ודייק: אנסטסיה מיכאלי

9 בינואר, 2012 | בנושאים: 404, אנסטסיה מיכאלי | להגיב זה מגניב

אנסטסיה מיכאלי: זה לא חוק המסגדים. תאמינו לי, אני בעצמי קראתי לו ככה

“חוק ‘הרעש’ ולא חוק ‘המסגדים’ – ח”כ אנסטסיה מיכאלי נגד מפגעי הרעש – יום א’ ועדת שרים לחקיקה”, נכתב בהודעה לעיתונות ששלחה אלי אתמול ח”כ מיכאלי. “כידוע ביום א’, 11.12.2011, ט”ו בכסלו תשע”ב, עולה לוועדת שרים לחקיקה הצעת החוק שלי העוסקת במפגעי רעש עקב שימוש בלתי סביר במערכות כריזה. כאמור, בניגוד לכינוי האופייני שהוצמד להצעה (עקב היותי חברת מפלגת ישראל ביתינו) החוק הינו חוק סביבתי העוסק במפגעי רעש מכל סוג, בדגש על בתי תפילה (גם של יהודים וגם של נוצרים)”.

האם הכינוי האופייני הוצמד להצעה עקב היותה חברת מפלגת ישראל ביתנו? נבדוק. מתוך ההודעה לעיתונות הראשונה ששלחה מיכאלי בנושא:

הודעה לתקשורת 16.5.2011. ח”כ אנסטסיה מיכאלי הציגה בביקור בנצרת עילית ובעפולה את החוק נגד הרעש מהמסגדים.

ח”כ מיכאלי, האם הצמדת את הכינוי האופייני להצעתך עקב היותך חברת מפלגת ישראל ביתנו? איחס יסמולנית!

אבל לא, מה פתאום, זו לא הצעת חוק נגד מסגדים, זו הצעת חוק סביבתית. בגלל זה צירפת לקומוניקט, גם הראשון וגם זה שנשלח אתמול, את התמונה הסביבתית הבאה:

החוק הזה, אומרת מיכאלי, עוסק במפגעי רעש בדגש על בתי תפילה, גם של יהודים וגם של נוצרים. ואכן, מההודעה שלה עולה שגם מסגדים יהודים ונוצרים שיקראו “אללה הוא אכבר” בכריזה יענשו בחומרה: בעודה חופרת על הרעש מהמסגדים, מיכאלי לא טורחת להזכיר דברים כמו הצפירות השבועיות המכריזות על כניסת השבת; כלי הרכב שכורזים מועדי לוויות ובקשות לעזרה מיהודים רחמנים; רכבי הנחמן מאומן שכורזים מוזיקה מנוחנחת ומחרידה ברחובות; ובית הכנסת מאחורי בית אמי (וכמותו ודאי גם אחרים) שכורז מחרוזת שירים רועשת כל שבוע לפני כניסת השבת. גם בהודעה ששלחה אתמול היא חופרת אך ורק על רעש המסגדים, ובסוף משלמת את מס השפתיים: “נציין שבהצעתה של ח”כ מיכאלי החוק יחול על כלל ‘בתי תפילה’ כ’בית כנסת, כנסייה או מסגד וכל מקום מקורה אחר המשמש דרך קבע לתפילה או לפולחן דתי'”. על דברים כאלה אמר פעם השופט היהודי-אמריקאי הדגול ברנדייס: יאללה יאללה.

ומה עם הצפירות?

בהודעתה ממאי כתבה מיכאלי:

חברת הכנסת מ”ישראל ביתנו” אנסטסיה מיכאלי, הגיעה היום לסיור בנצרת עילית ובעפולה ושמעה מתושבי המקום על רעש המסגדים המטריד את מנוחתם. העדויות שנשמעו בסיור, מצד ילדים, בוגרים וקשישים, לא הותירו מקום לספק: הרעש המגיע ממערכות הכריזה במסגדים הסמוכים – משבש את אורח חייהם.

“מאות אלפי אזרחים בישראל, באזור הגליל, הנגב, ירושלים, חיפה, ומקומות שונים במרכז, סובלים באופן יומיומי ושיגרתי ממיטרד סביבתי מציק – רעש קריאות המואזין ממערכות הכריזה של המסגדים”, אמרה ח”כ מיכאלי אשר הודיעה בביקורה בגליל כי היא הניחה היום על שולחנה של מזכירות הכנסת הצעת חוק שאוסרת על בתי תפילה, לרבות מסגדים, את השימוש במערכות כריזה. החוק המוצע, שהוא תיקון לחוק מניעת מפגעים, קובע מפורשות שעל מסגדים ייאסר להפעיל מערכות כריזה, והעונשים המוטלים על העבריינים יגיעו לקנסות כבדים ועונשי מאסר.

“זעקות התושבים הסובלים מהתופעה מגיעות אליי יום-יום”, היא אומרת, “אני מתקשה להבין את החוצפה הזאת, את הכוחניות הזאת, ואת עזות המצח המאפשרת לאיש דת, שבכדי לקרוא לעשרה או עשרים מתפללים – מרשה לעצמו להעיר בחמש בבוקר, ברעש חסר פרופורציות, ישוב שלם של אלפי אנשים, תינוקות, ילדים לומדים, זקנים, ואנשים עובדים. המצב הזה הוא פשוט בלתי נסבל, ולכן זה מצריך חוק מיוחד שיפתור אותו”.

היוזמה הראשונית הגיעה מראש עיריית נצרת עילית שמעון גפסו וסגן ראש עיריית עפולה בוריס יודיס, שהחליטו להתאחד ולפעול כנגד התופעה המציקה, ובשיתוף אנשי “ישראל ביתנו” בנצרת עילית, פנו לח”כ מיכאלי, שנרתמה למשימה. “כולנו בעד חופש דת”, מסבירה מיכאלי, “אבל חופש דת לא צריך לבוא על חשבון איכות החיים של מאות אלפים, הן יהודים והן ערבים, שסובלים, בפירוש סובלים, מזעקות אימתניות כל יום לפנות בוקר. מדובר ב”שעון מעורר” קולקטיבי, שכפוי על הסביבה באופן כוחני, ויוצר מפגע סביבתי שאין לו הצדקה. על אנשי הדת המוסלמים למצוא דרך אחרת לקרוא לאנשים לתפילה, או להעביר מסרים דתיים או לאומיים, לא באופן של התרסה והפגנת בעלות על איכות החיים, כפי שזה היום, אלא באופן שלא משבש חייהם של אזרחים, ולוקח בחשבון שאנו חיים במדינה מערבית ומתורבתת”.

שאלתי אותה אז:

ביום השואה וביום הזכרון מושמעות צפירות רועשות, שמטרידות את המנוחה, משבשות את אורח החיים, מכניסות חיות מחמד למצוקה ואף גורמות לבריחתן. אני מתקשה להבין את החוצפה הזאת, את הכוחניות הזאת, ואת עזות המצח המאפשרת למדינה להטריד אותנו ברעש חסר פרופורציות, כשכל מי שרוצה לעמוד לזכרם של המתים יכול לעשות זאת בשעה היעודה בלי מטרד הצפירה.

חופש פולחן לאומי לא צריך לבוא על חשבון איכות החיים של מאות אלפים, הן יהודים והן ערבים, שסובלים, בפירוש סובלים, מהצפירות מדי שנה. מדובר בשעון מעורר קולקטיבי, שכפוי על הסביבה באופן כוחני ויוצר מפגע סביבתי שאין לו הצדקה. על אנשי המדינה למצוא דרך אחרת לקרוא לאנשים לעמוד דום או להעביר מסרים לאומיים, לא באופן של התרסה והפגנת בעלות על איכות החיים, כפי שזה היום, אלא באופן שלא מבשב חייהם של אזרחים, ולוקח בחשבון שאנו חיים במדינה מערבית ומתורבתת.

האם בכוונתך לפעול נגד הצפירות, להעלות הצעת חוק בנושא, להוציא הודעה לעיתונות ולהצטלם על רקע הצופרים כפי שעשית במקרה של כריזת המואזינים?

תשובתה (19.5.2011):

שלום עידו,

האם הינך מבחין בהבדל מסויים בין צפירות שכל אורכן הוא 4 דקות בשנה שלמה, לבין קריאות שאורכות במקומות מסויימים כמה שעות בכל יום ויום, ומתחילות בשעה 4 לפנות בוקר?

אנסטסיה

תשובתי:

בוודאי שאני מבחין בהבדל, הצפירה מפריעה פחות זמן, אבל ליותר אנשים (צפירות יש בכל הארץ, מסגדים לא). אם הסוגיה היא מטרד הרעש של כריזה בפרהסיה, ראוי לפעול נגד כל מי שכורז בפרהסיה ולהחיל את אותו דין על כולם. אחרת מדובר באפליה.

על כך לא הגיעה תשובה ממיכאלי. כנראה החליטה שמגיע לי קצת שקט.

[עדכון, 11.12.2011] בעקבות התגובות אני רוצה להבהיר: מסגדים לא צריכים לכרוז בשעות הלילה, ובשעות היום צריכים לשמור על דציבלאז’ שפוי. אם מישהו עובר על חוקי הרעש, צריך לאכוף את זה – משטרה, עיריה או פקחים של המשרד להגנת הסביבה. אני רק לא חושב שצריך חקיקה לזה, מהסיבה הפשוטה שכבר יש חוקים כאלה. ואני גם לא מאמין לח”כ מיכאלי כשהיא אומרת שזו חקיקה סביבתית. רוצה שיפסיקו להרעיש? שתתלונן במשטרה, תגיש שאילתה לשר לבטחון פנים ולשר להגנת הסביבה, או תסייע לתושבים שם להגיש בג”צ על היעדר האכיפה. לגבי צפירות יום הזכרון והעצמאות: כן, אני באמת חושב שצריך לבטל אותן. אפשר לציין ימי זכרון בטקסים ובדקת דומיה גם בלי צפירה.

9 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404, אנסטסיה מיכאלי | 23 תגובות

מם אנסטסיה והמסגד

תמונת ח”כ אנסטסיה מיכאלי והמסגד הפכה למם (וכל מה שהייתי צריך זה לבקש). מישהו אפילו הכניס אותה למחולל ממים. תמונות מלאות וקרדיטים אחרי הקיפול.

רוצים לצרף תמונה? שלחו לת”ד 404.

להמשך קריאה

19 במאי, 2011 | בנושאים: 404, אנסטסיה מיכאלי | 6 תגובות

אנסטסיה לציון צופיה

קבלו את הפרזנטורית של המאבק במוסלמים הרועשים, ח”כ אנסטסיה מיכאלי:

19 במאי, 2011 | בנושאים: 404, אנסטסיה מיכאלי | 22 תגובות

ח”כ אנסטסיה מיכאלי – דיינו

אילו שלחה לי ח”כ אנסטסיה מיכאלי אימייל בלתי קרוא ולא קראה לי “חברי” – דיינו.
אילו קראה לי “חברי” ולא בירכה אותי לפסח – דיינו.
אילו בירכה אותי לפסח ולא הציפה בקלישאות – דיינו.
אילו הציפה בקלישאות ולא שגתה בכתיב ובתחביר – דיינו.
אילו שגתה בכתיב ובתחביר ולא השתמשה בתמונת סטוק של כוס יין מוכספת ומצות – דיינו.
אילו השתמשה בתמונת סטוק של כוס יין מוכספת ומצות ולא צירפה תמונת דיוקן – דיינו.
אילו צירפה תמונת דיוקן ולא פיטשפה אותה בפילטר emboss – דיינו.
אילו פיטשפה בפילטר emboss ולא השתמשה בפונט כתב יד – דיינו.
אילו השתמשה בפונט כתב יד ולא עשתה גם italics – דיינו.
טוב, די.

מן הארכיב: שנה טובה ומכוערת מח"כ מיכאלי

14 באפריל, 2011 | בנושאים: 404, אנסטסיה מיכאלי, שנה טובה ומכוערת | 17 תגובות

שנה טובה ומכוערת

האם יכולה להתקיים ברכת ראש השנה מכוערת מזו שח”כ אנסטסיה מיכאלי הספימה לי בשנה שעברה?

כן.

• עוד בנושא: שנות טובות מכוערות

31 באוגוסט, 2010 | בנושאים: 404, אנסטסיה מיכאלי, שנה טובה ומכוערת | 11 תגובות

התשאול שלי בשב”כ

פוסט של עידן לנדו

ברוח התקופה, ועל מנת לקצר הליכים, פניתי לסניף השב”כ הקרוב למקום מגוריי וביקשתי לעבור “תשאול”. אחרי סדרה קצרה של אי-הבנות (“רגע, אתה עוכר ישראל או תוקע פגיון בגב האומה? לא כתוב לך בתעודת זהות? אז תוציא חדשה, כבר יהיה כתוב שם”), ותלך-תבוא-תלך-תבוא (“מבקרי ציונות זה קומה שניה, למה לא אמרת קודם? כאן זה יהודים-שונאי-עצמם”), הפנו אותי למחלקה המתאימה, בה”מ (מחלקת “וביערת הרע מקרבך”), ואמרו לי להתייצב ביום שני בשעה חמש.

התייצבתי.

הכניסו אותי לחדר קטן, מרוהט בנעימות, לא מרתף בכלל. ברקע התנגן שיר חרישי, נדמה לי של עמיר בניון, ועל הקיר היתה תלויה תמונה קטנה של ח”כ אנסטסיה מיכאלי, מחייכת באיפוק. חייכתי חזרה.

“אתה תקרא לי קפטן ג’ימי ואני אקרא לך לנדאו, אוקיי?”, הכריז-ולא-שאל גבר בשנות ה-40 שלו, בעצם בגילי, שהגיח משומקום, כמו ג’יני, והתיישב בגמישות פנתרית בכסא שממולי. הוא לבש מכנסי ג’ינס וטי-שירט בצבע חום. היו לו שתי גבות, אף, פה, ושתי אוזניים.

הוא נראה כמו כל אחד אחר, אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה חוקר שב”כ.

על השולחן היו מונחים בערבוביה מרושלת שקית בייגלה חצי גמורה, כוס תה, שלושה מאמרי דעה של בן כספית ותמונת פספורט של ח”כ דוד רותם, מחייך באיפוק. חייכתי חזרה.

“לנדו, לא לנדאו”, תיקנתי בנועם.

הוא נעץ דרכי מבט ממושך, אל הקיר שמאחורי, ואמר: “לנדאו, מה מביא אותך אלינו?”

“תראה, שמעתי שתישאלתם את יונתן שפירא, ורציתי גם”.

“באיזו עילה?”

“לא יודע. אני סומך עליכם”.

קפטן ג’ימי שוב נעץ מבטו באוויר, בנקודה כלשהי בסמוך לאוזני הימנית, ולא אמר דבר במשך שניות ארוכות. פתאום קפץ – גם אני, מבהלה, קפצתי – על רגליו ושאג: “לנדאו, אתה דג רקק”.

הפכתי במשפט הזה בראשי כמה פעמים, והוא שינה את צורתו כל הזמן. בסוף ראיתי אותו כך:

“לנדאו, אתה דג”, רקק קפטן ג’ימי לרצפה.

“לנדו”, תיקנתי, מגניב חצי-חיוך לאנסטסיה שעל הקיר, “ובתור דג, העדפתי להגיע אל החכה לפני שהיא תגיע אלי”.

“מה יש לך להגיד לגנותך”?. הוא נראה משועמם.

“הרבה, אתה יודע. למשל זה, וזה, וזה וזה“.

“כן, כן”, הוא נופף בביטול. “הכל רשום ומתועד. נו?”

“נו, אז למה לא הזמנתם אותי לתשאול, כמו את יונתן?” הרגשתי שאני מאבד את קור רוחי. “מה, אני לא טייס? אני לא חתיך?”

“האמת, לא”.

“אז לא יקרה אתי כלום?”, שאלתי בתימהון, בולע את העלבון.

קפטן ג’ימי ליכסן אלי גיחוך עייף. הוא התחיל להסתובב בחדר בחוסר מעש. בשלב הזה שמתי לב שהמוסיקה פסקה, ובמקומה נשמע רק זמזום קבוע, טורדני. התה שעל השולחן היה ישן, מאד ישן, קבעתי לעצמי בצער. ביני לביני תהיתי כמה זמן עוד אמשיך לדחוס מונולוגים פנימיים לטקסט הזה, עד שקפטן ג’ימי יגיב אלי.

“הדברים שאתה כותב מאד חמורים”, נשמעה לחישה חרוכה מכיוונו של הקפטן. לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא מדבר או שהוא משמיע לי הקלטה ישנה. “הם גם פוגעים ברגשות הציבור”. עכשיו הוא נשמע מאד קרוב, כמעט בתוך הראש שלי.

“הדברים שאתם עושים גם מאד חמורים”, השבתי, “וגם פוגעים בציבור ממש, לא ברגשות שלו”.

הוא נעמד מולי ודיבר לאט, בקצב הכתבה. “אתה חושב שאתה חכם, אבל אנחנו חכמים יותר. אתה חושב שאתה כותב את המלים האלה, אבל אנחנו כותבים אותן מראש. לפניך”.

המבט המבולבל שלי ודאי הרגיע אותו. הוא ניגש לשולחן, הרים את כוס התה, לגם ממנה, וירק מיד לרצפה. כלומר, רקק. אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם החליפו מבטים.

“אתה עוד לא מבין, אה?”, אמר לי, כמעט בחמלה.

“לא ממש”.

“על חיים פרלמן, שמעת?”

“כן”.

“ואיך הוא נפל, גם שמעת?”

“שמעתי. עבד אצלכם, ואחרי זה שיפדתם אותו”.

“אין כמו דדה”, קפטן ג’ימי זקף את סנטרו. עכשיו רק הביט בי בריכוז.

התחלתי להזיע. הזמזום שברקע פסק, אבל עכשיו נשמעו נקישות קצובות, כאילו מישהו מתופף באצבעותיו מאחורי הדלת.

“מה אתה אומר לי? שאני, עידן לנדו, סוכן שב”כ???”

“לנדאו, לא לנדו”, נזף בי. עכשיו שיחק באצבעותיו. אשכרה, כמו החוקרים בסרטים, חשבתי. “אם אפשר בימין, למה לא בשמאל?”, שאל אותי.

“אבל איך אני יכול להיות סוכן שב”כ בלי לדעת שאני כזה?” הרגשתי שאני מתחיל לאבד את חוט השיחה. רציתי לנגב את הזיעה אבל לא היה עם מה. חטפתי מהשולחן מאמר של בן כספית וניגבתי.

“אולי אתה יודע שאתה כזה אבל אתה לא יכול לכתוב את זה?” קפטן ג’ימי הפך לנגד עיני מחוקר שב”כ לדמות בדיאלוג סוקראטי. כבר לא יכולתי לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

“אהה, הבנתי”, זייפתי שוויון נפש לגלגני, “גייסתם אותי לשב”כ, שתלתם לי בראש דעות שמאלניות קיצוניות, אתם כותבים לי את הטקסטים ואחר כך מוחקים את כל זה מזכרוני. תשמע, אין ספק שהתקדמתם מאז פרשת נאפסו”.

הוא חייך אלי בשביעות רצון. “תראה מה זה, גם הציניות שלך – עבודה שלנו. ללקק את האצבעות”.

“למה?”, ניסיתי לשמור על קול יציב.

“מה למה?” הוא באמת לא האמין שאני לא מבין. “תראה לי שיטה טובה יותר לתת בראש לשמאל הקיצוני. ניקח כמה מכם לחקירות, נכניס כמה לכלא – לא הרבה, אולי 20-30, לעשר שנים – וזהו, יהיה סוף סוף שקט. חלאס כל השטויות האלה על פשעי מלחמה, האג, חרם ואלביס קוסטלו. כולם יורידו את הראש וייכנסו לתלם”. הוא חיכך את ידיו כמי שזה עתה עלה בדעתו רעיון פשוט וגאוני להרחקת ג’וקים מהבית.

“אבל אני שתול!”, רעדתי מזעם. “קודם יזמתם את הפרובוקציות שלי, ועכשיו תענישו אותי עליהן?”

הוא משך בכתפיו בהצטדקות וגילגל עיניים במחווה המוכרת של “מה אתה רוצה ממני, אלה הנהלים, אני לא קובע פה כלום”.

החוורתי. “אז זאת הסיבה שאין לכם מה לשאול אותי. כל מה שאתם רוצים לדעת, אתם יודעים מראש. כתבתם את תסריט הנפילה שלי בעצמכם”.

קפטן ג’ימי לא טרח להנהן. פתאום נפנה אלי, גבותיו מכווצות בטירדה. “בעצם, יש דבר אחד בתיק שלך שאף פעם לא הבנו. ישבנו יחד כל הרכזים ושברנו את הראש, ולא מצאנו פתרון”.

הרגשתי את הדם חוזר בששון לעורקיי. סוכן או לא סוכן, נעם לי לשמוע שהשב”כ לא פיצח אותי לגמרי. “מה לא הבנתם?”

“למה לא עשית תג “שב”כ” בבלוג שלך? מלא תגים יש לך – דיכוי פוליטי, התעללויות, פשעי מלחמה – ורק “שב”כ” לא. למה?” דימיתי לשמוע תחינה בקולו.

פתחתי את פי, ובדיוק כשהתכוונתי לתת לו תשובה, הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא ענה, לחש משהו, סגר אותו, ופנה לצאת מהחדר.

“רגע”, הזדעקתי, “אני משוחרר?”

“כן, תיכף יבואו לקחת אותך”, השיב קצרות.

“זה כל התשאול? מה אני אספר בבית? שישבתי חצי שעה עם חוקר שב”כ והשתעשענו במלחמת מוחות?”

“איזה בית”, הוא גיחך, “לוקחים אותך למעצר. אתה כבר לא תצא מפה”.

“מה מעצר, איזה חוק הפרתי?”, צווחתי אל הדלת הנסגרת.

“החוק שהיה, החוק שיהיה, החוק שצריך להיות, מה זה חשוב”, הוא הימהם דרך החרך המצטמצם.

“אבל מי יידע על זה? מי יידע מה קרה כאן?”, המשכתי לצווח.

“אל תדאג, כבר העלינו את נוסח השיחה הזאת לבלוג שלך, עוד לפני שנכנסת”, שמעתי אותו מתרחק והולך, “כמובן, בשינויים ההכרחיים. בכל זאת, אנחנו לא רוצים להבריח קוראים בעלי קיבה רגישה”.

הדלת נסגרה ושמעתי צליל נעילה מבחוץ. מישהו חידש שוב את המוסיקה של בניון. נשאתי מבט אל אנסטסיה שעל הקיר. היא כבר לא חייכה.

______________________________________________