“מכתב מחייל פשוט”: תרגיל בהיסטוריה חדשה, פוסטציונות אם תרצו

פוסט של ניבה שושי ואייל בר חיים


בספריה המסווגת של האגדות האורבניות הצבאיות, במקום טוב באמצע בין “החצאית המקומטת שלך דיווחה תאילנד”, מרדף המערה וטוב למות בעד ארצנו, נמצא גם המכתב לאלמונית, שידוע גם בשם “מכתב מחייל פשוט”.

המכתב מתאר את טענותיו של הכותב, חייל קרבי ביחידת חי”ר גנרית, כלפי החברה הישראלית בכלל, ובאופן ספציפי כלפי נשים אלמוניות המתעלמות מן הסבל וההקרבה שבשירות קרבי. תחושת אי הצדק של הכותב באה ליד ביטוי בתסכול שהוא חש למראה החיים שנמשכים מחוץ לצבא, הנשים היפות שמסרבות להתמסר לחיילים קרביים שצריך להתאמץ כדי לחכות להם, והג’ובניקים עם מצפון וכסף שזוכים בהן שלא בצדק. החייל הקרבי, ששוכב בבוץ, נלחם על הגנת המולדת, מתמודד מול ילד בן עשר שמקלל את אמא שלו ואת אחותו ומציל את חבריו לפלוגה מפיגוע, חוזר הביתה כדי לגלות שאף אחת לא רוצה אותו כי הוא קרבי. שאר בני גילו משתמטים משירות קרבי וצוחקים עליו. רק בת אחותו בת השמונה זוכרת כמה הוא תורם למדינה וכותבת לו מכתב תודה.

המכתב, שבו נתקלנו בהזדמנויות חינוכיות שונות כחיילים בסדיר בסוף שנות התשעים, מסתובב ברשת קרוב לעשר שנים, לרוב בצירוף אפילוג המספר כי החייל התאבד או נהרג זמן קצר אחרי שכתב את המכתב וכי בקשתו האחרונה היתה להפיץ אותו הלאה. היום אפשר למצוא אותו בפורומים של מתגייסים (אבל גם של הורים לחיילים), בבלוגים של חיילים קרביים (אבל גם של נערות צעירות) ולאחרונה גם בפורום של תנועת “אם תרצו“. חיילים שהעלו אותו מספרים שהוא הוקרא להם בשיחת מחלקה או במסע כומתה. נשים מספרות שהוא הועבר להם על ידי “ידיד שמשרת בקרבי”. למרות השינויים הרבים, שם המכתב ומספר מאפיינים נשמרו בכל אחת מהגרסאות.

לפני הכל

את המכתב המקורי לא הצלחנו לאתר. הגרסאות המוקדמות ביותר שמצאנו הם מכתבים בכתב יד שהופצו ביחידות החי”ר השונות בתקופה של טרום היציאה מלבנון, אבל יתכן שישנן גרסאות מוקדמות אפילו יותר, מתקופת האינתיפאדה הראשונה. יתכן גם שהמכתב המקורי אכן נכתב על ידי חייל אמיתי שיתכן שנהרג/התאבד במסגרת השירות הצבאי, אבל כמו כל אגדה אורבנית מה שבאמת מעניין הוא לא הסיפור האמיתי אלא השינויים שעבר לאורך השנים, המסגרות השונות שבהן הופץ והתכנים שהתווספו/השתנו/נשארו קבועים לאורך זמן. במילים אחרות, מה השתנה ומה נשאר קבוע במכתב מהחייל הפשוט לנערה האלמונית.

את אני והמלחמה הקודמת: מה שנכון תמיד

שני צמדים בינאריים של דמויות טובות/ רעות חוזרות על עצמן בכל המכתבים. שני גברים, הגבר הטוב המשרת כחייל קרבי והרע, הג’ובניק, משתמט, אגואיסט ומפונק עם “מצפון” (תמיד במרכאות) ושתי נשים (במקרים נדירים אישה וילד), האישה הטובה, האחות טהורת הלב בת השמונה, שיודעת להעריך ולהודות, והאישה הרעה, זו שמעדיפה את הג’ובניק והמצפון שיכולים לישון איתה כל לילה.

למשוואה הבלתי נמנעת “אני לוחם למענך ולכן עלייך לשכב איתי”, או בגרסת אל”מ גרשן הכהן “מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”, נוספת גם ההנגדה שבין אהבתה הטהורה והלא מינית של האחות/אחיינית הצעירה, ליחסים שבין גברים חומרניים ועשירים לנשים שמחפשות נוחות. בעולם הפשוט של המיתוס אין מקום להתלבטויות, לביקורת או למרחבים אפורים. הסיבה היחידה להעדיף ג’ובניק או לא עלינו, משתמט היא חומרנות ואגואיזם. הכותב, מצדו, מבקש יותר. בפניה לאלמונית, ולחברה הישראלית בכלל, הוא לא מחפש מין וכסף, רק תמיכה ואישור לעליונות מוסרית.

מה בכל זאת השתנה

למכתב יש חיים משלו. הוא מגיב על שינויים בהוויה הצבאית. הבט”שיות והבוץ של לבנון מפנות את מקומן לגל”ב והאבוקה שמאפיינים שירות בשטחים. מאוחר יותר מופיע הנגמ”ש, אולי תוצר של עופרת יצוקה. תיאורי האירועים הצבאים משתנים. בהתאם להקשר הפוליטי, הג’ובניקים הצפונים הופכים למשתמטים נהנתנים, “תל אביביים”. לעיתים האפיון הוא פוליטי והם הופכים לסרבני מצפון. בחלק מן המכתבים הופכת המדינה ל”ארץ המקודשת הזאת”. לפעמים החייל שומר על בטחון שדה ומחליף את המקום בו הוא משרת ב-X. לפעמים זו שכם, לפעמים זו ג’נין. כשהקונצנזוס מתיר זאת, גם יצהר משתרבבת לסיפור. בכמה גרסאות ישנם שינויים שמקרבים את המכתב לאנשים שפרסמו אותו – אזכורים לפלוגה מסוימת (מחזור 2002), החלפת בת האחות באחות והוספה והשמטה של סלנג צבאי.

דווקא השינויים הרבים מעידים על החוזק של האגדה האורבנית הזו, שמשקפת כנראה צורך אמיתי. האגדה מתעקשת להציג את עצמה כסיפור שקרה למישהו קרוב. היא צועקת חוסר צדק פרטי, אישי, על-זמני ומנותק מהקשר קונקרטי ולכן גם, כביכול, א-פולטי. לא פלא שתנועות פוליטיות “א-פוליטיות” מנסות לנכס את המכתב אליהן.

עוצמתו הגדולה של המכתב לאלמונית היא באופן שבו הוא מייתר את הדיון הביקורתי בצה”ל, ובהחלטות הפוליטיות הנוגעות לפעולות צבאיות. הבחירה שהוא מציג היא ברורה וחד-ממדית, ועיקרה ציות עיוור לפקודות הצבא ותמיכה ללא סייג בחיילים באשר הם מבצעים פקודות, ללא קשר לתוכן הפעולה ולהשלכות, או, לחלופין, פרזיטיות מוחלטת ואגואיזם.

אבל המכתב לא באמת על-זמני. קשה להאמין שמכתב כזה יכול היה להכתב תחת מודלים ישנים של גבריות (מישהו מדמיין את המינגוויי בוכה על זה שמישהי לא תאהב אותו כי הוא עסוק בלהרוג נאצים?) וגם לא תחת מודלים ישנים יותר של נשיות (עצם הרעיון שאישה יכולה לבחור לעצמה גבר שאינו חייל קרבי לא היה נראה אמין לפני מלחמת לבנון הראשונה). חלון הזמן שבו המכתב הזה פועל ומפעיל מצומצם. ייתכן שכבר עבר זמנו. הלוואי ועבר זמנו.

______________________________________
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה. שושי כתבה על רכילות מול צווי איסור פרסום בגליון אפריל 2010. אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. בר חיים כתב על עייפותו של עורך "העיר" מפמיניזם בגליון יולי 2010.

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

10 תגובות לפוסט ““מכתב מחייל פשוט”: תרגיל בהיסטוריה חדשה, פוסטציונות אם תרצו”

  1. דוגי on 26 בנובמבר, 2010 07:30

    אני מוכרח להודות שאני כמעט ארבע וחצי שנים בצבא ומעולם לא נתקלתי במכתב כזה. בכל אופן, נראה לי שהמטרות של המכתב הזה הן פחות פומפוזיות ממה שכתוב במאמר. כל המכתב כולו רחמים עצמיים ו”אכלו לי שתו לי”. זה לא מתעסק בכלל עם נושא של ביקורתיות כלפי הצבא או מושגים כמו ציות עיוור. אני לא חושב שמי שכתב את המכתב הזה (ובטח ובטח לא מי שמעביר ומפיץ אותו) בכלל חושב במונחים כאלה (גם לא בצורה לא מודעת). אני חושב שזה יותר מן סוג של אופנה, וסתם הצהרה פופוליסטית. והי, אם אני מעולם לא נחשפתי למכתב הזה (אם כי הקריירה הקרבית שלי ארכה חודש בערך) אולי זה באמת סימן טוב שהדבר הזה הולך ונעלם, לפחות כלפי מי שבאמת בתוך המערכת (ולא ילדות שמתלהבות מעצמן)

  2. יובל on 26 בנובמבר, 2010 11:53

    דוגי, מדובר פה במדעני חברה.
    אם הם לא יהיו פומפוזיים בכל דבר שהם כותבים, הם מהר מאוד ייאלצו לחפש מקצוע אחר.

  3. שי on 26 בנובמבר, 2010 14:02

    נו…? ו…? זה נראה כאילו את רק מתחממת וכבר הכנתי את עצמי לניתוח מעמיק של הטקסט והסברים מפורטים למה הוא מגוכך ולמה הוא מסמל את כל מה שרע בחברה הישראלית ואת הקשר ליפה והחנון 2. אבל זה לא הגיע. אוף.

  4. הדס on 26 בנובמבר, 2010 14:24

    תרגיל מרתק בממטיקה. פוסט מצויין.

  5. הנוטע המבחיל on 26 בנובמבר, 2010 17:07

    כמה קשקשת ולהג על מכתב שבסך הכל מביע תסכול וכעס של חיילים קרביים שחברה שלהם עזבה אותם. לפעמים נראה שהשיח האקדמי הופך אנשים נחמדים ומעניינים באופן בסיסי לטרחנים ולהגנים בלתי נסבלים שמקוששים בכוח נקודת משען לתלות עליה תיאוריות מקושקשות ולא רלוונטיות.

  6. תמר on 27 בנובמבר, 2010 00:33

    יפה.
    היה עוד יותר יפה עם דוגמאות לשינויים.
    http://irrelevant.org.il/2003/08/05/119

  7. זהר on 27 בנובמבר, 2010 17:20

    הטענה בסוף לגבי מסגרת הזמן של המכתב לא נראית לי מדויקת. וודאי שגם בעבר נשים יכלו לבחור לא להיות עם לוחם. במלחמת העולם השניה הבחירה הזאת נהיתה כל כך נפוצה שהחיילים המציאו את המונח dear John letter כדי לתאר באופן קבוצתי מכתבים מאהובות ואפילו רעיות שהעדיפו מישהו שנמצא קרוב יותר לבית.

  8. עד לאן תדרדר האקדמיה? on 29 בנובמבר, 2010 22:55

    מכתב של חייל קרבי….בחיים הוא לא העלה על דעתו שהמכתב “ידליק” איזו אקדמאית משועממת החושבת שהיא מקורית

  9. אשליה on 30 בנובמבר, 2010 12:29

    מעניין- תודה

  10. עידן on 25 במרץ, 2011 17:47

    מרתק! הגיע הזמן באמת שמישהו יחקור את המיתוס האומלל הזה

פרסום תגובה