למה אין בתל אביב שווארמה נורמלית

פוסט של יהונתן זילבר, אתר GVR

לכאורה, הנושא הוא סוגית פופיק, מעניינת רק אותי ואת החצי מיליון חברים שלי שגרים בבועה. רק לכאורה. למעשה אנחנו דנים עכשיו במשהו שצריך להטריד כל ישראלי באשר הוא, גם אם הוא מגיע לתל אביב מחיפה רק פעמיים בשנה, וכל הזמן הקצר שהוא פה הוא מבלה עם מקל כביסה על האף. תל אביב היא הבירה הקולינרית של ישראל, דברים שקורים בה היום יהיו הבון טון בפריפריה בעוד חמש שנים, ואין בה אפילו שווארמה טובה אחת. איך זה קרה? ולמה?

קודם כל, להנחות היסוד. שווארמה: מאכל שהיה פעם טורקי, אבל היום מוגש מגולגל בלאפה, מכיל טחינה מבקבוק לחיץ ולעיתים קרובות כרוב סגול, והמרכיב העיקרי בו הוא תערובת, במינונים שווים, של שומן כבש ובשר חיה שאין אפשרות לזהותה, אבל כנראה לא חתול כמו שכולם אומרים, אחרת לא היו כל כך הרבה פאקינג חתולים על הפחים מתחת לבית שלי. בשווארמה אין יוגורט במו בטורקיה, כי שווארמה טובה היא עממית, ועממי זה כשר. עוד דרישות יסוד לשווארמה: שיפוד מסתובב למיקסום חשיפת הבשר לזבובים; כמו כן האיש שמוכר אותה צריך להיות בעל כרס וטי שירט מלוכלך, לקרוא לך אבאלה ולהחזיק שטר של לירה מודבק לנירוסטה מעל הראש שלו. תל אביב: עיר במזרח התיכון, שאינה רמת גן, שם דווקא יש שווארמה בסדר. שווארמה טובה: כזאת שאחרי הלאפה הראשונה, אתה מעוניין לקנח בעוד מנה ממנה, ולא ללכת לבית המרקחת לקנות כדורים נגד משהו שהולך לקרות לך באיזה שהוא חלק ממערכת העיכול. שווארמה מצויינת: אתה קונה שתי לאפות ומקנח במנה בצלחת, כי מי יכול לאכול כל כך הרבה לחם.

שלט פרסומת "פרגית בלאפה + שוופס מוגז עדין" במסעדה בכרם התימנים בתל אביב. צילום: עידו קינן, חדר 404 (cc-by-sa)

וכעת לדיון בטענה המובעת בכותרת. אם כבר מדגדג לך באצבעות לרדת לתגובות ולכתוב מילים כמו “כתר המזרח”, “הטורקי בנחלת בנימין”, “לחמעג’ון”, לך על זה גבר: ב-GVR משלמים לפי טוקבקים ואני לא רוצה לפגוע לך בחופש הביטוי. אבל אם כתבת כתר המזרח, אתה בן ארבעים ומעלה — השווארמה הזאת הייתה טובה בפעם האחרונה כשחזרת מהעממי לראות “הצריף של תמרי” — וחוץ מזה, הטורקי בנחלת בנימין ולחמעג’ון זה אותו דבר. יוצא דופן אחד: אצל בינו בד”ר שקשוקה ביפו יש ביום שישי מנה בצלחת של פיסות כבש אמיתיות, בצל, טחינה שלבכות (בשביל זה הבצל, להסוות את מקור הבכי) ופיתה קלויה על הגריל. אבל זה בא בצלחת, אין שם שום שיפוד, ולך תשיג חנייה ביפו. לא. שווארמה זה עניין של דוכנים. אתה נכנס, אתה מחכה מקסימום חמש דקות בתור. אתה מקבל שווארמה תוך דקה. אתה אוכל אותה. אני נאלץ לפסול את בינו הפעם.

בתל אביב אפשר להשיג שווארמה בסדר. שווארמה בסדר: אתה נכנס רעב ויוצא לא רעב. שום דבר מרגש. שווארמה זה עניין מרגש, הערימות הדקות האלו של הבשר החצי פריך, חצי שרוף, חצי רך, לפעמים קצת מדמם, אם חטפת רעב מוקדם מדי בבוקר. אם אתה עומד בפיתוי ולא דוחף בפנים עמילנים משבשי-טעם כמו חומוס וצ’יפס, ונשאר נאמן כמה שאפשר למקור עם בצל, פטרוזיליה, עגבניות על הגריל ויאללה, גם טחינה, אתה זוכה לחוויה קולינרית בת חמש דקות שהיא כל כך חזקה, עד שהיא ידועה ביכולת שלה להחזיר הביתה נמושות שהיגרו למיאמי, לשלוח בעלי כרטיס חופשי חודשי לבילעין לזרועותיה של קצינת הקישור שלהם ולהחזיר מהפסקת הצהריים שלהם ולמשרד ולעבודות המשעממות שלהם גם את המבועסים שבשכירים. למעשה, אם היה לטורקים שכל לשים על המרמרה שווארמיה צפה, לא רק שהיינו נותנים להם להכנס לעזה, היינו עושים להם ליווי צבאי מלא. תמורת חצי לאפה לכל לוחם שייטת. חמוצים בצד.

עכשיו אתה מבין למה מדובר בסוגייה לאומית. אם אתה מאלו שחושבים שתל אביבי פירושו נהנתן מאניאק חובב מין אחורי מנותק מהעם משתמט חובב מדונה סלאש להקות אינדי מעפנות בועה בועה בועה, עכשיו אתה יודע למה: אין להם לתל אביבים אף שווארמה אחת שתחזיר אותם לחיבוקו העממי של העם.

שאלתי את ההוא מ”הסביח של עובדיה” (“הוא עובד, אני עובדיה. הוא שם, אני פה”) מרש”י פינת קינג ג’ורג’, בעל הסביחיה הכי טובה בשכונה (פיתות חמות, ביצים מתבשלות לאט בפחיות חמוצים גדולות), איך זה שיש כל כך הרבה אוכל רחוב מעולה ואפילו לא שווארמה נסבלת אחת. חמש דקות הליכה מעובדיה, בטשרניחובסקי, אפשר למצוא סביח אגדי אחר, זה שמכונה בחיבה “הנאצי של הסביח” בגלל השלט שלו, “אין סביח בלי חציל”, וזה שהוא צועק עליך אם אתה לא רוצה עמבה. את מגוון הפלאפליות המעולות ברדיוס של רבע שעה הליכה משם אני לא מעז אפילו למנות (סבבה. בנין (“ג’וני”) בטשרניחובסקי, הקוסם בשלמה המלך, ג’ינה במנחם בגין, ד”ר סעדיה בקינג ג’ורג’, באמת שרק התחלתי). ההוא, מעניין אם הוא עובד, אמר שזה קשור למחירי הבשר. לך תשיג כבש טוב במחירים סבירים, הוא אמר, ועוד תשלם שכירות ומיסים באמצע תל אביב. מסחרית זה לא נכון: אתה יכול למכור אותה כמות של בשר פיגולים כי ממילא אם אתה אנין טעם בתל אביב, אתה לא תלך על שווארמה. עזוב אותך, אתה מבעס אותי, אמרתי לו, תעשה לי סביח בלי עמבה.

יהונתן זילבר הוא מייסדו ועורכו הראשון של מגזין GVR, שם פורסם הפוסט לראשונה

טל גוטמן דווקא חושב שיש שווארמות טובות בתל אביב

עוד ב-GVR:
הייתי טכנאי המקררים של כלבתו של ד”ר שולץ / דן תורן
למה אתה ואני עניים / צחי בדרה
גבר: דון דרייפר חוזר / חגי אלקיים

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

11 תגובות לפוסט “למה אין בתל אביב שווארמה נורמלית”

  1. dkapuchino on 30 ביולי, 2010 11:02

    הדונר של מסעדת איסטנבול מעולה. גם באיסקנדר קבב שלהם, וגם סתם בלאפה

  2. ג'וני on 30 ביולי, 2010 11:41

    לא מעולה. בסדר.

  3. עידן on 30 ביולי, 2010 12:08

    אם נתמצת את הפוסט למשפט – שווארמה טובה היא יקרה, ואף אחד לא יסכים לשלם את המחיר שלה.

  4. מתן on 30 ביולי, 2010 13:44

    למי אכפת? בחיפה יש אחלה שווארמה.

  5. יובל on 30 ביולי, 2010 16:01

    מסכים למדי. השווארמה הכי טובה שאכלתי בת”א היא, למרבה הבושה, בקפיטריית בית הספר לשפות באוניברסיטה.
    חוצמזה, ההמשך של השלט של עובדיה הוא “אם לא תטעם, איך תדע?”. טעמתי. הוא לא טוב בכלל.

  6. טל(י) on 30 ביולי, 2010 16:51

    סקסיסט אידיוט

  7. שי on 30 ביולי, 2010 19:06

    מול הסינמטק

  8. ג'וני on 30 ביולי, 2010 23:54

    שי, השווארמה המעולה שהייתה פעם מול הסינמטק נסגרה מזמן והוחלפה באוכל לכלבים בפיתה. טל, או טלי, או טל, זה שמישהו אוהב בשר לא אומר שהוא סקסיסט. לגבי האידיוט לא נתווכח.

  9. מנטאט on 31 ביולי, 2010 17:25

    אולי הפוסט המיותר בהיסטוריה של הבלוג הזה, עכשיו כל בלבול שכל יזכה פה לבמה?

  10. דרקונית on 4 באוגוסט, 2010 03:02

    שווארמה ויוגורט?

  11. צ'ויה on 23 באוגוסט, 2011 15:04

    אחי חובבי הבשר המסתובב, הסקיטו שמעו – כי חרוש חרשתי את העיר אחר שווארמה מדאורייטה.

    ממצאי הם:

    *שווארמה ראש העיר* בתחנה המרכזית הישנה, מקום המכונה בפי אנשי הצפון “הארלם”. הסלטים, הלאפה והשווארמה החזירו אותי לתחנה המרכזית בבארשבע.

    *חאג’ כחיל* ביפו – יש חניה, יקר, אבל שווה בדיקה.

פרסום תגובה