התעמרות ראויה לציוץ של חברת התעופה

התכתבות טוויטר בין שרה לבין אמריקן איירליינז

“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”

מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP של שרה).

שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.

בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.

ילד מחזיק מטוס צעצוע. צילום: Leo Reynolds (cc-by-nc-sa)

אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.

שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות (“פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.

מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 5.2014 של מוסף פירמה של גלובס

להסתיר רגשות בפייסבוק // אמנות בשער

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

רקמת הסטטוס של רותם אדריאן. צילום: ענבל מרילי

הרקמה הזאת מציגה סטטוס פייסבוק חיובי ואופטימי – “Feeling great” עם סמיילי. רותם אדריאן. צילום פרטיבצד האחורי הנסתר של אותה יש סבך של חוטים. “העבודה מדברת על הפרטי והפומבי בעולם הוירטואלי, ועל כמה הוול הפייסבוקי הוא לעתים מכבסה של רגשות, כאבים וסודות”, מסבירה היוצרת, רותם אדריאן. “העבודה נעשתה במסגרת תערוכה בנושא איידס, ומעניקה למילה ‘סטטוס’ משמעויות נוספת”. העבודה הוצגה בתערוכה “STATE OF THE ART: יצירת מופת”, שאצר אלון מדר.


אולי התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 12.2014

פליקר מוכרת תמונות על קנבס ומחרבנת על משתמשיה // השרת

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

כמה גרוע המצב ביאהו? החברה שנולדה כאינדקס אתרים והפכה לאימפריית אינטרנט הידרדרה למכירת תצלומים על קנבס.

אתר שיתוף התמונות פליקר, שהוקם ב-2004 ונרכש על ידי יאהו שנה לאחר מכן, הודיע בחודש שעבר כי יתחיל למכור הדפסי קנבס של תצלומים שמשתמשיו העלו, במחיר 29-49 דולרים לתמונה. הגולשים יוכלו לקנות תצלומים מוגנים בזכויות יוצרים שאנשי פליקר אצרו, ושיוצריהם יקבלו 51% מההכנסות; או לבחור מבין יותר מ-50 מיליון תצלומים שיוצריהם בחרו בגירסה של הרשיון החלופי הפתוח Creative Common אשר מתירה שימוש מסחרי בתצלומים, ואשר לא יקבלו דבר.

חוקית, יאהו הולכת על קרקע יציבה – רשיון ה-CC המדובר לא רק שמתיר לה להשתמש בתמונות בלי לשלם ליוצרים, הוא אפילו לא מחייב אותה לבקש רשות. תדמיתית מדובר בטעות – בוול סטריט ג’ורנל פרסמו כתבה בנושא (דורשת רישום), שצוטטה בכלי תקשורת נוספים, והעלתה את חמתם של חלק מהמשתמשים. “זה הרגיז אותי שמישהו אחר מוכר [את התצלומים] בזמן שאני מחלקת אותם בחינם”, אמרה לג’ורנל הצלמת החובבת ליז ווסט, שיש לה יותר מעשרת אלפים תצלומים בפליקר. “אני רוצה שאנשים ישתמשו בתמונות שלי”, כתב המעצב והכותב הוותיק ג’פרי זלדמן בבלוגו, “אבל שיאהו ימכרו את זה? צ’יזי, נואש, ובכלל לא בסדר מבחינתי. אני משלם על חשבון פליקר פרו, ושמח לעשות זאת. ככה יאהו אמורה להרוויח כסף מהתחביב שלי”. גם המייסד השותף של פליקר, סטוארט באטרפילד, שעזב את החברה ב-2008, מתח ביקורת על יאהו: “קשה לדמיין שהרווח ממכירת התמונות המודפסות יכסה את אובדן ההרצון הטוב”.

ציור על קנבס. צילום: bwrahbwrah jonguh (cc-by-nc-sa)

בפוסט שפרסם בבלוג הרשמי אחרי הפרסומים בתקשורת הסביר סגן נשיא החברה, ברננדו הרננגז, כיצד היוצרים יכולים למנוע מכירת קנבסים של תצלומיהם על ידי שינוי “סוג הרשיון ברמת התמונה, סדרת תמונות או ברמת החשבון” (הוא טועה: אחד מתנאי רשיון ה-CC הוא שמרגע שתוכן פורסם ברשיון כזה, אי אפשר להחליף את הרשיון שלו).

זו אינה הפעם הראשונה שיאהו פוגעת במשתמשי פליקר, ולמעשה בעצמה, כשהמשתמשים הפגועים עוזבים למתחרים שהתפתחו בזמן שפליקר קפאה בזמן. הבלוג גיזמודו פרסם במאי 2012 כתבה על איך יאהו מחרבת באופן שיטתי את פליקר, שכללה גם ביקורת מצד המייסדים-השותפים באטרפילד וקטרינה פייק. כותרתה הבוטה של הכתבה היתה “איך יאהו הרגה את פליקר והפסידה את האינטרנט“. מריסה מאייר, לשעבר בכירה בגוגל, מונתה חודשיים אחר כך למנכ”לית ונשיאת יאהו, ונראה שהיא נחושה בדעתה להמשיך את המסורת.

פורטל וואלה, שניסה להידמות ליאהו עד לרמת סימן הקריאה בלוגו, סבל מבקלאש דומה ב-2006 כשהשיק את “וואלה!פדיה”, אנציקלופדיה שערכיה הועתקו בשלמותם מוויקיפדיה העברית – שוב, בהתאם לתנאי הרשיון הפתוח של האנציקלופדיה החופשית. אחד הוויקיפדים, אבירם, כתב אז בדיון שהתקיים בפורום המזנון של וויקיפדיה: “אם כל חברה מסחרית כמו ‘וואלה’ יכולה להעתיק את החומר שכתבתי בשלמותו ולמסחר אותו עם פרסומות, גם אם היא תתן קרדיט ל’ויקיפדיה’, ואין מה לעשות בנוגע לזה – אז לצערי לי אין יותר מה לעשות בויקיפדיה”. וואלהפדיה נסגרה מאז.


אולי התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון דצמבר 2014 של מוסף פירמה של גלובס

רק לה אין סמסונג // אמנות בשער

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

התמונה “דור הגלקסי”, שחיה הרטוך וניר נדלר צילמו בסיאול, דרום קוריאה ב-2013, נראית כמו תמונת ספר מחזור של כיתת בנות. אלא שאף אחת מהמצולמות לא מביטה לעבר הצלם – 21 מהן שקועות בטלפון הסלולרי, ואחת, בפינה הימנית העליונה, מביטה לצד בפרצוף לא מרוצה – אולי כי אין לה טלפון ביד, ואין לה איך לתקשר עם חברותיה. התמונה הוצגה על שלט חוצות בירושלים במסגרת פרויקט “קופסה שחורה”, שנושאו השנה הוא “תוכניות לעתיד”.

Galaxy Generation | דור הגלקסי. צילום: חיה הרטוך וניר נדלר


התפרסם במוסף פירמה של גלובס, 11.2014

לינצ’טרנטים? אני מטא על זה // השרת

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

כשחגי פליסיאן התבקש להתנער מהרצח בבר-נוער בראיון ל”עובדה”, הוא הרים את עיניו למצלמה ואמר: “לא ביצעתי שום… את הרצח בבר נוער”. כמו ה”לא בשביל פר.. לא בשביל קבוצה” של יאיר לפיד, שנטען שהצליח להימנע ברגע האחרון מלהגיד את המילה הטעונה “פרענקים”, כך גם נטען כי פליסיאן כמעט ואמר “לא ביצעתי שום רצח”. הלפסוס הפרוידיאני של פליסיאן הפך למם, שבו הוא מתחיל במשפט מאיים, כמו “החיים שלך נגמרו”, ונסגר במשפט שמבהיר את המשמעות התמימה – “אני אשלח לך חדשים בקנדי קראש”.

המם גרר ביקורת על גזענות. “אנחנו נטפלים דווקא אליו בגלל שיש לו לוק מפחיד ו’משוגע'”, כתב ניר שרעבי-הופמן. “כשאני חושב למה חשבתי שהוא פושע מסוכן (אפילו נראה לי ‘מהמסוכנים בישראל’), אני מבין שזה כנראה בעיקר הפרצוף שלו + המבט שלו + השם שלו + הפרדס כץ. כל אלה, דברים שהוא לא באמת ‘אשם’ בהם, בצירוף חשד (והוא אפילו כבר לא בגדר חשוד עכשיו, נדמה לי) הספיקו לי בשביל לבסס עליו דעה קדומה שהוא פושע אכזרי. וככה. בדיוק. עובדת. גזענות”. ההאשמה הזאת גררה, כצפוי, דיון ארוך שגלש גם לסטטוסים אחרים.

מם חגי פליסיאן. יוצרת: נטע דפני

שבוע לפני כן התקיים ברשת החברתית דיון על גיא גולד, סטנדאפיסט טוויטר ופייסבוק, שבעבר בייש גולשים (ובהם גולשת צעירה) שהעתיקו ממנו סטטוסים, וכעת התגלה שמספר רב של סטטוסים שלו פורסמו קודם לכן באנגלית, בין השאר בפרופילים מפורסמים כמו זה של השחקן וויל פרל. בלוגר הרכילות עומרי חיון התגייס לטובת גולד, ולטובתו של חיון התגייסה ידוענית הרשת בת טיפוחיו, חן טל. כחודש לפני כן נחשף במקו שאת הפוסט שכתבה על הסרטן שהיה לה בילדותה, טל העתיקה מסיפורה של דנה קידר בת ה-4. אף אחד לא רצה לשמוע מה יש לה להגיד על העתקות סטטוסים. גולשת אחת האשימה את המתדיינים בגזענות: “חייבת חייבת להבין איך קרה שגם בקרקס הזה של הגברים הלבנים המאגניבים והנכונים של פייסבוק, בסוף חן טל ועומרי חיון הם מושאי הלעג”.

סטטוסים מתורגמים של גיא גולד. יוצר: גילי פארן

בתחילת פברואר התקיים דיון נוסף, זנבה של שריפת רשת שפרצה בדצמבר, כשגולשים גילו שהרצאה של ענב גנד גלילי מטעם איגוד האינטרנט הישראלי על אבטחת מידע היתה מלאה בשטויות ומבוססת על מתיחה אינטרנטית. דף הפייסבוק “חדשות המהפכה” כתב עליה כי “חברה טובה שלי הפכה לקורבן של שובינזם גברי שהרס את העסק שבנתה והרס את שמה הטוב בצורה מכוערת תוך שימוש בשנאת נשים שכל כך נפוצה בארצנו”, והסיט את הדיון מתוכן ההרצאה למלחמת המינים.

השִׂנְאָנוּת על שלל גווניה (גזענות, שוביניזם וכיוצא בזה), אמיתית או מדומיינת, היא לא הבעיה הכי גדולה של רידוד השיח הציבורי לתחרות ממים. כמו שכתבה שירלי קליינמן: “דברים שלא אמורים להגיע למיצוי אלא על ידי פתרון ברור ומוחלט, מגיעים למצב בו הם מגיעים למיצוי כי לאנשים נגמרו הדברים השנונים לומר. ככה אולי דברים עולים למודעות רחבה, אבל כולם (כולל מפרסמים, מוסדות מדינה וגופי ציבור, פוליטיקאים וכו’) יודעים שהם ירדו באותה המהירות. כך שבאמת לאף אחד, שוב ועדיין, לא אכפת”.


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון מרץ 2014 של מוסף פירמה של גלובס

אין ביקורות חינם


עידו קינן

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

מבקרת קולנוע, כתב צרכנות ועיתונאים אחרים שעוסקים בביקורת הם, באופן אידיאלי, אנשים שמתמחים בתחום הסיקור שלהם, ודעותיהם עשויות לרומם או להחריב מסעדה, תקליטור או חנות לכלי בית. מנגד יש אנשים שנשים שצרכו מוצר, שירות או תרבות ופרסמו ביקורת באתר אינטרנט המוקדש לביקורות צרכניות. הם לא אנשי מקצוע בהכרח, אלא צרכנים שהאתר נותן להם במה להביע את דעתם על הסובייקט המבוקר. הם זוכים לפרגן למישהו שעשה עבודה טובה, או לקטול מישהו שלא. דעתם בפני עצמה אינה בעלת חשיבות רבה למי שלא מכיר אותם אישית. אבל במצטבר, כמות גדולה של ביקורות בכיוון מסויים יכולה להשפיע על צרכנים פוטנציאליים אחרים שמשתמשים באתר להחליט אם לשכור שיפוצניק או ללכת להצגה. כלומר, לפעול עליהם באותו אופן שבו פועלת ביקורת של מבקר מקצועי. מבקרת הקולנוע, כתב הצרכנות והעיתונאים האחרים שעוסקים בביקורת מקבלים משכורת על עבודתם. האם המבקרים החובבים זכאים גם הם לתשלום?

אלן פנזר, איימי סיירז, לילי יונג ודארן וולצ’סקי חושבים שכן. הארבעה הגישו תביעה ייצוגית נגד קהילת הביקורות האמריקאית Yelp, בטענה שהיא מוכרת פרסומות באתרה על גבי תוכן ש”נוצר ללא-שכר על ידי גדודים של כותבים שהתבקשו לעשות זאת, תוך הפרת חוק העבודה הסטנדרטי הפדרלי” (החוק האמריקאי שמסדיר את שעות העבודה ושכר המינימום). לפי התביעה, ילפ מתחמקת מתשלום משכרות על ידי הגדרת כותבי הביקורות כ”מבקרים”, “ילפרים”, “קבלנים עצמאיים”, “מתמחים”, “מתנדבים” ו”תורמים”.

ארוחה בחושך. צילום:  Yelp Inc. (cc-by-nc-nd)

ארוחה בחושך. צילום: Yelp Inc. (cc-by-nc-nd)

הסוגיה הזאת אינה חדשה. כל מי שמפרסם תכנים בפייסבוק, אינסטגרם, ישראבלוג, תפוז אנשים ואפילו בטוקבקים באתרי חדשות יודע שהוא לא רק צרכן השירות (החינמי, במקרים רבים), אלא גם עובד היזע שמייצר את התכנים שמושכים את הטראפיק שמייצר את ההכנסות. גם מי שמפרסם תכנים באתר עצמאי משלו הוא חלק מהתעשייה הזאת, כשהאתר שלו מזין את תוצאות מנועי חיפוש, שממומנים גם הם מפרסומות. מי ששולח אימייל לכתובת בג’ימייל מאכיל את המכונה של גוגל, שמנתחת את המייל ומצמידה לו פרסומות רלוונטיות. אפילו מי שמשחק בקנדי קראש הופך לנציג קידום מכירות של המשחק כשהוא מעלה ממנו עדכונים לרשת ומבקש חיים מחבריו.

אף אחד לא מכריח איש לעבוד בחינם, אבל הסביבה שנוצרה מטמיעה את העבודה הזאת כחלק מהותי מחיי הרשת של אומת האינטרנט. בהנחה הסבירה שהתביעה תידחה, מי שירצה לשמור על זכויותיו הסוציאליות יצטרך להעביר את הסלולרי למצב טיסה ולתלוש את המודם מהחשמל.


התפרסם בטור “השרת” במדור fi בגליון נובמבר 2013 של מוסף פירמה של גלובס

אנדי וורהול משחק במחשב // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

באירוע ההשקה של המחשב האישי קומודור אמיגה, שנערך ביולי 1985, צייר אמן הפופ-ארט אנדי וורהול את ציור המחשב הראשון שלו – עיבוד גרפי באמצעות תוכנת ProPaint לתמונה דיגיטלית של הזמרת דבי הארי, שצולמה במקום. עד מותו ב-87′ רכש וורהול מספר מחשבי אמיגה והשתמש בהם ליצירה.

פריימים מהסרטון המונפש YOU ARE THE ONE של אנדי וורהול

ב-2001 התגלו על דיסקט בעזבונו 20 תמונות צבועות של מרילין מונרו, פריימים עבור סרט מונפש בשם YOU ARE THE ONE, ומוזיקה עבור הסרט הזה וסרטים נוספים בדיסקט נוסף, ואלו שוחזרו והוצגו במוזיאון MONA ליום אחד בלבד, בגלל ענייני זכויות יוצרים.

בעקבות פנייה של האמן קורי ארקאיינג’ל למוזיאון אנדי וורהול, נחשפו באחרונה כעשרים ציורים דיגיטליים של וורהול על דיסקטי אמיגה שנותרו בעזבונו. אלו יוצגו במוזיאון ובסרט תיעודי על תהליך השיחזור שלהם.

בראיון למגזין “אמיגה וורלד” ב-1986 נשאל וורהול איך יוצגו עבודותיו הממוחשבות לציבור. “ובכן, נוכל לקבל תדפיס של זה. הייתי יכול לפשוט להדפיס את זה לו היתה לנו המדפסת”. על היצירות עצמן אמר: “הדבר שאני הכי אוהב ביצירת אמנות מסוג זה על האמיגה הוא שזה נראה כמו עבודה שלי”.


התפרסם במקור במדור “הורדות” בגליון 5.2014 של מוסף פירמה של גלובס

הטוויטרוריסטים נגד חברות התעופה


עידו קינן

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”

מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP).

ההתכתבות של שרה עם אמריקן איירליינז

ההתכתבות של שרה עם אמריקן איירליינז

שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.

בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.

מטוס אמריקן איירליינז מפציץ. צילומים: Marion Doss (cc-by-sa),  Aero Icarus (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן

צילומים: Marion Doss (cc-by-sa), Aero Icarus (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן

אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.

שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות ( “פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.

מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון מאי 2014 של מוסף פירמה של גלובס

להקה של אלבום אחד // השרת


עידו קינן

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

”שיווק ההתקליטים הרגיל שקיים היום הוא תהליך מטומטם שעוסק בעיקר בהעברת חתיכות פלסטיק, העטופות בחתיכות קרטון, מאתר אחד לאתר אחר. […] תקליטורים […] הם קטנים יותר, מכילים יותר מוזיקה, וניתן להניח שעלות הובלתם תהיה נמוכה יותר […] אבל ייצורם וקנייתם יהיו הרבה יותר יקרים. כדי לשכפל אותם, הצרכן צריך לרכוש מתקן דיגיטלי שיחליף את מערכת ההיי-פיי הישנה שלו”.

את הדברים הללו אמר המוזיקאי פרנק זאפה בתחילת שנות השמונים, כשהציע לחברת רוטשילד הון סיכון “הצעה למערכת שתחליף את שיווק תקליטי הפטיפון”. ההצעה שלו היתה אבטיפוס קדמון לשירות מוזיקה מקוון: אתר עיבוד מרכזי שיכיל את המוזיקה, גישה להאזנה או להורדתה דרך הטלפון, והזרמת מידע וחומרים על האלבום דרך ערוצי טלוויזיה פנויים.

וו טאנג קלאן בהופעה. צילום: NRK P3 (cc-by-nc-sa)

החזון של זאפה התגשם והציב מספר אתגרים בפני המוזיקאים. הבולט בהם הוא קלות השכפול וההפצה הפיראטיים, שפוגעת בפוטנציאל ההכנסות ממכירות האלבומים. אתגר משני הוא הפגיעה באלבום הפיזי (בין אם תקליט, קלטת, דיסק או כל פורמט גשמי אחר), וירידת מעמדו כפריט נחשק, עם מעבר המוזיקה לקבצים ולזרימה (סטרימינג).

הרכב ההיפ-הופ וו טאנג קלאן מתמודד עם שני האתגרים הללו באמצעות ניסוי מרתק. האלבום הכפול “ה-ווּ – היׂה היה בשאולין…“, שההרכב הקליט בסוד בשנים האחרונות, לא יופץ המונית על חתיכות פלסטיק משוכפלות, אלא בתקליטור בודד בקופסה מהודרת עם תחריטי כסף וניקל שיצר האמן המרוקאי-בריטי Yahya. האלבום יעשה מסע הופעות במוזיאונים, גלריות ופסטיבלים, ואנשים יוכלו להגיע לשם להאזין לו, בתשלום ואחרי שעברו בדיקה לוודא שאין עליהם מכשירי הקלטה. בתום המסע יוצע האלבום למכירה במיליוני דולרים.

מארז האלבום "ה-ווּ – היׂה היה בשאולין" של וו טאנג קלאן בעיצוב Yahya. צילום מהאתר הרשמי של Yahya

מארז האלבום "ה-ווּ – היׂה היה בשאולין" של וו טאנג קלאן בעיצוב Yahya. צילומים מהאתר הרשמי scluzay.com

“במשך שנים קידמנו את הרעיון שמוזיקה היא אמנות”, אמר ריזה, אחד מחברי ההרכב, בראיון לפורבס, “ובכל זאת היא לא מקבלת את אותו היחס כמו אמנות במובן של הערך שלה, במיוחד בימינו כשהיא עברה פיחות והצטמצמה כמעט עד לנקודה שצריך לחלק אותה בחינם”. על הבעלות על האלבום הייחודי הוא אומר: “זה כמו שלמישהו יהיה השרביט של מלך מצרי”.

יתכן שהיצירה תדלוף לרשת, מה שעלול לסכל את התוכנית ולהפוך את האלבום לסתם עוד אלבום. אם זה לא יקרה, מעניין מי יחזיק באותו שרביט. זה עשוי להיות אספן עשיר, משקיע מסתורי, חברת תקליטים או קבוצת מעריצים שיתארגנו ביחד דרך האינטרנט לרכישה משותפת.

גם עתידה של היצירה המוזיקלית מסעיר את הדמיון: האם הקונה ישכפל את המוזיקה וימכור אותה בהפצה המונית, יציע אותה להאזנה פרטית במחיר גבוה, יפיץ אותה בחינם באינטרנט או ישמור אותה לעצמו ויקח אותה לקבר?


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 4.2014 של מוסף פירמה של גלובס

חיות סלפי // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

ארז צדוק. צילום: דנה שדה בקניון מלא חיות, שני טווסים מצטלמים באמצעות טלפון סלולרי בעודם עולים במדרגות הנעות. “האיור הזה נעשה כחלק מתרגיל בקורס איור בבצלאל בהנחיית המאייר דוד פולונסקי”, מספר היוצר, ארז צדוק (שאותו ראיינתי בעבר על קומיקס על ילדי תימן החטופים). “הנושא היה סיפורי עיר, כלומר לבחור עיר ולאייר שלושה פוסטרים. בחרתי בתל אביב כגן חיות אחד גדול עם חלוקה של צפון-מרכז-דרום. ניסיתי לדמיין איזה חיות יגורו בכל איזור, והיה לי ברור שצפון העיר זה המקום המושלם עבור טווסיות הסלפי”.

טווסיות הסלפי. איור: ארז צדוק


התפרסם במקור במדור “הורדות” בגליון 3.2014 של מוסף פירמה של גלובס

לדף הבא →