבועיים ולא תענה על אף שאלה ששאלתי.

הסרטון זמין לצפייה בישראל בדיילימושן (אתר צרפתי, במיטב האירוניה) ובווימאו.

[עדכון 17.8.2010] הסרטון חזר להיות זמין בישראל.

13 באוגוסט, 2010 | בנושאים: ███, אינטרנט | 15 תגובות

לדף הבא →