למה אין בתל אביב שווארמה נורמלית

פוסט של יהונתן זילבר, אתר GVR

לכאורה, הנושא הוא סוגית פופיק, מעניינת רק אותי ואת החצי מיליון חברים שלי שגרים בבועה. רק לכאורה. למעשה אנחנו דנים עכשיו במשהו שצריך להטריד כל ישראלי באשר הוא, גם אם הוא מגיע לתל אביב מחיפה רק פעמיים בשנה, וכל הזמן הקצר שהוא פה הוא מבלה עם מקל כביסה על האף. תל אביב היא הבירה הקולינרית של ישראל, דברים שקורים בה היום יהיו הבון טון בפריפריה בעוד חמש שנים, ואין בה אפילו שווארמה טובה אחת. איך זה קרה? ולמה?

קודם כל, להנחות היסוד. שווארמה: מאכל שהיה פעם טורקי, אבל היום מוגש מגולגל בלאפה, מכיל טחינה מבקבוק לחיץ ולעיתים קרובות כרוב סגול, והמרכיב העיקרי בו הוא תערובת, במינונים שווים, של שומן כבש ובשר חיה שאין אפשרות לזהותה, אבל כנראה לא חתול כמו שכולם אומרים, אחרת לא היו כל כך הרבה פאקינג חתולים על הפחים מתחת לבית שלי. בשווארמה אין יוגורט במו בטורקיה, כי שווארמה טובה היא עממית, ועממי זה כשר. עוד דרישות יסוד לשווארמה: שיפוד מסתובב למיקסום חשיפת הבשר לזבובים; כמו כן האיש שמוכר אותה צריך להיות בעל כרס וטי שירט מלוכלך, לקרוא לך אבאלה ולהחזיק שטר של לירה מודבק לנירוסטה מעל הראש שלו. תל אביב: עיר במזרח התיכון, שאינה רמת גן, שם דווקא יש שווארמה בסדר. שווארמה טובה: כזאת שאחרי הלאפה הראשונה, אתה מעוניין לקנח בעוד מנה ממנה, ולא ללכת לבית המרקחת לקנות כדורים נגד משהו שהולך לקרות לך באיזה שהוא חלק ממערכת העיכול. שווארמה מצויינת: אתה קונה שתי לאפות ומקנח במנה בצלחת, כי מי יכול לאכול כל כך הרבה לחם.

וכעת לדיון בטענה המובעת בכותרת. אם כבר מדגדג לך באצבעות לרדת לתגובות ולכתוב מילים כמו “כתר המזרח”, “הטורקי בנחלת בנימין”, “לחמעג’ון”, לך על זה גבר: ב-GVR משלמים לפי טוקבקים ואני לא רוצה לפגוע לך בחופש הביטוי. אבל אם כתבת כתר המזרח, אתה בן ארבעים ומעלה — השווארמה הזאת הייתה טובה בפעם האחרונה כשחזרת מהעממי לראות “הצריף של תמרי” — וחוץ מזה, הטורקי בנחלת בנימין ולחמעג’ון זה אותו דבר. יוצא דופן אחד: אצל בינו בד”ר שקשוקה ביפו יש ביום שישי מנה בצלחת של פיסות כבש אמיתיות, בצל, טחינה שלבכות (בשביל זה הבצל, להסוות את מקור הבכי) ופיתה קלויה על הגריל. אבל זה בא בצלחת, אין שם שום שיפוד, ולך תשיג חנייה ביפו. לא. שווארמה זה עניין של דוכנים. אתה נכנס, אתה מחכה מקסימום חמש דקות בתור. אתה מקבל שווארמה תוך דקה. אתה אוכל אותה. אני נאלץ לפסול את בינו הפעם.

בתל אביב אפשר להשיג שווארמה בסדר. שווארמה בסדר: אתה נכנס רעב ויוצא לא רעב. שום דבר מרגש. שווארמה זה עניין מרגש, הערימות הדקות האלו של הבשר החצי פריך, חצי שרוף, חצי רך, לפעמים קצת מדמם, אם חטפת רעב מוקדם מדי בבוקר. אם אתה עומד בפיתוי ולא דוחף בפנים עמילנים משבשי-טעם כמו חומוס וצ’יפס, ונשאר נאמן כמה שאפשר למקור עם בצל, פטרוזיליה, עגבניות על הגריל ויאללה, גם טחינה, אתה זוכה לחוויה קולינרית בת חמש דקות שהיא כל כך חזקה, עד שהיא ידועה ביכולת שלה להחזיר הביתה נמושות שהיגרו למיאמי, לשלוח בעלי כרטיס חופשי חודשי לבילעין לזרועותיה של קצינת הקישור שלהם ולהחזיר מהפסקת הצהריים שלהם ולמשרד ולעבודות המשעממות שלהם גם את המבועסים שבשכירים. למעשה, אם היה לטורקים שכל לשים על המרמרה שווארמיה צפה, לא רק שהיינו נותנים להם להכנס לעזה, היינו עושים להם ליווי צבאי מלא. תמורת חצי לאפה לכל לוחם שייטת. חמוצים בצד.

עכשיו אתה מבין למה מדובר בסוגייה לאומית. אם אתה מאלו שחושבים שתל אביבי פירושו נהנתן מאניאק חובב מין אחורי מנותק מהעם משתמט חובב מדונה סלאש להקות אינדי מעפנות בועה בועה בועה, עכשיו אתה יודע למה: אין להם לתל אביבים אף שווארמה אחת שתחזיר אותם לחיבוקו העממי של העם.

שאלתי את ההוא מ”הסביח של עובדיה” (“הוא עובד, אני עובדיה. הוא שם, אני פה”) מרש”י פינת קינג ג’ורג’, בעל הסביחיה הכי טובה בשכונה (פיתות חמות, ביצים מתבשלות לאט בפחיות חמוצים גדולות), איך זה שיש כל כך הרבה אוכל רחוב מעולה ואפילו לא שווארמה נסבלת אחת. חמש דקות הליכה מעובדיה, בטשרניחובסקי, אפשר למצוא סביח אגדי אחר, זה שמכונה בחיבה “הנאצי של הסביח” בגלל השלט שלו, “אין סביח בלי חציל”, וזה שהוא צועק עליך אם אתה לא רוצה עמבה. את מגוון הפלאפליות המעולות ברדיוס של רבע שעה הליכה משם אני לא מעז אפילו למנות (סבבה. בנין (“ג’וני”) בטשרניחובסקי, הקוסם בשלמה המלך, ג’ינה במנחם בגין, ד”ר סעדיה בקינג ג’ורג’, באמת שרק התחלתי). ההוא, מעניין אם הוא עובד, אמר שזה קשור למחירי הבשר. לך תשיג כבש טוב במחירים סבירים, הוא אמר, ועוד תשלם שכירות ומיסים באמצע תל אביב. מסחרית זה לא נכון: אתה יכול למכור אותה כמות של בשר פיגולים כי ממילא אם אתה אנין טעם בתל אביב, אתה לא תלך על שווארמה. עזוב אותך, אתה מבעס אותי, אמרתי לו, תעשה לי סביח בלי עמבה.

יהונתן זילבר הוא מייסדו ועורכו הראשון של מגזין GVR, שם פורסם הפוסט לראשונה

• טל גוטמן דווקא חושב שיש שווארמות טובות בתל אביב

עוד ב-GVR:
• הייתי טכנאי המקררים של כלבתו של ד”ר שולץ / דן תורן
• למה אתה ואני עניים / צחי בדרה
• גבר: דון דרייפר חוזר / חגי אלקיים

30 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, אוכל, עירוניה | 11 תגובות

בשבילי רק עמבה של “גריי פופון”

ברור, אין חיבור טבעי יותר משוופס מוגז עדין ופרגיות בלאפה.

2 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, אוכל, פרסום ושיווק | תגובה אחת

מאכל יהודתי מסורתי ברוטב טעים; למי קראת בן זואט?

1. נדינה ואריאל קנו את הדְּבַרמָה הזה בזכות התיאור האופטימי שלו. הם מוסרים שלמרבה ההפתעה, זה באמת טעים:

ואם אתם רוצים לדעת ממה עושים רוטב טעים ומה הערך התזונתי שלו, הנה לכם:

2. יקיר גוטסמן קנה סחוג וגילה שהסודיום בנזואט הוחלף בבן זואט:

29 ביולי, 2009 | בנושאים: 404, אוכל, פרסום ושיווק | 4 תגובות

צ’ארלי ישן עם הדגים

כשאני כל כך רעב שאני לא מסוגל להחליט מה בא לי, סנדוויץ’ טונה טוב תמיד סוגר את הפינה. בדרך כלל אני צורך טונה סטארקיסט, פשרה הוגנת בין טונה יוּלה המצויינת והיקרה באריזה הצהובה לבין כל מותגי הסלג הזולים שנמכרים בשוק ובחנויות מכולת מהדור הישן.

כשקיבלתי לבדיקה את הסדרה החדשה של סטארקיסט, הופתעתי לגלות שהיא מיוצרת בישראל. תמיד דמיינתי את הפרזנטור של החברה, צ’ארלי הטונה הממושקף וחובש הבארט, כבחור צרוד ומחוספס אך טוב לב שמתגורר בניו אורלינס ומנגן ג’ז על סקסופון במועדונים שמגישים שרימפס ונתחי תנין מטוגנים בבלילה ולקינוח סופגניות ביינייט צרפתיות עם הררי אבקת סוכר. מסתבר שהוא בעצם ערס צרפתי שדופק שווארמות כשרות בטירת הכרמל.

הטונה בשמן של סטארקיסט (10% שומן אחרי סינון) יותר טעימה לי, אבל אני שונא את המגע עם השמן בזמן הסינון ולכן מסתפק בדרך כלל בטונה במים (1% שומן). הטונה בסדרה החדשה שוחה במים ושמן קנולה. כצפוי, זה פחות שמנוני משמן וקצת יותר שמנוני ממים, ושיעור השומן גם הוא באמצע – 5%. הסדרה מגיעה בשלושה טעמים – טבעי, עשבי תיבול ולימון ופלפל.

הטונה הטבעית הזכירה מאוד את הטונה הרגילה במים, כלומר יבשושית מדי, והטונה עם הלימון והפלפל חרפרפה וחביבה. שתיהן נתנו עבודה כשערבבתי אותן עם מיונז ושמתי על לחם מלא עם עגבניה וחמוצים ביתיים, כמו שהקב”ה התכוון שנאכל אותם. הטונה עם עשבי התיבול, לעומתן, מוצלחת מספיק בשביל לאכול אותה נטורל.

הדבר היחיד שמפריע לי בה הוא סוד הרכיבים. בתמונה על האריזה רואים נתח טונה עם עלי בזיליקום ועירית, אבל זו רק הצעת הגשה, וברשימת הרכיבים כתוב בלקוניות “עשבי תיבול”. צ’ארלי, באמאש’ך, מה שמת בפנים?

ציונים: ○●●●● לעשבי תיבול ○●●● ללימון ופלפל ●●● לטבעי
מחיר: 7.5 שקלים.
שורה תחתונה: שום דולפינים לא נפגעו במהלך כתיבת ביקורת זו.

(פורסם במקור במדור “טוחנים” ב”רייטינג”, 11/3/2009)

30 במרץ, 2009 | בנושאים: 404, אוכל | 23 תגובות

סנדוויץ’ בן 50

כתבת וידאו שלי ב-nrg על הסנדוויצ’יה של איציק ורותי, שחוגגת חמישים שנה לקיומה.

15 ביולי, 2007 | בנושאים: 404, אוכל | תגובה אחת

חימום איתי במחבט

מישהו לא עשה הגהה לתרגום לעברית של הוראות השימוש של רוטב בזיליקום של ברילה, מה שרק משפר אותן: “לחמם חימום איתי במיקרו […] להקפיץ במחבט”.

רוטב בזיליקום של ברילה

הוראות שימוש לרוטב בזיליקום של ברילה

אם מישהו מתכוון לנסות להכין פסטה לפי ההוראות, אני אשמח לראות את זה בווידאו.

(הלשינה: לונג ג’ון)

6 ביולי, 2007 | בנושאים: 404, אוכל, התיקונים | 5 תגובות

הלורד סנדוויץ’

נפטר איציק מ”הסנדוויץ’ של רותי ואיציק”, הסנדוויצ’יה הזעירה והמדהימה ברחוב שינקין, שתחגוג ביוני 50 שנה לקיומה.

24 בינואר, 2007 | בנושאים: 404, אוכל | 4 תגובות

מה ההבדל בין סיר בישול לבין סיר לילה?

השף ארז שטרן מציע ארוחות בביתו במקום במסעדה. בהודעה שנשלחה ממשרד יחסי הציבור שלו, ampr תקשורת ויחסי ציבור שיווקיים, מגלים שהוא מציע הרבה יותר מזה:

שף הגורמה ארז שטרן פיתח נישה ייחודית בתחום ההסעדה – שטרן מארח ומבשל בביתו המעוצב, ומגיש מנות גורמה בהשראת המטבח הצרפתי באווירה האינטימית ביותר שניתן להעלות על הדעת – ללא הרעש וההמולה של מסעדה, בלי לחכות בתור, ובלי הסיכון לפגוש פתאום את אשתך, את הבוס או החותנת.
[…]
האירוח הביתי לא רק מהווה אלטרנטיבה שקטה ואינטימית למסעדות היוקרה, אלא אף מאפשר גישה לארוחת גורמה לאנשים שאינם רוצים להיראות – זוגות בוגדים או זוגות חד מיניים בארון, אנשי עסקים בפגישה חשובה החרדים מהאוזניים הכרויות בשולחן ליד, ועוד. שטרן מחוייב לא רק לפסגת הטעם הקולנירי [כך במקור] ולחוויה הכוללת, אלא אף לדיסקרטיות מלאה.

יש גם חדרים לפי שעה?

ועוד מצאתי בהודעה כמה דברים שלא הייתי רוצה למצוא בצלחת שלי:

המנות […] מבושלות על ידיו במקום – כך נוצרת ערובה לטריות המזון, ומוסר החשש מעובד המטבח הסורר שיכול היה, חס וחלילה, לגרד את קשקשיו לרוטב או להשתין במרק כדי להתנקם בבוס.

אחרי קריאת הדברים האלה, לא יכול אדם שלא לשאול את עצמו האם השף שטרן נתקל בדברים האלה במציאות, ומאיזה כיוון. מעבר לכך, בכל פעם שאשמע את שמו, איזכר ברוטב הקשקשים ומרק השתן. אחלה מיתוג.

4 בינואר, 2007 | בנושאים: 404, Press, Release, אוכל | תגובה אחת

פיצרייה קאמיקזה

בשבוע שעבר הזמנו מדומינו’ס פיצה וחיככנו ידינו בהנאה כשהבנו שחלפו 30 דקות מרגע ההזמנה – הרי עכשיו הפיצה על חשבון הבית. אז זהו, שלא. המוקדנית הלא מאוד מבריקה בדומינו’ס ניפצה לנו את המיתוס, ואמרה שאחרי 30 דקות איחור מקבלים קלחוני תירס או לחם שום חינם, אבל רק בהזמנה הבאה.

לניל סטיבנסון, סופר מד”ב/סייברפאנק, היה פתרון פשוט מאוד לבעיית השליח המאחר: לפי הספר Snow Crash, רשת הפיצריות המובילה נקראית “קוזה נוסטרה” והיא בבעלות המאפיה. הבשורות הטובות הן שבעוד מאה ומשהו שנה הפיצה עדיין תהיה חינם אחרי 30 דקות. הבשורות הרעות: לכל מגש פיצה יש טיימר שסופר 30 דקות, למאפיה יש ציוד עיקוב משוכלל, אז שוו בנפשותיכם מה עולה בגורלו של שליח שהטיימר שלו מגיע ל-30.01.

סיפרתי את זה בטלפון למוקדנית וקיבלנו בכל זאת לחם שום חינם. לדעתי היא נבהלה וחשבה שאנחנו מטעם אלפרון ולא סטיבנסון.

25 בדצמבר, 2006 | בנושאים: 404, אוכל | 10 תגובות