צ’ק אין בפורסקוור: אתה נמצא כאן ← •

שירותים מבוססי מיקום בישראל: למה אין פה קהילת פורסקוור משמעותית, אבל איקאה נמצאת במקום הראשון בחיפושים ב-GPS. וגם: רוצים להיות פרזנטורים של הסופרמרקט שלכם בחינם ובעל כורחכם?

תגידו, איפה אתם נמצאים כרגע? זה לא אני שואל, אלא הרשתות החברתיות, ספקיות הסלולר ובעלי העסקים שרוצים לדעת. הם חושבים שאפשר לעשות הרבה כסף משירותים מבוססי מיקום (LBS – Location Based Services), ומאמינים שאתם בשלים לוותר גם על החלק הזה בפרטיותכם ההולכת ומתכרסמת. אם אתם ראש העיר של בית הקפה השכונתי שלכם בפורסקוור, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, בואו איתי ונעשה ריאלטי צ’ק-אין.

שירותים מבוססי מיקום הם יישומים שמבררים את מיקומו של המשתמש (בעיקר באמצעות לווייני GPS ותאים סלולריים) ומספקים למכשירו הנייד מידע רלוונטי לאותו מיקום. למשל: דיווחי תנועה, הצעת מבצעים וקופונים לחנויות בסביבה, אפליקציה להזמנת מונית, תשלום חניה סלולרי אוטומטי, ומעקב אחרי חבילות בדואר, שם המיקום הוא לא של המשתמש אלא של החבילה שהוא מצפה לה. פורסקוור, שעוד נחזור אליה בהמשך, היא רשת חברתית-משחקית שמשתמשיה מעדכנים דרכה ברשתות החברתיות היכן הם נמצאים ומבלים, מתחרים ביניהם ומקבלים הטבות. אבל אם צרכן שירותי המיקום הישראלי שאתם רואים בעיני רוחכם הוא סטריאוטיפ של תל אביבי צעיר שעובד בתעשיית ההייטק/מדיה ועושה סיבובי ברים ומועדונים בסוף השבוע תוך שליחת ציוצים בטוויטר, חשבו שנית.

לפי נתוני טלמאפ, המספקת שירותים ניידים מבוססי מיקום לכל חברות הסלולר בארץ ולחברות בעולם, מילת החיפוש הפופולרית והמוקלקת ביותר ב-GPS בישראל ב-2010 היתה איקאה, ולצדה סינמה סיטי, ירושלים, חיפה, דלק ותל אביב. בדפי זהב, שמספקת אפליקציות חיפוש בתי עסק מבוססות מיקום, 40% מהחיפושים הם בתחומי הפנאי והבידור, כשהפופולריים ביותר הם מסעדות, בתי קפה, פיצריות וקולנוע, ו-20% נוספים עוסקים בשירותים יומיומיים, כשבראש הרשימה מוניות, בנקים, בתי מרקחת ותחנות דלק.

700 אלף מכשירים סלולריים, עשירית מכלל המכשירים בישראל, משתמשים בשירותים של טלמאפ, ובדפי זהב מדברים על מאות אלפי שימושים בחודש באפליקציות של דפי זהב ואתר המסעדות שלה, REST. גבע קרא עוז, בעל הבלוג “תוכן סלולרי” ובעברו סמנכ”ל התוכן של לוגיה מובייל, חברת התוכן של סלקום, מעריך כי 1.5-2 מיליון ישראלים משתמשים בשירותי ניווט.

GPS על סטרואידים

“שירותים מבוססי מיקום מהווים באזוורד בעולם הסלולרי כבר יותר מעשור, אבל עד עתה, מלבד הניווט, לא נמצא להם שימוש מסחרי אמיתי”, טוען קרא עוז. “הם סוג של אגדה שמפרנסת הרבה מאוד מצגות וסטארט-אפים, אבל עדיין לא פוצחה הנוסחה לשירותים שבאמת מביאים תועלת ממשית לאנשים, כך שהם יהיו מוכנים לשלם עליהם, או שמספר המשתמשים יהיה מספיק גבוה כדי לייצר כסף מפרסום”. סקר שמיקרוסופט פרסמה לאחרונה לציון יום פרטיות המידע מאשש את הטענה. מבין 1500 נשאלים בארה”ב, בריטניה, גרמניה, קנדה ויפן שהשתתפו בדצמבר בפאנל מקוון, למעלה מ-70% הביעו העדפה לשימוש בשירותי LBS חינמיים, והנכונות לשלם עמדה על פחות מ-10$ לחודש. בשורה אופטימית אחת לתעשייה היא ששיעור השימוש בשירותי LBS גבוה יותר אצל צעירים, והם גם אלו שהביעו נכונות גבוהה יותר לשלם על שירותים כאלו.

“שירותים מבוססי מיקום הם משהו שבשוק התקשורת הישראלי והעולמי היה לו כבר גל אחד של הייפ, לפני כמה שנים טובות, וזה נכון שהוא לא התפתח לכדי משהו משמעותי, אם ברמת מספר המשתמשים ואם ברמת הכסף המעורב”, מודה אלון פודהארסט, מנהל יחידת “טלמאפ ישראל” בטלמאפ. מנהל תחום הסלולר בדפי זהב, ברק לשם, מעיד כי “עבדתי בעברי בפלאפון וניהלתי את מחלקת התוכן. באותן שנים, 2004-2006, באתי במגע עם הרבה מוצרים שאין סיבה בעולם שהם לא יעבדו, חשבנו שניכנס כולנו לקניונים ונקבל הצעות בסלולר, והיינו בטוחים ובנינו תוכניות עסקיות באמת נורא עשירות עם השותפים, ולא קרה הרבה”.

מה השתנה?
לשם: “כאלה דברים אפשר לנתח רק בדיעבד, אבל אני חושב שהתשובה היא די פשוטה – המשתמשים לא היו שם, מכשירי הקצה לא תמכו בחווית משתמש טובה. וזה השינוי הגדול שקרה בשנים האחרונות: עולם האפליקציות כבש את השוק ויצר חוויית משתמש שונה לגמרי, בשילוב עם הטרנדים של ווב 2.0 והנכונות של אנשים לחשיפה מאוד מאוד גבוהה פתאום. בעבר זה היה אישיו אמיתי, האם אדם בכלל יסכים לתת מידע מהסוג הזה, הכל היה נראה כמו משהו שקשה מאוד להתבסס עליו. היום אנשים מנדבים את המידע הזה בשמחה רבה, כמו הרבה מידע אחר שהם מנדבים בפייסבוק. רק תן לנו משהו בתמורה ואנחנו מוכנים לתת לך הכל. המשתמשים היו פשוט בדיליי של כמה שנים אחרי הטכנולוגיה במקרה הזה, ועכשיו הדברים מסתדרים”.

פודהארסט: “מה שהשתנה דרמטית מהימים ההם זה מה שקרה למכשירי הקצה, כלומר הטלפונים. הרכיב שהיה חסר, וכעת הוא ישנו על סטרואידים, זה מקלט ה-GPS, שמאפשר את הטריאנגולציה הפשוטה שאומרת לך המשתמש ‘אתה נמצא פה’ ברמת דיוק של מטרים ספורים. זה משהו שהיה קיים בארה”ב עקב רגולציה, שחייבה יצרנים לכלול את ה-GPS בטלפונים בנימוק של בטיחות, ולכן אנחנו רואים שהעולם של שירותים מבוססי מיקום, לרבות ניווט על גבי טלפונים ניידים, פרח ברמות פסיכיות בשוק האמריקאי עוד לפני השוק האירופי. ועכשיו ההגברה הבאמת אקספוננציאלית של מספר המכשירים עם GPS בילט אין הפכו את השירותים האלה, את היכולות ואת הפוטנציאל, למשהו שהוא כבר לא דברת ברמה של סליידים אם כי משהו שהוא אמיתי, עסקי, פורח. זה נכון לכל העולם וזה נכון ספציפית בישראל”.

“שירותים מסוג ‘מצא מסעדה’ או ‘הזמן מונית’ הם שירותים שהקהל שזקוק להם באמת הוא קהל שלא נמצא בסביבה הטבעית שלו”, אומר קרא עוז. “ישראל היא מדינה קטנה ואנשים יודעים לבד איפה לאכול ואיפה יש מונית. הקהל הטבעי של שירותים מסוג זה הם תיירים. להערכתי, מי שיפתח שירותים מבוססי מיקום לתיירים בישראל יזכה להצלחה גדולה הרבה יותר מאשר מי שינסה לפנות לקהל הישראלי. קיימת פה גם נישה של תיירות פנים, למשל בצפון. לחברות כמו ‘מפה’ למשל, זה יהיה טבעי להוסיף שכבה מבוססת מיקום לשירותים שלהם”.

האם ישראל קטנה מדי, מבחינת השטח ומספר התושבים, מכדי להפוך לשוק LBS משמעותי? פודהארסט לא מסכים: “האופי הספציפי הישראלי הראה אחוזי הצלחה ושימוש והגברת שימוש שלא דומים לדברים שאנחנו רואים בשווקים אירופאיים אחרים. על אף הארץ הקטנה, ועל אף שכולנו היינו מפקדי סיירת מטכ”ל וניווטנו עשרות שעות ביום ובלילה, ועל אף שאין פה בכלל כתובת שאתה לא יכול להגיע אליה בשלוש עצירות עם מכונית – על אף כל הדברים האלה, אנחנו רואים שהישראלים הם משתמשים פעילים בטירוף, גם בפונקצית הניווט הבסיסית של ‘קח אותי מפה לפה’, אבל גם בכל מה שקשור למסביב – לחיפושים, למשלוח כתובות לחברים, לחיפוש דברים כמו מסעדות דרך האפליקציה”.

“הנקודה המשמעותית היא שעדיין אין בישראל כמות גדולה של מכשירים שתומכת בנתוני מיקום בצורה טובה – פחות מ-15% להערכתי – ולכן החדירה של השירותים שכבר קיימים איטית”, אומר קרא עוז. מנהלת השיווק של דפי זהב, ענת גיסין, מציגה מספרים שונים: “היום אנחנו כבר מדברים על מסה קריטית של עשרות אחוזים, ועד 2013 מדברים על לפחות 50% מהמשתמשים בארץ שיהיו עם מכשירים חכמים”.

HAL 9000 just checked in @ space

בשנת 2000 הקימו דניס קראולי ואלכס ריינרט את “דודג’בול”, מעין גירסה פרימיטיבית מוקדמת של פורסקוור בהפעלה ידנית מתישה. בעלי סלולריים שרצו להשתמש בשירות נדרשו לדווח לו בסמס איפה הם נמצאים או מתכוונים להיות בזמן הקרוב. בתגובה הם קיבלו עדכונים על מקומות בילוי וחברים שנמצאים בסביבה או מתכוונים להגיע לשם, גם כן בסמסים. השירות היה זמין רק בכ-20 ערים בארה”ב.

ב-2005 נרכש דודג’בול על ידי גוגל, ולרגע העתיד נראה היה מבטיח. אלא שהחברה לא פיתחה אותו בהתאם לתוכניות ולשאיפות של מייסדיו. “גוגל לא תמכה בדודג’בול כמו שציפינו. החוויה כולה היתה מאוד מתסכלת עבורנו”, כתב קראולי בפרופיל הפליקר שלו באפריל 2007, מתחת לתמונה שהציגה אותו ואת ריינרט בפרצופים עגומים ובאגודלים מונפים כלפי מטה. השניים, הודיע קראולי, מתפטרים מגוגל. בתחילת 2009 סגרה גוגל את השירות לחלוטין והשיקה תחתיו את גוגל לאטיטיוד, שעוקב אחרי מיקום המשתמשים באמצעות איכון אוטומטי (ללא צורך בשליחת סמס). חודש לאחר מכן השיק קראולי עם שותף חדש את פורסקוור.

פורסקוור, כאמור, היא רשת חברתית מבוססת מיקום, שמאפשרת לבעלי טלפונים סלולריים לבצע (באמצעות אפליקציה במכשירים חכמים, ובאמצעות סמס בכל המכשירים) פעולה בשם “צ’ק-אין”, כלומר לדווח לעולם איפה הם נמצאים כרגע, למשל בפאב או בהופעה. אם המיקום/אירוע הספציפי עדיין לא מופיע על המפה, הם יכולים להוסיף אותו בעצמם.

פורסקוור מספקת למשתמשיה שלושה מניעים עיקריים לפעולה. המניע החברתי: את הצ’ק-אין אפשר לפרסם בפייסבוק ובטוויטר, ואפשר לאתר צ’ק-אינים של חברים בסביבה ולהיפגש איתם. המניע המשחקי-תחרותי: המשתמשים זוכים לעיטורים (badges) שונים שמעידים על פעילותם, ומתחרים ביניהם על מי יעשה הכי הרבה צ’ק-אינים יומיים למקום מסוים כדי להדיח מכסאו את “ראש העיר” של אותו מקום ולתפוס את מקומו. המניע הצ’יפורי: בתי עסק יכולים להשתמש בפורסקוור ככלי לניהול מועדון לקוחות, ולעודד ריבוי צ’ק-אינים (שמספקים להם פרסום חינם) באמצעות הנחות, מבצעים והטבות לפיתוי צ’ק-איניסטים מזדמנים ולעידוד המתמידים. למשל, מסעדה מצליחה יכולה לעשות כבוד לראש העיר שלה ולהכניס אותו בליל שישי העמוס בלי תור, וגם לתת לו תלוש לקינוח חינם. הון, שלטון וקופון.

בתחילת דרכה פורסקוור היתה מוגבלת לכמאה ערים ברחבי העולם, מה שנראה כמו חזרה על מחלת הילדות של דודג’בול, אולם בתחילת 2010 פתחה את הרשת לכל העולם. מ-400 אלף משתמשים בדצמבר 2009 היא זינקה בתוך פחות משנה, באוגוסט 2010, ל-3 מיליון. בתחילת דצמבר האחרון היא כבר דיווחה על למעלה מ-5 מיליון משתמשים, גידול של 1250% בשנה אחת.

גוגל השיבה אש, כשפרסמה כמה ימים לאחר מכן הודעה על השקת אפליקציה לאייפון, וזרקה כבדרך אגב כי ללאטיטיוד יש “יותר מ-9 מיליון אנשים שמשתמשים בו באופן אקטיבי”. השימוש במילה “אקטיבי” מטעה, משום שהשימוש הוא פסיבי מרגע שהמשתמש מפעיל את לאטיטיוד, כשהשירות מעדכן את המיקום אוטומטית וברציפות עד לכיבויו על ידי המשתמש או ייבוש הסוללה, מה שמגיע קודם. צ’ק-אין בפורסקוור דורש פעולה אקטיבית מהמשתמש, אם כי קראולי הודיע שהחברה תרשה להפעיל יישומי צ’ק-אין אוטומטיים ברגע שתשתיתה תאפשר זאת.

בדוח לסיכום 2010 סיפרה פורסקוור על צמיחה של 3400%, עם 6 מיליון חברים וכ-381.5 מיליון צ’ק-אינים. האירוע שזכה לכמות הצ’ק-אינים הגדולה ביותר היה “העצרת להחזרת השפיות ו/או הפחד” של מגישי תוכניות הבידור החדשותיות ג’ון סטוארט וסטיבן קולבר, שבו עשו צ’ק-אין כ-30,500 אנשים, שהם כ-15% מכלל המשתתפים. החברה דיווחה גם על צ’ק-אינים משני מקומות חשוכים ומבודדים: תחנת החלל הבינלאומית וצפון קוריאה.

אבל עם כל הכבוד לתחנת החלל, סקר שערך מרכז המחקר PEW באוגוסט-ספטמבר 2010 הראה שמבין האמריקאים הבוגרים שמשתמשים באינטרנט סלולרי, רק 7% משתמשים בפורסקוור ודומיו, שיעור שיורד ל-4% כשבודקים את השימוש בקרב כלל הגולשים האמריקאים הבוגרים, שיעור דומה לזה שנמדד בסקר דומה במאי, 5%. בכל יום נתון, קובע הסקר, רק אחוז אחד ממשתמשי האינטרנט האמריקאים עושים שימוש בשירותים הללו. עוד גילה הסקר כי השימוש בפורסקוורים גדול בצורה מובהקת בקרב גברים ובקרב היספאנים.

מי ישים את ישראל על המפה?

מדינה כמו ישראל, עם חדירה סלולרית גבוה וחיבה לחידושים טכנולוגיים, נשמעת כמו החלום הרטוב של פורסקוורים למיניהם. השוק הזה עדיין בתולי – פה ושם בארץ ישראל אפשר למצוא בתי קפה, רשתות קטנות ואפילו את רשת סופרפארם שמשתמשים בפורסקוור לקידום עסקיהם, אבל “כמה אלפי יוזרים ישראלים בפורסקוור זה חסר משמעות מבחינה מסחרית”, אומר קרא עוז.

סלקום עשתה צעד בכיוון כשהקימה באוגוסט האחרון את “מטרופולין“, משחק סלולר מבוסס מיקום שמשלב בין פורסקוור למשחק מונופול, כשבמקום רחובות אפשר לקנות בו בתי עסק (מתוך המאגר של “מפה”), ואלה יכולים גם להציע הטבות לשחקנים. אולם ספקית הסלולר לא מתכוונת למנף את המיזם להקמת פורסקוור ישראלי. “אני מאמין שחברת סלולר, כמו שלא תקים מין רשת חברתית שמתחרה לפייסבוק, היא גם לא תעשה פעילות כזאת על LBS”, אומר סמנכ”ל השיווק עדי כהן. “אני לא חושב שאנחנו צריכים בהיבטים האלה לנסות ולהקים דברים שאין לנו בהם יתרון יחסי. להקים פורסקוור בעצמי ולהיות יותר טוב מפורסקוור, שזה כל העסק שלו וכל המיקוד הניהולי שלו, זה נראה לי פשוט לא נכון. מהבחינה הזאת אני לא חושב שיהיו חברות סלולר בעולם שינסו להקים את הדברים האלה ולפתח אותם בעצמן. היו גישות כאלה בעולם של חברות הסלולר, של לנסות להקים את הדברים האלה שרצים באינטרנט בעצמם כרשת סגורה בתוך הרשת שלהם. הדברים האלה בעיניי, גם מנסיון וגם מתוך ויז’ן, פשוט נידונים לכשלון. אין סיכוי שרשת סלולרית בעולם, גם גדולה מסלקום, תקים רשת חברתית שתתחרה בפורסקוור או בכל דבר אחר. זה חסר סיכוי וחסר כל תוחלת עסקית. אנחנו מעדיפים להתעסק בדברים שבהם אנחנו יכולים לנצח”.

“גוגל ופייסבוק עדיין לא נכנסו בצורה משמעותית לעולם הזה”, אומר קרא עוז. “אין לי ספק שברגע שהם יגבירו מהלך ויצליחו בעולם, זה יקרה גם בישראל. מדובר בשני האתרים הפופולרים ביותר בארץ, וכשהם ימצאו דרך לייצר שירותים בעלי ערך, שקשורים למיקום, אין סיבה שהם לא יצליחו גם בישראל, אבל כרגע אף אחד לא המציא עדיין את ה’קילר אפ’ של התחום”.

בחודש שבו הקימה סלקום את מטרופולין השיקה פייסבוק שירות מיקום משלה, “פייסבוק פלייסז”. עם 600 מיליון חברים פעילים, היא עשויה לקבור (או לרכוש ולהטמיע) את פורסקוור. ועם יותר מ-2 מיליון משתמשים בישראל, אפשר להסתכן ולחזות שפייסבוק, אולי בשיתוף פעולה עם ספקיות הסלולר, היא זו שתגרום לישראל ישראלי לעשות סוף סוף צ’ק-אין.

מקום לדאגה

פרסומות מבוססות מיקום אמורות להיות יעילות יותר בהפעלת הצרכן הפוטנציאלי. הפרסום שאינו מבוסס מיקום מוצג לו לפי פילוחים דמוגרפיים (גיל, מין, רמת הכנסה), קלנדריים (חגים, עונות), שעתיים (פריים טיים) וחיפושיים (גוגל). הפרסום מבוסס המיקום מוסיף שכבת רלוונטיות חזקה מאוד – הוא מוצג לצרכן הפוטנציאלי כשזה נמצא בסביבת בית העסק ויכול לפעול לפיו מיידית. ואכן, 80% מהנשאלים בסקר של מיקרוסופט אמרו שמודעות מבוססות מיקום הן בעלות ערך, ו-46% דיווחו כי פרסומת מבוססת מיקום הובילה אותם לפעולה כמו כניסה לחנות או שימוש בקופון.

מצד שני, אותו סקר עצמו מציג שיעור גבוה של חשש משימוש בשירותי מיקום: 52% הביעו דאגה משמעותית לגבי שיתוף המיקום עם אנשים וגופים, 84% חוששים משיתוף המיקום שלהם ללא הסכמתם, 87% חוששים משיתוף המיקום שלהם עם אנשים וגופים שהם לא בחרו במפורש לשתפם, ובשורה התחתונה רק 18% מדווחים לאחרים על מיקומם באמצעות LBS.

פייסבוק, שפועלת בנחישות להפשיט את העולם מפרטיותו, סיפקה באחרונה סיבה נוספת לחששות הציבור מפני שירותי מיקום. חשבתם פעם שתהיו פרזנטורים של רשת הסופרמרקטים שבה אתם עושים קניות? אם תעשו שם צ’ק-אין באמצעות פייסבוק פלייסז, יכול להיות שחלומכם יתגשם. הוא יתגשם גם אם מדובר בסיוט שלכם: בסוף ינואר הכריזה החברה על תוכנית פרסום חדשה בשם Sponsored Stories. היא תאפשר לבעלי מותגים ועסקים להפוך אינטראקציות של משתמשים למודעות בכיכובכם. פייסבוק לא תאפשר למשתמשיה להסיר את עצמכם מהתוכנית הזאת, והדרך היחידה להימנע מלהופיע בפרסומות היא להימנע מצ’ק-אינים, לייקים, כתיבה בעמודי מותגים ושימוש באפליקציות שלהם. אפשרות נוספת היא לסגור לחלוטין את הפרופיל שלכם בפייסבוק. כן, אה?

_________________________
הפוסט נכתב במקור לגליון 2.2011 של מגזין פירמה של גלובס. הוא פורסם שם ככתבה משותפת עם עמי ברנד

24 בפברואר, 2011 | בנושאים 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"גלובס" 

תגובות

2 תגובות לפוסט “צ’ק אין בפורסקוור: אתה נמצא כאן ← •”

  1. חמיס on 24 בפברואר, 2011 17:21

    תאוות הבצע הזו מייגעת. חיים דיגיטלים הם הגיהנום. צאו לים!

  2. איתן on 25 בפברואר, 2011 01:31

    הייתי רוצה שאוטובוסים יעשו צ’ק אין בכל תחנה שהם מגיעים אליה.

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.