מלחמת הכוכבים הירוקים-אדומים: האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?

פוסט של ארד אקיקוס


אני רוצה לספר לכם סיפור.

בסיפור הזה יש את כל מה שאתם אוהבים – קשרים בין אנשים, טכנולוגיה, דרמות וסיפורים עצובים. וכדאי שתישארו עד הסוף, אז מגיעות גם מסקנות – אני יודע, זה טיזינג קצת עלוב, אבל סביר להניח שהן יעניינו את כל אלה שאכפת להם מסוציולוגיה, יחסים בין אנשים ויחסים בין אנשים לטכנולוגיה.

[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]

כשהכל היה תמים ונוח

הזמן: תחילת שנת 2006. פייסבוק עדיין לא באמת הגיע לארץ, והחזיק ככל הנראה כמה אלפים ספורים של יוזרים ישראלים. דהמרקר, אחד משני העיתונים הכלכליים בישראל, השיק את דהמרקר קפה, אתר שכמעט והקדים את זמנו יחסית לתחום. זו הייתה רשת חברתית-עסקית מבוססת תוכן, אשר נועדה לחבר בין אנשי עסקים שיש להם קצת אוריינטציה טכנולוגית. גירסת האלפא הסגור יצאה לדרך בינואר עם אלף ומשהו משתמשים, אם אני לא טועה, ואיפשהו באיזור מרץ כבר השתחררה לבטא פתוח לקהל הרחב.

הפלטפורמה הייתה פשוטה, ממשק המשתמש היה די פונקציונאלי, ולמעט בעיות של שרת בהרצה, הכל הלך שם מעולה. הקפה (ככה כולם קראו לו) בתצורתו הראשונית עודד אנשי תוכן/טכנולוגיה/עסקים לחלוק את עולמם המקצועי והאישי בפוסטים שכתבו ולנהל דיונים בנושאי שיווק, פרסום, כלכלה, טכנולוגיה ועוד. הכללים היו פשוטים: אתה כותב פוסט/מתחיל דיון, וכל שאר המשתמשים יכולים לדרג אותך: כוכב ירוק למקרה שאהבו, וכוכב אדום למקרה שלא. כל משתמש יכול להעניק עד שלושה כוכבים ביום, לא משנה מאיזה צבע.

בסוף, וזה החלק החשוב, הכל מתנקז לפרופיל שלך– כתבת בסך הכל שלושה פוסטים, ועל כל אחד קיבלת שלושה כוכבים ירוקים? הפרופיל שלך מדורג עם 9 כוכבים ירוקים. קיבלת כוכב אחד אדום? יש לך 8 כוכבים סה”כ. כיף גדול.

אגב, רק ברגע שהגעת ל-50 כוכבים נפתחה בפניך האפשרות לדעת מי דירג אותך. עד אז הדירוג מבחינתך הוא אנונימי לחלוטין.

בהתחלה הקפה באמת עשה את העבודה – הפלטפורמה משכה אליה אנשי עסקים, פרסום וברנז’ה, שיצרו תכנים מעניינים, אקטואלים ורלוונטיים, אנשים כתבו, הגיבו, יצרו קשרים. הכל עבד כמו שצריך. אני יכול להגיד שבאופן אישי הכרתי שם שניים מהאנשים שנמצאים ברשימת החברים הכי הטובים שלי עד היום, שותפים עסקיים, לקוחות, עובדים ועוד. בהתחלה הפלטפורמה הזאת עשתה כל מה שרק הייתה צריכה לעשות, חוץ מדבר אחד – להגן על הקהילה מעצמה.

המון תמיד יהפוך להמון הזועם

יש דבר אחד שהופך אדם מסתם אחד שמנהל קהילה לארכיטקט קהילות גאון: היכולת לנטרל את הבעיה לפני שהיא צצה. והבעיה היא שאנשים, כשהם הופכים להמון, לעולם יתנהגו כמו קופים. תנו להם אוכל, מחסה, מקום לדבר בו, לחלוק רעיונות ועצות, ולנצח הם ינהגו כאילו רק שלשום ירדו מהעצים.

ככה זה – כשכמות מספיק גדולה של אנשים מגיעה למקום אחד, לנצח הם ישתמשו בפלטפורמות (לאו דווקא הווירטואליות) בצורה אינטרסנטית עד שיכלו אותן, עד שיימצו כל רגע ורגע בתוכן, בלי שום קשר למה שנכון, או מה שיגרום להם להנות מהן לאורך זמן – ככה אנחנו עם כדור הארץ, וככה אנחנו גם באינטרנט.

שלב הארלי אדפטרז בדהמרקר קפה עבר, כפי שציינתי, בצורה מדהימה – הקפה הגיע ל-10-15 אלף משתמשים תוך חודשיים, רובם המוחלט אנשים מוצלחים, משכילים ואינטלגנטים, שיצרו קשרים אמיתיים ובעלי משמעות. אבל אז התחילה הנהירה.

ומה קורה כשמקבצים 15 אלף אנשים אינטלגנטים במקום אחד? נכון, הם מושכים אחריהם אנשים פחות אינטלגנטים, ואלה בתורם מושכים אחריהם אנשים עוד פחות אינטלגנטים וכך הלאה.

אנשי/נשות העסקים שכתבו בפלטפורמה עם הקמתה יצרו תכנים מעולים, שמשכו יותר ויותר ילדים וילדות בני 22, ברנז’ה-וואנאביז, להירשם לקפה ולרצות להשתלב. והבעיה עם ברנז’ה וואנאביז, במיוחד בגיל 22, היא שבדרך כלל המראה החיצוני שלהם עובד לטובתם, מה שגרם לאותם 15 אלף אינטלגנטים, או לפחות לחלקם הרועש, לאבד קצת את המהות של הפלטפורמה, ולהתחיל לכתוב בעיקר כדי להרשים את אותם נאי ונאות המראה.

וכך קרה שאנשי עסקים בני 25-35 כתבו תכנים מעניינים ומרגשים בעיקר על מנת להרשים ילדי ובעיקר ילדות ברנז’ה בני 22-26, ולזכות בכמה שיותר כוכבים ירוקים וכמה שפחות אדומים. כן כן, ממש ככה.

אז הילדים דירגו, אנשי הברנז’ה נאבקו על תשומת הלב, ומהר מאוד התחילו “מלחמות כוכבים אדומים” בקפה. המלחמות האלו נועדו בין השאר להוריד את הדירוג ה“אלפא-מייל” של משתמשים מסויימים, כך שהם לא יהוו תחרות גדולה מדי. עד כדי כך התופעה הייתה רחבה, שבשלב כלשהו אחד הבלוגים ברשימת הבלוגים המומלצים והנצפים ביותר בקפה היה “כוכבים אדומים”.

למה? כי המערכת עשתה אביוז לעצמה – הנהלת הקפה שכחה שאם נותנים לקופים רק בננות הם יאכלו כל היום, אבל אם נותנים להם גם מקלות ואבנים, זה כנראה יתפתח למכות. וזה בדיוק מה שקרה.

מהר מאוד התכנים בקפה הפכו הרבה פחות מקצועיים והרבה יותר אישיים. משם הם רק הלכו והתדרדרו והפכו לפוסטים שמדברים על מלחמות הכוכבים אדומים-ירוקים. זה פחות או יותר היה השלב שבו נמאס לכולם, ואפשר היה להכריז על מותו של הקפה.

נכון, טכנית אפשר להגיד שהוא פועל עד היום, אבל אם למישהו יש מספיק אומץ כדי לקרוא לו “רשת חברתית-עסקית”, אז בטח שאין לו יותר מדי כבוד מקצועי.

על הקשר בין עיתונים כלכליים לציפורים

למה אני מספר לכם את כל זה? המעבר הזה, מקהילה שמתעסקת באיכות התכנים לקהילה שמתעסקת באנשים שמאחורי התכנים, הוא תהליך טבעי בכל מקום שבו יש אנשים – מתחברים על בסיס תחום העניין, ומשם יורדים לרזולוציה הפרסונלית. זה תהליך בלתי נמנע, שאמנם אפשר לווסת אותו למטרות מאוד מסויימות, בעזרת הטלת מגבלות (במקרה הזה טכנולוגיות) על התנהלות הקהילה, אבל לנצח הוא יהיה שם. ברמה הסוציאלית ניתן להגיד ש”המטרה” של כל קהילה היא לכלות את עצמה. ככה אנחנו, בני האדם, עובדים. אפשר לראות את זה בכל תהליך שמתרחש סביבנו.

נכון לכתיבת שורות אלו, אפשר לראות את סופו של התהליך גם בקהילת הטוויטר בישראל. עד יולי-אוגוסט 2009 הקהילה לא באמת הייתה קיימת. כולנו צייצנו מידי פעם, אבל אף אחד לא באמת צייץ באופן עקבי ויומיומי בעברית. בחודשים ההם קרו מספר תהליכים סוציאליים (שבכלל מגיע להם פוסט נפרד) שגרמו להתעוררות בקהילה הישראלית. בנובמבר-דצמבר הקהילה באמת התחברה. זה היה השלב שבו התחלנו להיפגש עם אנשים רק בגלל שהם מטוויטר, צייצנו אחד לשני “תזמין לי בירה” וקפצנו לבקר כשמישהו צייץ מאיזה פאב, אפילו שלא לגמרי הכרנו אותו. עד אז ההתנהגות הזאת בכלל לא הייתה מקובלת, ולקח לה זמן להתהוות.

מנובמבר 2009 ועד מאי 2010 הקהילה יצרה את האופי הבסיסי שלה, בנתה את המהות, תחומי העניין, החיבורים האישיים והרגשיים, ואפילו הדיעות הפוליטיות השולטות (תנסו לצייץ שביבי ראש ממשלה סביר, ותראו מה קורה). בחודשים ההם טוויטר היה מקום אינטימי, שיכולת לצייץ בו כמעט כל דבר בלי לחשוש. זה לא שאנשים מחוץ לקהילה לא יכלו להגיע לציוצים, זאת העובדה שידענו שגם ככה אף אחד לא מסתכל – היינו סוג של עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע אותו. זה לא שאי אפשר, זה שפשוט אף אחד לא נמצא שם כדי להסתכל.

ואז הגיע הקיץ האחרון, ואיתו הנהירה, שרק התגברה והתגברה. בלי לשפוט את האינטלגנציה או לתייג את האהבה שלי לאנשים החדשים שהגיעו לטוויטר, אי אפשר להתכחש לעובדה שהם שינו אותו באופן מהותי, והפכו את התכנים שבו לפחות חשובים, ואת הקשרים האישיים והרגשיים לחשובים יותר מהכל. הממים הפכו יותר חשובים מהאנשים, וזה בעצם אומר שאנשים רצו להיות חלק ממה שטרנדי – אנשים חיפשו להיות מגניבים ולהיות חלק ממשהו, במקום ליצור משהו משל עצמם.

כשאני כותב שטוויטר של לפני שנה עסק בתכנים, אני מתכוון שגם כשמישהו רצה לצייץ שהוא יוצא מהבית, הוא דאג לכתוב את זה בצורה מעניינת/מצחיקה/מרגשת – כולנו רצינו לייצר תכנים טובים ומעניינים, וכשמייצרים תכנים, אז נותנים אינטרפטציה לכל דבר, מתארים, נותנים עומק ומשמעות. היום, בניגוד לבעבר, רוב המצייצים פשוט יכתבו “יוצא מהעבודה/מהבית”, “עפתי” או כל דבר יבשושי אחר. במקום להצמיד אינטרפרטציה למידע שהם רוצים להעביר, היום פשוט מעבירים מידע וזהו. טוויטר בעצם הפך מאתר מיקרובלוגינג לצ’ט קבוצתי אחד גדול, שבו נלחמים על עוקבים במקום על כוכבים ירוקים.

כיוון שלא כתבתי את הפוסט הזה כדי לשפוט, אלא כדי להצביע על תופעה, לא אכתוב את דעתי על הנושא, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שזה יוצר הצפה של תכנים לא רלוונטיים, ומוריד מערך המידע שמתרוצץ בפלטפורמה הזאת.

אז האם טוויטר עומד למות?

דווקא אני, שנלחמתי במשפט הזה כל כך הרבה, רוצה להתעמק בו לרגע.

האם טוויטר עומד למות?

התשובה היא כן. טוויטר בתצורה הקודמת שלו – התצורה שמתעסקת בתכנים ובאיכות שלהם, וקצת פחות באנשים שמאחוריהם; התצורה שבה חשבת פעמיים אם לצייץ משהו, כי כיבדת את האנשים שעוקבים אחריך ולא רצית ליצור הצפה בפיד; התצורה התמימה והנאיבית משהו, זאת שבה היתה פה קהילה אחת, מאוחדת, של מובילים חברתיים, שדאגה פחות או יותר למבנה שלה כקהילה – טוויטר הזה מת, והוא לא יחזור יותר.

כי ככה זה עם קהילות, הן שואפות למצות ולכלות את עצמן.

אז מה הלאה?

סביר מאוד להניח ששום דבר לא ישתנה. טוויטר ימשיך את דרכו החדשה בתור אתר הכרויות בעל פוטנציאל הולך ויורד לייצר תוכן בעל ערך משמעותי, ומצד שני יחבר יותר ויותר בין האנשים שנמצאים שם, ובין אנשים חדשים שרק רוצים למצוא מפלט מהמשפחות שלהם, שהגיעו לרשימת החברים שלהם בפייסבוק.

ומה עם הארלי אדפטרז? בקרוב לגמרי ימאס להם, והם ימצאו לעצמם פלטפורמה חדשה. אפשר שזו תהיה טמבלר, שגדל בצורה אורגנית ונכונה בחודשים האחרונים, אפשר שלא. דבר אחד בטוח – העיסוק בתכנים, במשמעויות, באינטרפרטציות, הוא זה שחשוב. הוא זה שמביא את הארלי אדפטרז, והם אלה שבונים את הקהילות שאתם מכירים סביבכם. הם הארכיטקטים והקבלנים ואומני הבנייה שחופרים את הבורות, מניחים את היסודות, ובונים את השלד. וכמו בכל אתר בניה, זה השלב שבו מגיעים הפועלים הפשוטים, עובדים בלי השגחה ובונים את הרצפה עקום.

[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]

_____________________
ארד אקיקוס הוא איש שיווק, חוקר ומרצה ניו מדיה. אקיקוס כתב על על אתיקה בטוויטר בגליון מרץ 2010, ועל פרסום גרילה ברשת בגליון אוגוסט 2008

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

34 תגובות לפוסט “מלחמת הכוכבים הירוקים-אדומים: האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?”

  1. איתי נתנאל on 16 בינואר, 2011 11:36

    ובלי להכניס מילה על הקפה (גילוי נאות, יש שם פיצ’רים שעשו לי כאבי ראש לבנות אותם, בלה בלה), להגיד שארלי אדפטרז ילכו לטמבלר זה לא קצת סותר?
    בכל זאת, האתר נולד ב-2007…

  2. dkapuchino on 16 בינואר, 2011 11:41

    זה לא עניין של ארלי אדפטרס, כמו שזה הרצון ליצור קהילה סגורה ומריטוקרטית. ככל שיותר אנשים פוקדים את הקהילה, היא מאבדת את האקסלוסיביות שלה, ומתחילה לפנות לגורמים המשותפים הנמוכים ביותר.

  3. נדב פרץ on 16 בינואר, 2011 11:49

    היתרון הגדול של טוויטר על הקפה, בהקשר הזה, הוא החד-כיווניות של הקשרים שם.
    אתה נודניק? מצייץ לא מעניין? כותב כל היום על הקאימק? אני אאנפל אותך (ובמקרה הגרוע – אחסום אותך), ואתה תפסיק להיות חלק מהפיד שלי, או במילים בוטות יותר – חלק מהטוויטר שלי.
    תאמין לי, אין לי בפיד ציוצי ‘יצאתי, תיכף חוזר’, פשוט כי מי שזו מהות ציוציו עף ממנו מהר מאוד.

  4. גידי on 16 בינואר, 2011 12:08

    אני לא חושב שאתה צודק לגבי טוויטר – נכון, זה ממשיך להתמלא באנשים שמייצרים תוכן לא… “מעניין”… או איכותי, אבל שום דבר לא מכריח אותך להקשיב למה שיש להם לומר.

    אם תעקוב רק אחרי אנשים שמייצרים תוכן איכותי – כך הפיד שלך ייראה…

  5. נאור on 16 בינואר, 2011 12:19

    אני יכול לראות את הסימפטומים של התהליך שארד מדבר עליו בטוויטר הישראלי (או לפחות בסאב-סט שאחריו עקבתי במשך השנים), אני רואה את זה הרבה פחות בחלק הלא-ישראלי של הפיד שלי, מעניין.

  6. אריק on 16 בינואר, 2011 12:51

    ארקדי,
    כרגיל, כשאומרים “לא אומר את דעתי על הנושא – אבל” קצת קשה לחדד יותר מזה את הסאבטקסט. אני מתנער מהגישה שכל פלטפורמה קהילתית צריכה לשמור על צביון של תכנים מרתקים ואינטלקט נישא מעם. כאילו שבימים המתוקים עליהם אתה מתרפק, צייצנים לא דיווחו בהתרגשות על נוזלי גוף מדי פעם בפעם. רוצים לשמור על אופי ספציפי קוהרנטי ויעודיות? בבקשה, יש את לינקד אין ודומיהן אבל ברגע שאתה מגדיר את הרשת כפתוחה, ליברלית משוחררת רסן ונטולת מגבלות התהליך הוא טבעי ולדעתי, כן, גם מבורך. מה שלמעשה הורג אתרי אינטרנט אלה למעשה נסיונות חוזרים ונשנים לשנות את חוקי המשחק באמצעים טכנולוגיים וממשקיים חדשים כדי לייצר או אף לכפות התנהלות קהילתית מסוימת(או לשיטתך, אבנים, מקלות, חזיזים, אגוזים, בוטנים מורעלים ועוד) זה מבריח יותר משתמשים מאשר כל תוכן ספאם / ציוצים בנאליים אחרים. עקרון הפשטות נותן לכל אחד לנהל בצורה הכי דינמית את הפיד שלו ולדעתי, כן, ליצור וגם לשמור בכוחות עצמו את רמת השיח החביבה עליו גם אם זה הוא ועוד שלושה חברים. טוויטר, בניגוד לפייסבוק נשענת על תוכן ב”סופר-זמן-אמת” ועניין שתופס את העיין ב140 תווים ולא בהכרח על חברים מהעולם האמיתי ו”לא-נעים” כמו פייסבוק. זה הכוח המדהים והתקשורתי שלה כפי שהתבטא באיראן, למשל. ואם זה אומר להתעצבן (או לאנפל) עוד מעריצה של ג’סטין ביבר, זה מחיר שאין לי בעיה לשלם.

  7. Tweets that mention מלחמת הכוכבים הירוקים-אדומים: האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה? : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן -- Topsy.com on 16 בינואר, 2011 12:56

    […] This post was mentioned on Twitter by Sagee Ben-Zedeff , Omer van Kloeten, Arad Akikous and others. Arad Akikous said: מלחמת הכוכבים הירוקים-אדומים: האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה? פוסט אנתרופולוגי שלי אצל עידוק http://bit.ly/g81VFa […]

  8. הפוסק on 16 בינואר, 2011 13:00

    נשאלת השאלה – מה תהיה הרשת החברתית הבאה, שטרם פרצה?

  9. ארד אקיקוס on 16 בינואר, 2011 13:11

    איתי, טוויטר נולך ב2006 (אם אני לא טועה), ונתפס בארץ רק ב2008/2009. הארלי אדפטרז הישראלים לא בדיוק מעכלים מהר

    ונדב, הבעיה מתחילה כשאתה מכיר אנשים באופן אישי, יושב איתם על בירה, מתאהב בהם, ואז מגלה שהם טוחנים לך את המוח בפיד. קשה מאוד לעשות אנפולו ככה

    קפוצ’ינו, כמו תמיד, מסכים איתך

  10. תום ב on 16 בינואר, 2011 13:12

    עד כמה השיחות האישיות בטוויטר הן באמת מרכז הכובד של התוכן?

    אם אני מסתכל על הפיד שלי, חוץ מ 30-20 ישראלים (שאת רובם אני מכיר ואת אלה שלא אני קורא סתם כי הם מצחיקים אותי) שאני עוקב אחריהם כל השאר אלה אתרים, שירותים ואנשים מקצועיים שמצייצים לרוב טקסט מעניין ורלוונטי. וגם כשהם לא הציוצים שלהם הם בד”כ בינלאומיים ולא תל-אביביים פרובנציאלים.

    אני תוהה האם הפוקוס שלך הוא בכלל במקום הלא נכון – על המיעוט הקטן הרועש והלא חשוב, הגרפומאנים האקסהיביציוניסטים שקופצים כל כמה שנים מפלטפורמה לפלטפורמה, העיקר החשיפה – ולא על התוכן האמיתי והאיכותי שקיים בצללים של הרשת הזו.

  11. שלמה on 16 בינואר, 2011 13:21

    עם כל הכבוד לביצה המצייצת, האם מר כותב פה יכול לתת נתונים?
    הכל פה סתם תחושות בטן, קשקושים לא מבוססים.
    אחרי כמה אנשים כבודו עוקב? 100?1000?10000?
    כמה עוקבים אחריו? בודאי לא יותר מכמה מאות עד אלף-אלפיים בודדים.
    כמה משתמשים בסה”כ?
    מה הסטטיסטיקה ליוזר? מספר ציוצים? ניתוח תכנים ? טרנדים ישראלים?
    בקיצור – הבאת לפה את הפוסטים של הקפה.
    על החלון ישבתי וזכרון כתבתי.

    שום דבר מקצועי לומר? שום אנליזה יסודית?
    הולך למכולת לקנות מים אחר? זה מה יש לך להציע לנו כניתוח ?
    נו, שוין, ממ”חים ישראלים וכזה

  12. ארד אקיקוס on 16 בינואר, 2011 13:23

    תום, הקהילה הישראלית בטוויטר ידעה להכיל גם את מה שאתה מתכוון אליו. פעם יכולת לקבל את המידע שלך מאנשים שאתה אוהב, והם היו מסננים בשבילך את הדברים החשובים.
    אם אתה מסתכל על הקהילה הישראלית כאקוסיסטם, אז הפוקוס של האקוסיסטם הזה עבר מתוכן לאנשים, זה בעיקרון מה שאני מתכוון אליו

    כמובן שטוויטר, כפלטפורמה, ממש לא מתה. היא עוד תמשיך להתקיים ולצמוח, כנראה שאפילו במהירות יותר גדולה בחודשים הקרובים, וכמובן שלא רק בישראל

  13. אורנה גבע on 16 בינואר, 2011 13:43

    זאת הדינמיקה של “מייבשי הביצות”. אני רואה בדה מרקר ובטוויטר כסוג של התארגנות חברתית המתאפשרת סביב תשתית טכנולוגית. בהתארגנויות מסוג זה ככל שגדל המרחק מהגרעין המייסד, מהרעיון ומרוח הדברים, מתהווים סוגים שונים ואחרים של קשרים בין חברי הקהילה. לדוגמה: במפלגות פוליטיות שמובילות רעיון הגרעין המייסד מוצא את עצמו ברבות הימים נתון לדינמיקה פוליטית הרחוקה (לעתים ואולי אף הפוכה) לרעיון המכונן ולרוח הדברים שהייתה בראשית הדרך.

  14. תום ב on 16 בינואר, 2011 13:58

    פה אתה צודק. גם אני מרגיש את דלות החומר היום יחסית למן המקביל שנה שעברה.
    אבל כמו שאמרת בניגוד לקפה טוויטר הוא קהילה בינלאומית ואני רוצה להאמין שגם אם הקהילה המקומית הנוכחית תדעך קהילה מקומית איכותית וממוקדת יותר תתפוס את מקומה.

  15. גילי on 16 בינואר, 2011 14:59

    אני נהנה כל כך לקרוא את הכתבה הזו ולדעת שלמישהו יש את היכולת הנדירה הזו לראות דברים מהצד.
    זו סוג של כתבת המשך (לפי איך שאני רואה את זה) מכתבות אחרונות של ארד בתקופה האחרונה במסע אליו הוא יצא.
    ואחרי הפרגון שהכי מגיע. יש לי כמה שאלות.

    האם הדבר הזה קורה גם במדינות אחרות? כי לפי איך שזה נשמע כל מערכת שתסחוף אחריה המונים, במידה והיא לא תיצור “שיטור” מסוים תפיל את עצמה. איך המצב בארה”ב למשל?

    דבר נוסף, אולי סוג של נסיון לפתור את הגסיסה הזו הוא באמת יוזמה של מובילי דעה ליצור איזו “חקיקה” בטוויטר. למשל סיווג עצמי. כמו שיש בפייסבוק שם אתה צריך לרשום את הסיבה להיותך כאן “יצירת קשרים” “חברות” וכו’. יתכן שע”י סיווג נכון של האנשים נוכל ליצור סדר בבלגאן הזה…

    ודבר אחרון. הכוכבים הירוקים בעצם הוחלפו בעוקבים. ככל שיש לך יותר עוקבים כך אתה כנראה יותר מעניין (למרות שכשבחנתי את הנושא כמה פעמים מצאתי שמספר העוקבים פשוט גדל ביחס לזמן שלך בטוויטר בד”כ)
    סוג של : מעניין יותר> נעקב יותר> משפיע יותר. שזו צורת דירוג לגיטימית ובריאה, לדעתי.

    ושוב, כל הכבוד. כתבה מצוינת

  16. אלי on 16 בינואר, 2011 15:00

    ארד, פוסט מחכים ביותר. ריגשת אותי עד דמעות. אזלו לי הכוכבים אבל בקרוב אשוב לככב! (חוק 24).

    סתם, עכשיו ברצינות לגבי טוויטר. אני מניח שהשאלה אם טוויטר חי או מת תלויה בעיקר באופן שבו אנחנו מבינים את טוויטר ובוחרים להשתמש בו. בתור שירות צ’ט הייתי אומר שטוויטר היום חי יותר מאי פעם. בתור שירות מיקרובלוגינג, לעומת זאת, הוא אכן נמצא בתהליכי גסיסה קשים. אם הבנתי נכון זה בעצם מה שאתה מנסה לטעון כאן ועם זה אני בהחלט מסכים.

    הבעיה הזאת אמנם לא ממש חדשה. בקהילה הישראלית רוב הטוויטריסטים תמיד אהבו יותר לקשקש אחד עם השני מאשר באמת להתאמץ ולנסח אמירות בעלות תוכן ממשי. משהו שבאמת יעניין את העוקבים שלהם ולא רק את האדם המסוים שאיתו הם מצ’וטטים.

    יש בזה משהו מאוד טבעי ואנושי אני מניח, אבל כשזה מגיע למצב שבו עיקר השימוש שלך בטוויטר הוא בתור תחליף (גרוע למדי יש להודות) לפייסצ’אט זה באמת השלב שבו טוויטר מת.

    וזה אכן המצב שבו טוויטר נמצא כיום, לפחות לגבי הקהילה הישראלית. זה אמנם קצת גובל בחטא הנוסטלגיה לטעון שבעבר כל הטוויטריסטים היו שנונים ומבריקים ויצרו רק תוכן מקורי ואינטיליגנטי, אבל אין ספק שהמצב פעם היה יותר טוב מאשר היום.

    אגב, בהחלט יכול להיות שאין כיום ירידה בתוכן ה”איכותי” אלא רק עליה בכמות הרעש והזבל. אבל כך או כך התוצאה הסופית זהה: מרוב עצים לא רואים את היער.

    הייתי אומר שאת התוכן הבעייתי בטוויטר אפשר להכליל בתור “תוכן אוטומטי”. דברים שנעשים ללא שום מחשבה מקורית ובצורה מכאנית לגמרי. בדיוק כמו הבוטים שכל כך פופולריים בטוויטר (ותכל’ס לא תמיד ניתן להבחין בינם לבין טוויטריסטים מסוימים…).

    בין אם מדובר בעדכוני פורסקוור שלא מכילים שום אמירה מעבר ל”אני נמצא בדורסייה!”, עדכוני Miso שלא מכילים שום מידע חוץ מ”אני צופה כרגע בדקסטר!”, מימים (memes) אוטומטיים שלא דורשים שום מחשבה מקורית או מאמץ אלא סתם מכילים איזה משחק מילים מטופש א-לה בדיחמין לשבת (חחח… אמרת “מין”!), וכמובן הקשקוש האינסופי של “הייוש, בייוש, מה ניש? סבבה אחי. אתה בא היום בערב למעוז? מה פתאום, מה אני סחי? בוא לפרוזודור החדש גבר, אומרים שאלון עוזיאל מתקלט שם היום” וכו’ וגו’ וכיו”ב וכדומה.

    אגב, למרבה האירוניה הפוסט שלך על “מותו של טוויטר” באמת הפך בשעות האחרונות למים מטופש ואוטומטי בטוויטר שרק ממחיש כמה הטענה הזאת אכן נכונה…

    עכשיו, כמובן שלא צריך להיות “טוויטר-נאצי” ולקבוע עבור אנשים מה מותר להם ומה אסור להם לצייץ. טוויטר הוא פלטפורמה חופשית וכל אחד יכול לעשות שם מה שבא לו. אבל הבעיה היא שבניגוד לפייסבוק בטוויטר אין לי שום שליטה על המידע שמופיע בפיד שלי (אלא אם כן אני כמובן עושה את הצעד הדרסטי של אנפולואו).

    אני לא יכול לעשות הייד זמני לאנשים שחוטפים התקפת ציוץ בלתי נשלטת והכי גרוע, אני נאלץ לראות בפיד כל דבר שהנעקבים שלי מצייצים. גם כשזה ממש לא רלוונטי לגבי. גם כשזה תוכן אוטומטי וחסר כל משמעות.

    כשאני נכנס לפיד וכל מה שאני רואה שם זאת התכתבות טרחנית של שני צייצנים שממלאת לי את כל המסך, במיוחד כשהם סתם מקשקשים על משהו אישי שממש לא מעניין אותי, אז אני נאלץ לעשות אנפולואו לפחות לאחד מהם. זה שום דבר אישי נגד אף אחד, פשוט יש גבול לכמות הספאם שאני מוכן לצרוך מרצוני החופשי.

    לדעתי ההתנהגות הזאת של יצירת תוכן אוטומטי היא ממש חוסר התחשבות בעוקבים שלך. לא צריך להגיד לאנשים מה מותר להם ומה אסור להם לצייץ. הם צריכים להתחשב בזולת ולהבין בעצמם שלא כל שטות רנדומלית שיוצאת מהמקלדת שלהם באמת מעניינת את העוקבים שלהם, ובעיקר שלכל דבר יש את גבול הטעם הטוב שלו. אבל מה לעשות, ישראלים הרי לא ממש חזקים בכל הקטע הזה של להתחשב בזולת…

  17. ארד אקיקוס on 16 בינואר, 2011 15:54

    אלי, כשכתבתי את הפוסט הזה, אתה אחד האנשים הבודדים שחשבתי עליו, וקיוויתי שיקרא אותו לעומק ויגיב.
    עכשיו, לא רק שעשית את זה, גם הקדשת מזמנך וניסחת את הדברים שאני לא ידעתי לנסח יותר טוב ממני.

    לדעתי אתה צודק בקשר לכל מה שכתבת. לפעמים אני תוהה אם לנקות את הפיד שלי לגמרי מכל השיחות חסרות הערך האלה, ולהישאר רק עם האינטרפטציות.

    תודה על התגובה בנאדם, לגמרי כוכב ירוק

  18. אלי on 16 בינואר, 2011 16:14

    זהו, שכל הנושא הזה של “איך לאבד חברים ולעשות אנפולואו לנעקבים” הוא הרבה יותר בעייתי ממה שאנשים חושבים, או רוצים לחשוב. הרבה פעמים אני נתקל בטענה ש”אם מישהו בטוויטר לא בא לך בטוב אל תתבכיין ואל תתלונן, פשוט תעשה לו אנפולואו ותגמור את הסיפור”. זה חזר גם עכשיו לגבי הפוסט שלך בכל מיני ציוצים שרצים בטוויטר ואפילו בתגובה של נדב למעלה.

    הבעיה היא שלמרות שזה לגמרי נכון ברמה העקרונית זה ממש לא פשוט ברמה המעשית. זה בדיוק כמו להגיד שאם חבר טוב שלך לפעמים מעצבן אותך אז פשוט תפסיק לדבר איתו ותנתק את הקשר איתו. זה לא עובד ככה.

    יש כמובן אנשים בטוויטר שאין לי שום קשר איתם מלבד המעקב עצמו, ולכן כשהם מתחילים להעיק אני עושה להם אנפולואו בלי שום רגשות אשם. אבל יש לעומת זאת אנשים שאני מכיר בחיים האמיתיים, או אנשים שמעולם לא נפגשתי איתם אבל הקשר הוירטואלי (עוד משתמשים היום במילה הזאת?) בינינו בהחלט חזק ואנחנו מכירים מספיק זמן כדי שאני לא אהיה מסוגל לאנפל אותם בכזאת קלילות וחוסר התחשבות.

    הרבה פעמים אנשים בטוויטר אומרים שאנפולואו זאת פעולה טכנית חסרת משמעות. כלומר אם אני מאנפל אותך זה לא אומר שנמאסת עלי או שאני מעוניין לפגוע בך, זה בסה”כ אומר שאני לא מעוניין יותר לעקוב אחרי הציוצים שלך.

    זה אולי נכון ברובד מסוים, אבל תכל’ס על מי אנחנו עובדים? ברור שזה פוגע וברור שזה תמיד מתפרש בתור אקט מעליב כשמישהו אומר לנו שאנחנו פשוט לא מעניינים אותו יותר. אין שום הבדל בין לעשות אנפולואו למישהו לבין פשוט להגיד לו בפנים שהוא בן אדם משעמם/טרחן/חסר חיים.

    בהקשר הזה חייבים שוב להודות שפייסבוק הקדישו הרבה יותר מחשבה מאשר טוויטר בניסיון שלהם ליצור רשת חברתית אנושית. בפייסבוק אפשר לעשות הייד זמני (או לא זמני) למשתמש, אפשר לעשות הייד רק לאפליקציה מסוימת (למשל להסתיר את כל עדכוני הפארמוויל אבל לא להסתיר את עדכוני הסטטוסים של משתמש מסוים), והכי חשוב: יש אפשרות לקיים צ’טים ושיחות פרטיות בסטטוסים בלי להציף את הפיד לכל שאר החברים המשותפים.

    בטויטר אין את כל האפשרויות הזאת, וזה די מובן בהתחשב בכך שמדובר (ברמה העקרונית לפחות) בשירות מיקרובלוגינג ולא ברשת חברתית. זה שאנשים מחליטים להשתמש בטוויטר כרשת חברתית/חדר צ’ט המוני (בואכה תפוז אנשים 2005) זאת בעיה שלהם.

  19. העלמה עפרונית on 16 בינואר, 2011 17:00

    אלי וארד – נדמה לי שאפשר להקים רשימות שיכללו רק אנשים מסוימים ולעקוב אחריה במקום אחרי “הפיד הראשי”. ככה אפשר להתעלם מאנשים מסוימים בלי לאנפל אותם.
    אפשר לצמצם רעשים גם בדרך נוספת – יש אנשים מסוימים שאני עוקבת אחריהם ולא רואה את הריטווטים שלהם, לפחות את אלה האוטומטים.

  20. אלי on 16 בינואר, 2011 17:25

    יש אמנם כל מיני אפשרויות לבצע סוג של סינון כמו למשל ניהול רשימות נפרדות, או שימוש בקליינט טוויטר שמאפשר לעשות הייד כמו בפייסבוק (למשל בריזלי או סיסמיק, לפחות בממשק הווב שלהם). אבל הבעיה היא שהרבה פעמים זה די מגושם וגם לא עובד בכל הפלטפורמות השונות שהטוויטריסט הממוצע משתמש בהן (למשל אם אני עושה הייד למישהו בסיסמיק כשאני גולש בבית במחשב זה לא יעזור לי כשאני בודק את טוויטר באייפון).

    אבל הבעיה הכי גדולה היא לא דווקא סינון של אנשים מסוימים אלא סינון של תכנים מסוימים. למשל תופעת הצ’ט ההמוני בטוויטר או האובססיה למימים אינפנטיליים (כאמור, עצם הדיון שארד ניסה להעלות כאן הפך בטוויטר בעצמו למים מטופש להחריד, כל כך הרבה אנשים מסתלבטים על הטענה שטוויטר מת ומריצים על זה דאחקות ובדיחות קרש בלי להבין בכלל מה ארד ניסה לטעון כאן. תסכימו או אל תסכימו עם הטענה, אבל ג’יזס לפחות תשבו ותקראו את הטקסט למרות שהוא ארוך יותר מ 140 תווים…).

  21. אפי פוקס on 16 בינואר, 2011 17:29

    באמת? לפני כמה חודשים עידוק נתן לך את הבמה לכתוב על איזו סערה בקהילת הטוויטר ועל הערכים של הקהילה ואני התעמתתי איתך שאין שום קהילה שמתוחמת תחת השם טוויטר ושאתה יצרת קהילה במוחך ובמוחם של כמה חברים שאתה מתכתב איתם באמצעות המדיום הזה. כמו שאין קהילת סלקום או אורנג’ או בזק או הוט, קהילת אר אס אס ועוד קהילות. טוויטר זה מדיום להעברת וקליטת מסרים קצרים וקישורים, הא ותו לא. מעולם לא הייתה אחרת ומעולם לא תהיה. כמו שאיי אר סי לא הייתה קהילה (היו בה קהילות כמו קהילת #סקס-עברי המפוארת.

    אתה אז החלטת שיש קהילה והיום החלטתה שהקהילה הזו מתה. וכמו שכתבתי בטוויטר לכל מי שעוקב אחריי ומי שירטווט את זה: אתה מזכיר לי את הקטע שבו אריק מראה לבנץ דף ריק ואומר לו שזה ציור של פרה שאכלה עשב והלכה כי אין שם כבר עשב.

    וזה כבר מזכיר לי- השבוע קיבלתי הזמנה לפגישה (!) בהרצליה (!!) של “בעלי אייפד” (!!!) שאשכרה יזמו כמה מחזיקי אייפד שלא נראים כמו סוכנים של איי דיגיטל. הם השתמשו אשכרה בביטוי “קהילת מחזיקי האייפד בישראל” וציפו שנשב ונדבר על אפליקציות.

    לא פגישה של מפתחים, לא יזמים לא כלום. מחזיקי אייפד. מה שנקרא “פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא קהילה ומתחיל לזהם לי את הפיד”. קהילה צריכה להיות מונעת על ידי מטרה משותפת, ערכים משותפים, או נורמות מוסכמות. לא כל שני אלמונים שקנו במקרה את אותו המוצר או שמשתמשים באותו השירות ודיברו זה עם זה פתאום מקבלים את ההגדרה הזו כי זה נוח לך למחקר.

  22. אלי on 16 בינואר, 2011 18:07

    הווארד ריינגולד (שאגב טבע במקור את המונח “קהילה וירטואלית”) הגדיר בזמנו קהילות וירטואליות כ: “מצבורים חברתיים שצומחים ברשת כאשר כמות מספיקה של אנשים מקיימים את הדיונים הציבוריים הללו למשך תקופה מספקת, עם מספיק רגשות אנושיים, כדי ליצור רשתות של קשרים חברתיים במרחב הווירטואלי”.

    הייתי אומר שקבוצת המשתמשים הישראלים בטוויטר, במיוחד “הגרעין הקשה”, בהחלט עונה על ההגדרה הזאת, בעיקר בכל מה שנוגע לגבי “מספיק רגשות אנושיים”.

    למעשה לא צריך לעשות יותר מאשר להתבונן כיצד טוויטר כמרקחה סביב הטענה שטוויטר מת כדי להיווכח עד כמה אכן מדובר בקהילה לכל דבר.

  23. ארד אקיקוס on 16 בינואר, 2011 19:04

    אפי, רציתי להגיב לטענות שלך, אבל אלי עשה את זה הרבה יותר טוב ממני.
    בגלל שאתה נהנה להיכנס לקהילה מתי שבא לך, וללכת מתי שבא לך, אתה לא מרגיש שום מחוייבות, ומכאן לא מרגיש שום קשר לקהילה.
    מאוד קשר לראות שיש קהילה ככה, ובטח בלתי אפשרי להיות חלק ממנה.

    אנשים שנפגשים כל יום, מדברים על אותם נושאים, מתאהבים, שונאים ונפגעים, זאת לגמרי קהילה. זה בניגוד ל”קהילת בעליי האייפד” שקישרת בצורה שגויה לנושא.

    ולעניין ה”מוות” של הקהילה. אנסח את זה מחדש, רק בשבילך: אותה קבוצת אנשים שניהלה דינמיקה מאוד ספציפית, גם רגשית וגם מבחינת התכנים במשך תקופה ארוכה של מספר חודשים שינתה את הדינמיקה שניהלה, ואת ההתנהגות הקולקטיבית שלה בעקבות כניסה של כמות גדולה של אנשים חדשים לקהילה הזאת.

    כיוון שנוצרו קשרים חזקים בעולם האמיתי בין האנשים האלו, המשתמשים הראשונים בטוויטר לא יכלו בקלות לעשות אנפולו לאנשים החדשים, למרות שהם חופרים.
    למה? כי אנפולו עדיין נתפס כאקט פוגעני, לא משנה כמה אתה בוגר ואינטלגנט

  24. ט. וויטר on 16 בינואר, 2011 19:33

    מסכן. אתה רוצה קהילה סגורה והרמטית עם החברים המגניבים שלך? פתח קבוצה סודית בפייסבוק.

  25. נמרוד on 16 בינואר, 2011 20:31

    באנה ארקדי קראתי הכל, בחייאת פעם הבאה תקציר מנהלים של 140 תווים ולמי אכפת מטוויטר? גם ככה כולם שם ילדי כאפות

  26. שלמה on 16 בינואר, 2011 21:04

    אפי – היטבת תאר את הנפיחה הוירטואלית.
    התשובה של אלי (שאחריו/ה מחזיק מחרה ארד) היא סתירה פנימית.
    אם יש קהילה – אז טוויטר לא מת, אולי “הקהילה שינתה פניה”. אבל אם מחר יהיה ארוע חדשותי כמו ההצפה בכרמל, וממים חדשים – שוב התכנים ישתנו וכו’…

    ושוב – אחרי כמה אנשים אתה עוקב? כיצד אתה מתעלם מהעובדה שה”ניתוח” הזה הוא הגיג סוביקטיבי ותו לא? הרי אתה (למרות שאתה רואה עצמך ממייסדיי הקהילה ועמודי התווך שלה, כפי שמרמז המבוא) מספיק לקלוט אחוזון , שבריר, מהתעבורה בפלטפורמה.ואותו כנ”ל אלי

    לבוא ולנתח קבל עם וקהילה סתם כי נראה לי שעכשיו מדברים על דברים אחרים? אין איכות, יש איכות? איזה קשקוש נפוח…

  27. נתאי on 16 בינואר, 2011 21:46

    עכשיו אני מבין למה התווכחת איתי, קראת לי אדיוט, והפסקת לעקוב אחרי. כנראה שאני לא שותה בירה בפאב הנכון.

  28. אפי פוקס on 17 בינואר, 2011 01:14

    אלי- חפרת. אין מצב שאני קורא את החפירות.
    ארד- הפנת לחפירות של אלי שנוטה לכתיבה ארוכה ואנרכוניסטית. ולכן התשובה לאלי תקפה גם אליך. בהצלחה לשניכם. אני לא חלק מהקהילה שאתה מגדיר ואי אפשר להגדיר את הפעילות שלי או של עידוק או של אחרים וטובים בטוויטר כלא רלונטית.
    יאללה דיי. טחנו מים

  29. רענן on 17 בינואר, 2011 11:10

    מה שדופק את הדה מרקר קפה זה שהוא מתפרנס מבאנרים ולפיכך האינטרטס שלו הוא כמה שיותר תוכן ללא כל סינון.

  30. טוויטר לא מת: הוא הפך לצוויצר | חורים ברשת on 17 בינואר, 2011 11:39

    […] האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה”? בבלוג חדר 404 של עידו קינן. המאמר מצא את דרכו לערוץ המחשבים של ynet, שם […]

  31. דוקרטו on 18 בינואר, 2011 01:54

    חבורת מטומטמים שרבים אחד עם השני על כוכבים עומדת בסתירה לאופי ה”אינטלקטואלי” של האנשים שתיארת ומאחר ונכחתי בשעתו במלחמות הכוכבים האלו וראיתי איך הבבונים רבים עליהם, הרי שהמסקנה היחידה היא שהאינטלקטואלים שתיארת כלל אינם אינטלקטואלים, אחרת הם היו הולכים בדרכי ומבקשים מהאנשים לא לתת להם כוכבים.

  32. שרה on 18 בינואר, 2011 14:13

    פוסט מאוד מעניין .
    (גילוי נאות : אני לא ממש מתעסקת עם טוויטר … והאמת עד היום לא הבנתי בשביל מה הוא נחוץ :-) )…

  33. רן on 19 בינואר, 2011 06:21

    הפוסט הכי חלש שקראתי פה. צ’עמם…

  34. האם העמוד של סיעת העצמאות ילך בדרכו של טוויטר שהלך בדרכו של דה-מרקר קפה? : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 19 בינואר, 2011 15:56

    […] גם מסקנות – אני יודע, זה טיזינג קצת עלוב, אבל אם זה מותר לאנשי שיווק שחוקרים ומרצים על ניו-מדיה, זה מותר גם […]

פרסום תגובה