המשוואה של סופרדג: המחשבים שלנו אינם בטוחים

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

המידע שאנחנו מעבירים ושומרים על המחשבים שלנו אינו בטוח, מזכירים לנו יצרנית המחשבים לנובו וקבוצת הקראקרים אדירת המשאבים Equation Group.

יצרניות מחשבים מקבלות תשלום מחברות תוכנה כדי להתקין מראש את תוכנותיהן במחשבים חדשים שהן מוכרות. התוכנות מכונות בסלידה crapware, חוראה בעברית, משום שהן לא מועילות למשתמשים, ולעתים מזיקות להם. בחצי השנה האחרונה שיווקה לנובו לפטופים שבהם הותקנה סופרפיש, חוראה להצגת פרסומות שהתגלתה גם כרוגלה, תוכנה שמרגלת אחרי המשתמש. התוכנה נדחפת בין הדפדפן לבין האתר שאליו המשתמש גולש ומציגה לו תעודה אלקטרונית משלה במקום את זו של האתר, שבאמצעותה הגולש יודע שהוא אכן הגיע לאתר האמיתי ולא למתחזה. בכך התוכנה שוברת את הקישור המאובטח, ויוצרת פירצה שמאפשרת לקראקרים לנטר את התעבורה – למשל, פעולות מקוונות בחשבון הבנק של המשתמש. לנובו סיפקה בתחילה התנצלות רפה, ואחר כך, בעקבות הביקורת, הודתה שפישלה בגדול. גם בסופרפיש התנצלו.

דגים בחבית. צילום: Em and Ernie (cc-by-nc-nd)

לרוכשי מחשב חדש מומלץ תמיד להסיר את החוראות שמגיעות איתו, ואם אפשר, לפרמט ולהתקין מאפס את מערכת ההפעלה. פירמוט הוא גם ההמלצה למי שווירוס קשה להסרה משתולל לו במחשב. אולם הרוגלות של איקווייז’ן גרופ הופכות את השיטה הזאת לבלתי יעילה. הקבוצה מצאה דרך לשנות את הקושחה (תוכנה שמוטמעת ברכיבי חומרה ומנהלת אותם) של כוננים קשיחים של מספר רב של יצרנים, וליצור על גבי הכוננים חלקים נסתרים, שהם בלתי נראים ובלתי נגישים למשתמש. בחלקים האפלים הללו אפשר להסתיר קבצים של המשתמש, שיישמרו שם ויהיו נגישים לקראקרים גם אחרי פירמוט גורף, או לאחסן שם רוגלות ו-וירוסים, ולהפעילם מחדש גם אחרי ניקוי באנטיווירוס או פירמוט.

חוקרי חברת הסייבראבטחה הרוסית קספרסקי חשפו את איקווייז’ן גרופ, נתנו לה את שמה בגלל חיבתה למשוואות ולהצפנה, אמרו שהיא פועלת יותר מעשור ואולי אף שני עשורים, ורמזו שמאחוריה עומד גוף גדול, חזק ובעל אמצעים, כלומר גוף ביון של מדינה, כלומר, בלי להגיד זאת במילים מפורשות, מדובר ב-NSA, הסוכנות לבטחון לאומי האמריקאית. סוכני ביון אמריקאיים לשעבר אישרו זאת לסוכנות הידיעות רויטרס.

רוב האנשים יכולים להתנחם בעובדה שהם לא מעניינים את סוכנות הביון האמריקאית. אבל יכולות איסוף ואחסון המידע של NSA מאפשרות לה לשמור את כל מה שאנחנו עושים בסייברספייס בארכיון דיגיטלי עצום, שאין לדעת מתי ולמה ואיך ישמש נגדנו.


התפרסם במדור “השרת” במוסף פירמה של גלובס, 3.2015

ריקי ג’רבייס והטינאייג’רים של אולפני צ’אנלפליפ // ראיון עם קלייר טברנייה

קלייר טברנייה, מנהלת רשת הערוצים האינטרנטית הבריטית ChannelFlip. צילום: יחץ כנס "יוצרים ברשת"

“כל אמן”, אומר ריקי ג’רבייס, “יגיד לכם שהוא רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את העבודה שלו, עם כמה שפחות הפרעה לאותה עבודה. ליצור, לקבל זכויות עריכה סופית, ולהיות הגוף המשדר זו החוויה האמנותית האולטימטיבית. זו הסיבה שחברתי ליוטיוב כדי ליצור תוכניות מקוריות. ובגלל כל הכסף שהם נתנו לי, כמובן”. ג’רבייס, יוצר “המשרד” ו”ניצבים”, אמר את הדברים עם חשיפת השת”פ שלו עם יוטיוב, שמימנה לו הפקת תוכניות מקור במיוחד עבור פלטפורמת הסרטונים שלה, בשיתוף חברת ChannelFlip. מנהלת החברה, קלייר טברנייה, אמרה בראיון ל”פירמה”: “אנחנו היינו מרוצים מהתוצאות והוא היה מרוצה מהתוצאות. הוא למד את הכוח של שליטה מלאה, כי אפילו לריקי ג’רבייס אין שליטה מלאה על מה שהוא עושה בטלוויזיה. יש הרבה אנשים שמסתכלים על זה ומחליטים, זה צריך לזוז, השורה הזאת צריכה להשתנות וכו’, בעוד שכשהוא עשה את סרטוני היוטיוב, היתה לו שליטה יצירתית מלאה, ואני יודעת שהוא מאוד מאוד נהנה מזה”.

רוב הטאלנטים שעובדים עם צ’אנלפליפ מפורסמים הרבה פחות מג’רבייס, במיוחד בקרב הקהל הרחב. אבל הם מפורסמים מאוד בקרב בני נוער, בני העשרה, שיש מפרסמים שהיו מוכנים למכור את הילדים שלהם כדי למצוא את הדרך ללבם ולכיסם. צ’אנלפליפ היא “סטודיו מקוון”, להגדרת טברנייה, ופעילותה מתחלקת לכמה חלקים: “יש לנו רשת ערוצי יוטיוב, שיש בה מספר יוצרי יוטיוב; סוכנות כשרונות מקוונת, שמייצגת כמה מהיוטיוברים מחוץ ליוטיוב; ואנחנו מספקים פתרונות תוכן ממותג למותגים וסוכנויות פרסום”. ברשת של צ’אנלפליפ יש כמאה יוטיוברים, לפי טברנייה, “אבל אנחנו עובדים עם עוד הרבה שלא נמצאים ברשת שלנו, שאנחנו חותמים איתם על חוזה אד-הוק אם יש קמפיין שאנחנו חושבים שיעניין אותם”. בסרטון קידום עצמי ממאי השנה דיווחה החברה על יותר מ-200 ערוצי יוטיוב עם 22 מיליון מנויים וכ-100 מיליון צפיות בחודש, אולם טברנייה אומרת לנו כי “צפיות הן לא מדד טוב להצלחה של האנשים האלה. המנויים הם בטח מדד טוב יותר”.

ליבת העיסוק של צ’אנלפליפ היא תוכן שיווקי. טברנייה: “הביזנס העיקרי שלנו הוא להיות הגורם המתווך בין מותגים, שרוצים להשקיע בתוכן מקוון, לבין יוצרים מקוונים. את רוב התוכן שאנחנו מאפשרים אנחנו לא מפיקים בעצמנו, אלא מתווכים בין המותג לסוכנות וליוצרים עצמם”.

כשאת אומרת מותגים את מתכוונות לחברות שמממנות את התוכן?
“לפעמים הן מממנות, לפעמים הן קונות פרסום סביב זה, אבל לרוב אנחנו מספקים פתרונות משולבים. אנחנו עובדים עם היוצרים שיעלו עם רעיונות לתוכן שישלבו את המותג לתוך הסרטון”.

אז את לא עוזרת לתוכן למצוא חסות, את רוצה שהתוכן יכיל את החסות בתוכו. אם אני יוצר סדרת רשת, נמצא דרך להכניס את קוקה קולה לתוכה.
“כן, זה הסיפור באופן כללי. האנשים שאנחנו עובדים איתם נוטים להיות מה שאנחנו קוראים ‘משפיעני יוטיוב’. זה לא שיש להם סדרת רשת, הם בלוגרים, הם עושים סרטונים שבהם הם מדברים על חייהם ויש להם קשר ישר מאוד עם הקהל שלהם, זה שונה מלהיות שחקן בסדרת רשת. זה יותר דיאלוג, יש להם סרטונים שבהם הם מספרים על החיים שלהם, חיי האהבה שלהם, הבריאות שלהם, כל דבר. זה יוצר מערכת יחסים מאוד מסויימת עם הצופים שלהם, שהופכת את שילוב המותגים למאוד מעניין”.

ואז אתם מבקשים מהם לכלול מותג בתוכנית שלהם.
“כן, אבל בדרך שמתאימה לתוכנית. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות זה להרוס את הקהל שלהם, לאכזב אותו. יש לנו צוות הפקת קריאייטיב שעובד עם יוצרי יוטיוב כדי למצוא דרכים מעניינות שבהן מוצרים ספציפיים יוכלו להיות משולבים לתוך התוכן שלהם”.

14 וידאו-בלוגרים גויסו לקמפיין של צ’אנלפליפ לקורנפלקס “קרייב”, חטיף ממולא שוקולד כמו “כריות” של תלמה. היצרנית קלוג’ז רצתה לשנות את המיתוג שלו מקורנפלקס לילדים לקורנפלקס לבני עשרה. החדרת פרסום סמוי לקרייב בסיטקום היא משימה פשוטה כמו לדחוף את קופסת הקרייב בין שאר הקורנפלקסים במדף של סיינפלד ולדאוג שהוא יוריד אותה במהלך אחד הדיאלוגים במטבח. אבל איך מחדירים תוכן שיווקי לווידאו-בלוג אישי? כל אחד מהמשתתפים קיבל מקרייב משימות מותאמות אישית, ובהן כתיבת שיר שמכיל מילים שקשורות לקרייב ונסיון לתפוס קרייב אחרי לבישת תחפושת של טי-רקס. ואיך היוצרים מסבירים את הפרסומת לצופיהם? כמו שאומר אחד מהם, שמככב בסרטון הקייס-סטאדי של צ’אנלפליפ: “אתם יודעים שהחיים שלי פחות או יותר סובבים סביב דגני בוקר גם ככה”. אה, כן, ויש את העניין של הכסף, שעוזר להחליק את העובדה שהאנשים האלו מבצעים את המקבילה הדיגיטלית של שרבוט סלוגנים של מוצרי צריכה ביומנם האישי. בהרצאתה צחקה טברנייה כשאמרה על קרייב ש”זה בעצם נוטלה עטוף בקורנפלקס, אז אתם יכולים להבין איך זה יכול למשוך בני עשרה”. טברנייה, אולי בלי משים, יצרה הקבלה חתרנית בין הממתק המוסווה כארוחת בוקר בריאה לבין הפרסומת המוסווית כתוכן לגיטימי של וידאו-בלוגר צעיר.

צ’אנלפליפ יכולה לסייע לשותף קטן להרוויח 90% יותר ממודעות על תכני הווידאו שלו ולהגיע לסדרי גודל של כ-25 אלף פאונד, ולשותף גדול להגדיל את הרווחים ב-50% לסדר גודל של כ-175 אלף פאונד, כך על פי גרף מקמץ במידע שהציגה טברנייה בהרצאתה על הזדמנויות יצירתיות ועסקיות של יוצרי רשת, שאותה נשאה בכנס “יוצרים ברשת” של איגוד המפיקים שהתקיים באוקטובר. אבל ליוצרי סרטונים לא כדאי למהר ולוותר על הדיי ג’וב שלהם, אם יש כזה. “האם רשת יכולה לעזור לכם להגדיל את הקהל של כוכבי יוטיוב? התשובה היא: כןןןןןןן, בערךךךךךך, אני מאוד נזהרת פה”, מתחה טברנייה את מילותיה בפקפוק לקול צחוקו של הקהל. “התשובה היא שאם הגעתם למסה קריטית – בהחלט, אבל אם אתם זעירים – לא, ואם אתם מאוד גדולים – כנראה שגם לא”.

סוכנות הטאלנטים של צ’אנלפליפ עובדת כמו דומותיה מחוץ לרשת – “אנחנו מסתכלים על הילדים האלה, שהם מאוד מאוד מוכשרים ונורא מפורסמים ביוטיוב, ועובדים איתם כדי לראות אם יש דברים שהם יכולים שהם יכולים לעשות מחוץ ליוטיוב – חוזה לספר, או תוכנית רדיו, או טישרטים, או ספלים, יש הרבה אפשרויות, חלקן נוגעות למוצרים, חלקן הזדמנויות להופיע בתוכניות אירוח. יש לנו רק שישה סוכנים, כי אנחנו בוחרים רק את מי שאנחנו חושבים שיש להם פוטנציאל אמיתי מחוץ ליוטיוב”. ההצלחות הגדולות בתחום הזה – וידאו בלוגרים שצ’אנלפליפ חיברה לתוכניות רדיו, ספרים, מוצרים והופעות – לא גדולות מספיק כדי שיהיו מוכרות בישראל, ואפילו לא לכלל הציבור בבריטניה – “הם עצומים, כוכבי היוטיוב הללו, אבל בדמוגרפיה מאוד מאוד ספציפית, שהיא בני עשרה צעירים. לקחנו שני מכוכבי היוטיוב הבריטיים שלנו לאמריקה, לפסטיבל, ובני עשרה עמדו בתור תשע שעות להצטלם איתם. הם הגיעו בתשע בבוקר ונשארו עד שש בערב בשביל הזדמנות צילום של 30 שניות. זה כמה הילדים האלה מצליחים. אבל הם לא מופיעים בהרבה מהתקשורת המיינסטרימית, כי הם מפורסמים רק בקרב טינאייג’רים”.

איך האולפנים הגדולים מזהים את התופעה הזאת ומגייסים אותם?
“הם לא באמת עושים את זה. הם לא עושים את זה טוב. היו הרבה נסיונות להשתמש בכוכבים הללו בטלוויזיה וברדיו ובמדיומים אחרים, וזה נכשל תכופות, כי לא הצליחו לתרגם את זה. היו כמה יוצאי דופן, ואחד מהם הוא ספרים. אם תסתכל על טבלאות אמזון תראה הרבה ספרים של יוטיוברים. המעריצים שלהם יקנו ספרים שנכתבו על ידיהם או בשיתוף איתם. זה תחום אחד שעבד ממש ממש טוב. אבל טלוויזיה לא כל כך, עד כה”.

ריקי ג'רבייס. צילום: Thomas Lewis (cc-by-sa)

זה כי למעריצים שלהם לא אכפת מטלוויזיה, והם צורכים את רוב הבידור שלהם ברשת?
“לא – הרבה מהמעריצים הללו רואים הרבה טלוויזיה. זה נובע מכמה סיבות: אחת היא שפעמים רבות, אולפני הטלוויזיה משתמשים ביוטיוברים כמו בטאלנטים, למרות שמדובר בסוג שונה של אנשים. אלה אנשים שיעשו סרטוני וידאו בחדר השינה שלהם מדי יום, ואז ישבו ויערכו את זה במשך חמש שעות. הם לא הטיפוסים המוחצנים שמצליחים בטלוויזיה. לעתים קרובות הם די ביישנים ורגילים שיש להם שליטה על הכל. ואז בטלוויזיה אנחנו אומרים להם מה לעשות, מה ללבוש, איזה איפור לשים, ואת זה הם לא עושים טוב. הרבה מהכשלונות סבבו סביב הסוגיה הזאת. זה נכון גם למוזיקאי יוטיוב, שלייבלים גדולים רוצים להעלות אותם על הבמה להופעה חיה, אבל הילדים האלה לא עשו הופעה חיה לפני כן, הם רגילים לעשות את זה מחדר השינה ולבלות שעות בעריכה ושפצור, והם לא יודעים מה לעשות על במה. זה לא אומר שזה לא יכול לקרות, אבל אי אפשר פשוט לשים אותם בטלוויזיה או על במה. צריך חשיבה מדוקדקת לגבי התוכן”.

“אני משוכנעת שהם יחיו בדו-קיום”, היא מסכימה לנסות ולחזות את עתיד הטלוויזיה והאינטרוויזיה. “אני חושבת שיהיו יותר ויותר גשרים בין הטלוויזיה ליוטיוב, אתה תראה כוכבי יוטיוב הולכים לטלוויזיה וכוכבי טלוויזיה הולכים ליוטיוב, אבל הם יישארו במסלול מקביל, כמו שתעשיית משחקי הווידאו מתקיימת במקביל לטלוויזיה ולסרטים, עם גשרים בין השניים”. אולם הגשרים הללו לא יאפשרו לצ’אנלפליפ לבנות את הביזנס שלה על כוכבים בסדר הגודל של ג’רבייס, שמישהו אחר גידל בשבילה. טברנייה אמרה באפריל בראיון לאינדיפנדנט הבריטי כי כוכבי הטלוויזיה שעבדו עם החברה שלה נהנו מהחופש, “אם כי הם לא תמיד אהבו את הצ’קים שהגיעו עם זה”. לנו היא אמרה: “השאלה היא אם הוא יוכל להמשיך עם זה, אם פיננסית זה בר קיימא הטווח הארוך, והתשובה היא, אם אתה ריקי ג’רבייס, אתה ככל הנראה עושה יותר כסף בטלוויזיה”.


התפרסם בגליון 2.2015 של מוסף פירמה של גלובס

עיתונאית סייבראבטחה פרשה מהמקצוע, יועץ סייבר חושש מפשיטה של ה-FBI

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

מארק ברנט וקווין נורטון חוששים שעיסוקם בתחום הסייבראבטחה עלול להביא למאסרם. נורטון היא עיתונאית שמסקרת האקרים ואת פועלם. ברנט הוא האקר, חוקר ויועץ סייבראבטחה. המונח “האקרים” מתפרש אצל רבים כתיאור שלילי של אנשים שפורצים למחשבים וגונבים כסף ומידע. זו טעות. האקרים הם אנשים שחוקרים, מחטטים, שוברים ומרכיבים מחדש תוכנה וחומרה כדי ללמוד איך מערכות עובדות, ובין השאר כדי למצוא פירצות אבטחה ולסגור אותן. הפורצים הזדוניים מכונים קראקרים.

ברנט פרסם לאחרונה מאגר מידע של עשרה מיליון שמות משתמש וסיסמאות תואמות, במטרה לסייע לאנשים שחוקרים את התחום. בדרך כלל, הוא אומר, חוקרים מפרסמים רק סיסמאות, כדי לא לחשוף את המשתמשים ולא לסכן את חשבונותיהם. אבל זה פוגע במחקר. פרסום שמות משתמש עם הסיסמאות התואמות מאפשר, למשל, לבדוק עד כמה אנשים נוטים לכלול את שם המשתמש שלהם בסיסמה. זה כשל אנושי שמעצבי מערכות אבטחה צריכים לקחת בחשבון ולהתייחס אליו – למשל, על ידי מניעה טכנית של חזרה על מחרוזת שם המשתמש בגוף הסיסמה.

כלבי הסייברמלחמה. איור: חאריס טסוויס (cc-by-nc-nd)

מה שמפחיד את ברנט ונורטון הוא המשפט של העיתונאי והאקטיביסט בארט בראון. ב-2011 פרצו קראקרים פעילים באנונימוס לשרת הדואר של חברת המודיעין סטרטפור גלובל אינטליג’נס. המסמכים פורסמו ברשת, ובראון פרסם לינק אליהם בערוץ צ’ט. הפרסום הזה היה אחד מסעיפי האישום במשפט שהתנהל נגדו.

במסגרת עבודתה ככתבת סייבראבטחה, נורטון העבירה מידע גנוב להאקרים ולמומחים כדי שיסייעו לה בניתוח הפריצות. היא חששה ששיתוף מידע כזה עלול להביא אותה לספסל הנאשמים. ברנט חשש שפרסום מאגר השמות והסיסמאות יסבך אותו בצורה דומה, אף שהמידע עצמו כבר פורסם קודם לכן ברשת, וברנט ניקה אותו כדי למנוע איתור של המשתמשים עצמם והשירותים שאליהם הוא קשור. “אם פשוט ללנקק בערוץ IRC פרטי למידע מזהה שכבר פורסם זה סחר [אסור במידע], לבטח ה-FBI יראה פרסום מידע של ממש לציבור כפשע”, כתב ברנט בפוסט בבלוגו.

“אני חושב שזה לגמרי מגוחך שאני צריך לכתוב מאמר שלם שמצדיק את שחרור המידע הזה מחשש לתביעה או הטרדה משפטית”, כתב ברנט. “רציתי לכתוב מאמר על המידע עצמו, אבל אני אצטרך לעשות זאת מאוחר יותר, כי הייתי צריך לכתוב את הדבר העלוב הזה בנסיון לשכנע את ה-FBI לא לפשוט עלי. יכולתי לפרסם את המידע באנונימיות כמו כולם, אבל למה שאעשה זאת? בבירור אין לי כוונה פלילית פה. זה לא הגיוני שכל חוקר, סטודנט או עיתונאי צריך לפחד מרשויות החוק, שאמורות להגן עלינו ולא לנסות למצאו דרכים להשתמש בחוקים נגדנו”.

נורטון, לעומתו, לא מוכנה להסתכן. במאמר הפרישה שפרסמה באתר Medium.com כתבה: “יש לי משפחה לדאוג לה, כולל ילד, ואני לא יכולה לבקש מהם להיכנס לאזור החוקי האפל הזה”.


התפרסם בגליון 2.2015 של מוסף פירמה של גלובס

גיימרים קדושים, משחקים חסרי תוחלת // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

אלירן וג צייר סדרת דיוקנאות של גיימרים כקדושים. באמצעות כלי המברשת הפשוט של פוטושופ הוא מצייר אותם מצילומים שלהם בזמן משחק. “אני מנסה לתפוס את הגיימרים במקום האינטימי שלהם עם המשחק וכקדושים, מכיוון שהם מתקשרים ועוזרים לאווטרים שלהם לפתור את הבעיות בעולם הווירטואלי”, הוא מספר. “הנושא שטוח כמו משחקי המחשב וכמו הציור-מסך, זה מדיום שטוח לגמרי”.

גיימר כקדוש, מתוך סדרת פורטרטים של אלירן וג

וג, סטודנט ב-NYU, יצר גם את סדרת משחקי הווידאו The Lonely Arcade, שאותם הוא מגדיר “משחקים שאי אפשר לשחק, או מציבים איזה שהיא בעיה בעולם האמיתי לפתור”. ב-Born 2 Die, למשל, הגיימר מגלם דמות אנונימית בגבה למצלמה, שצריכה לשרוד על ידי ירי בשדים שמנסים לחסלה. כשהם מצליחים, והם תמיד מצליחים, מוצגת על המסך כמות התחמושת שנותרה לא מנוצלת. וג מסביר: “המשחק, אחרי שמבינים את זה, אין צורך לשחק בו. זה יותר כמו פואמה, שצריך לשחק כמה פעמים או לקרוא כדי להבין במה מדובר. נולדת למות וזה הדבר הכי קונקרטי בחיים. כל השאר זה מאמצים כדי לשרוד כמה שיותר זמן, וכשאתה מת נשאר מה שלא הספקת לבזבז או להספיק”.

משחק הווידאו Born 2 Die של אלירן וג


התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 2/2015

התעמרות ראויה לציוץ של חברת התעופה

התכתבות טוויטר בין שרה לבין אמריקן איירליינז

“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”

מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP של שרה).

שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.

בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.

ילד מחזיק מטוס צעצוע. צילום: Leo Reynolds (cc-by-nc-sa)

אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.

שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות (“פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.

מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 5.2014 של מוסף פירמה של גלובס

פליקר מוכרת תמונות על קנבס ומחרבנת על משתמשיה // השרת

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

כמה גרוע המצב ביאהו? החברה שנולדה כאינדקס אתרים והפכה לאימפריית אינטרנט הידרדרה למכירת תצלומים על קנבס.

אתר שיתוף התמונות פליקר, שהוקם ב-2004 ונרכש על ידי יאהו שנה לאחר מכן, הודיע בחודש שעבר כי יתחיל למכור הדפסי קנבס של תצלומים שמשתמשיו העלו, במחיר 29-49 דולרים לתמונה. הגולשים יוכלו לקנות תצלומים מוגנים בזכויות יוצרים שאנשי פליקר אצרו, ושיוצריהם יקבלו 51% מההכנסות; או לבחור מבין יותר מ-50 מיליון תצלומים שיוצריהם בחרו בגירסה של הרשיון החלופי הפתוח Creative Common אשר מתירה שימוש מסחרי בתצלומים, ואשר לא יקבלו דבר.

חוקית, יאהו הולכת על קרקע יציבה – רשיון ה-CC המדובר לא רק שמתיר לה להשתמש בתמונות בלי לשלם ליוצרים, הוא אפילו לא מחייב אותה לבקש רשות. תדמיתית מדובר בטעות – בוול סטריט ג’ורנל פרסמו כתבה בנושא (דורשת רישום), שצוטטה בכלי תקשורת נוספים, והעלתה את חמתם של חלק מהמשתמשים. “זה הרגיז אותי שמישהו אחר מוכר [את התצלומים] בזמן שאני מחלקת אותם בחינם”, אמרה לג’ורנל הצלמת החובבת ליז ווסט, שיש לה יותר מעשרת אלפים תצלומים בפליקר. “אני רוצה שאנשים ישתמשו בתמונות שלי”, כתב המעצב והכותב הוותיק ג’פרי זלדמן בבלוגו, “אבל שיאהו ימכרו את זה? צ’יזי, נואש, ובכלל לא בסדר מבחינתי. אני משלם על חשבון פליקר פרו, ושמח לעשות זאת. ככה יאהו אמורה להרוויח כסף מהתחביב שלי”. גם המייסד השותף של פליקר, סטוארט באטרפילד, שעזב את החברה ב-2008, מתח ביקורת על יאהו: “קשה לדמיין שהרווח ממכירת התמונות המודפסות יכסה את אובדן ההרצון הטוב”.

ציור על קנבס. צילום: bwrahbwrah jonguh (cc-by-nc-sa)

בפוסט שפרסם בבלוג הרשמי אחרי הפרסומים בתקשורת הסביר סגן נשיא החברה, ברננדו הרננגז, כיצד היוצרים יכולים למנוע מכירת קנבסים של תצלומיהם על ידי שינוי “סוג הרשיון ברמת התמונה, סדרת תמונות או ברמת החשבון” (הוא טועה: אחד מתנאי רשיון ה-CC הוא שמרגע שתוכן פורסם ברשיון כזה, אי אפשר להחליף את הרשיון שלו).

זו אינה הפעם הראשונה שיאהו פוגעת במשתמשי פליקר, ולמעשה בעצמה, כשהמשתמשים הפגועים עוזבים למתחרים שהתפתחו בזמן שפליקר קפאה בזמן. הבלוג גיזמודו פרסם במאי 2012 כתבה על איך יאהו מחרבת באופן שיטתי את פליקר, שכללה גם ביקורת מצד המייסדים-השותפים באטרפילד וקטרינה פייק. כותרתה הבוטה של הכתבה היתה “איך יאהו הרגה את פליקר והפסידה את האינטרנט“. מריסה מאייר, לשעבר בכירה בגוגל, מונתה חודשיים אחר כך למנכ”לית ונשיאת יאהו, ונראה שהיא נחושה בדעתה להמשיך את המסורת.

פורטל וואלה, שניסה להידמות ליאהו עד לרמת סימן הקריאה בלוגו, סבל מבקלאש דומה ב-2006 כשהשיק את “וואלה!פדיה”, אנציקלופדיה שערכיה הועתקו בשלמותם מוויקיפדיה העברית – שוב, בהתאם לתנאי הרשיון הפתוח של האנציקלופדיה החופשית. אחד הוויקיפדים, אבירם, כתב אז בדיון שהתקיים בפורום המזנון של וויקיפדיה: “אם כל חברה מסחרית כמו ‘וואלה’ יכולה להעתיק את החומר שכתבתי בשלמותו ולמסחר אותו עם פרסומות, גם אם היא תתן קרדיט ל’ויקיפדיה’, ואין מה לעשות בנוגע לזה – אז לצערי לי אין יותר מה לעשות בויקיפדיה”. וואלהפדיה נסגרה מאז.


אולי התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון דצמבר 2014 של מוסף פירמה של גלובס

לינצ’טרנטים? אני מטא על זה // השרת

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

כשחגי פליסיאן התבקש להתנער מהרצח בבר-נוער בראיון ל”עובדה”, הוא הרים את עיניו למצלמה ואמר: “לא ביצעתי שום… את הרצח בבר נוער”. כמו ה”לא בשביל פר.. לא בשביל קבוצה” של יאיר לפיד, שנטען שהצליח להימנע ברגע האחרון מלהגיד את המילה הטעונה “פרענקים”, כך גם נטען כי פליסיאן כמעט ואמר “לא ביצעתי שום רצח”. הלפסוס הפרוידיאני של פליסיאן הפך למם, שבו הוא מתחיל במשפט מאיים, כמו “החיים שלך נגמרו”, ונסגר במשפט שמבהיר את המשמעות התמימה – “אני אשלח לך חדשים בקנדי קראש”.

המם גרר ביקורת על גזענות. “אנחנו נטפלים דווקא אליו בגלל שיש לו לוק מפחיד ו’משוגע'”, כתב ניר שרעבי-הופמן. “כשאני חושב למה חשבתי שהוא פושע מסוכן (אפילו נראה לי ‘מהמסוכנים בישראל’), אני מבין שזה כנראה בעיקר הפרצוף שלו + המבט שלו + השם שלו + הפרדס כץ. כל אלה, דברים שהוא לא באמת ‘אשם’ בהם, בצירוף חשד (והוא אפילו כבר לא בגדר חשוד עכשיו, נדמה לי) הספיקו לי בשביל לבסס עליו דעה קדומה שהוא פושע אכזרי. וככה. בדיוק. עובדת. גזענות”. ההאשמה הזאת גררה, כצפוי, דיון ארוך שגלש גם לסטטוסים אחרים.

מם חגי פליסיאן. יוצרת: נטע דפני

שבוע לפני כן התקיים ברשת החברתית דיון על גיא גולד, סטנדאפיסט טוויטר ופייסבוק, שבעבר בייש גולשים (ובהם גולשת צעירה) שהעתיקו ממנו סטטוסים, וכעת התגלה שמספר רב של סטטוסים שלו פורסמו קודם לכן באנגלית, בין השאר בפרופילים מפורסמים כמו זה של השחקן וויל פרל. בלוגר הרכילות עומרי חיון התגייס לטובת גולד, ולטובתו של חיון התגייסה ידוענית הרשת בת טיפוחיו, חן טל. כחודש לפני כן נחשף במקו שאת הפוסט שכתבה על הסרטן שהיה לה בילדותה, טל העתיקה מסיפורה של דנה קידר בת ה-4. אף אחד לא רצה לשמוע מה יש לה להגיד על העתקות סטטוסים. גולשת אחת האשימה את המתדיינים בגזענות: “חייבת חייבת להבין איך קרה שגם בקרקס הזה של הגברים הלבנים המאגניבים והנכונים של פייסבוק, בסוף חן טל ועומרי חיון הם מושאי הלעג”.

סטטוסים מתורגמים של גיא גולד. יוצר: גילי פארן

בתחילת פברואר התקיים דיון נוסף, זנבה של שריפת רשת שפרצה בדצמבר, כשגולשים גילו שהרצאה של ענב גנד גלילי מטעם איגוד האינטרנט הישראלי על אבטחת מידע היתה מלאה בשטויות ומבוססת על מתיחה אינטרנטית. דף הפייסבוק “חדשות המהפכה” כתב עליה כי “חברה טובה שלי הפכה לקורבן של שובינזם גברי שהרס את העסק שבנתה והרס את שמה הטוב בצורה מכוערת תוך שימוש בשנאת נשים שכל כך נפוצה בארצנו”, והסיט את הדיון מתוכן ההרצאה למלחמת המינים.

השִׂנְאָנוּת על שלל גווניה (גזענות, שוביניזם וכיוצא בזה), אמיתית או מדומיינת, היא לא הבעיה הכי גדולה של רידוד השיח הציבורי לתחרות ממים. כמו שכתבה שירלי קליינמן: “דברים שלא אמורים להגיע למיצוי אלא על ידי פתרון ברור ומוחלט, מגיעים למצב בו הם מגיעים למיצוי כי לאנשים נגמרו הדברים השנונים לומר. ככה אולי דברים עולים למודעות רחבה, אבל כולם (כולל מפרסמים, מוסדות מדינה וגופי ציבור, פוליטיקאים וכו’) יודעים שהם ירדו באותה המהירות. כך שבאמת לאף אחד, שוב ועדיין, לא אכפת”.


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון מרץ 2014 של מוסף פירמה של גלובס

אין ביקורות חינם


עידו קינן

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

מבקרת קולנוע, כתב צרכנות ועיתונאים אחרים שעוסקים בביקורת הם, באופן אידיאלי, אנשים שמתמחים בתחום הסיקור שלהם, ודעותיהם עשויות לרומם או להחריב מסעדה, תקליטור או חנות לכלי בית. מנגד יש אנשים שנשים שצרכו מוצר, שירות או תרבות ופרסמו ביקורת באתר אינטרנט המוקדש לביקורות צרכניות. הם לא אנשי מקצוע בהכרח, אלא צרכנים שהאתר נותן להם במה להביע את דעתם על הסובייקט המבוקר. הם זוכים לפרגן למישהו שעשה עבודה טובה, או לקטול מישהו שלא. דעתם בפני עצמה אינה בעלת חשיבות רבה למי שלא מכיר אותם אישית. אבל במצטבר, כמות גדולה של ביקורות בכיוון מסויים יכולה להשפיע על צרכנים פוטנציאליים אחרים שמשתמשים באתר להחליט אם לשכור שיפוצניק או ללכת להצגה. כלומר, לפעול עליהם באותו אופן שבו פועלת ביקורת של מבקר מקצועי. מבקרת הקולנוע, כתב הצרכנות והעיתונאים האחרים שעוסקים בביקורת מקבלים משכורת על עבודתם. האם המבקרים החובבים זכאים גם הם לתשלום?

אלן פנזר, איימי סיירז, לילי יונג ודארן וולצ’סקי חושבים שכן. הארבעה הגישו תביעה ייצוגית נגד קהילת הביקורות האמריקאית Yelp, בטענה שהיא מוכרת פרסומות באתרה על גבי תוכן ש”נוצר ללא-שכר על ידי גדודים של כותבים שהתבקשו לעשות זאת, תוך הפרת חוק העבודה הסטנדרטי הפדרלי” (החוק האמריקאי שמסדיר את שעות העבודה ושכר המינימום). לפי התביעה, ילפ מתחמקת מתשלום משכרות על ידי הגדרת כותבי הביקורות כ”מבקרים”, “ילפרים”, “קבלנים עצמאיים”, “מתמחים”, “מתנדבים” ו”תורמים”.

ארוחה בחושך. צילום:  Yelp Inc. (cc-by-nc-nd)

ארוחה בחושך. צילום: Yelp Inc. (cc-by-nc-nd)

הסוגיה הזאת אינה חדשה. כל מי שמפרסם תכנים בפייסבוק, אינסטגרם, ישראבלוג, תפוז אנשים ואפילו בטוקבקים באתרי חדשות יודע שהוא לא רק צרכן השירות (החינמי, במקרים רבים), אלא גם עובד היזע שמייצר את התכנים שמושכים את הטראפיק שמייצר את ההכנסות. גם מי שמפרסם תכנים באתר עצמאי משלו הוא חלק מהתעשייה הזאת, כשהאתר שלו מזין את תוצאות מנועי חיפוש, שממומנים גם הם מפרסומות. מי ששולח אימייל לכתובת בג’ימייל מאכיל את המכונה של גוגל, שמנתחת את המייל ומצמידה לו פרסומות רלוונטיות. אפילו מי שמשחק בקנדי קראש הופך לנציג קידום מכירות של המשחק כשהוא מעלה ממנו עדכונים לרשת ומבקש חיים מחבריו.

אף אחד לא מכריח איש לעבוד בחינם, אבל הסביבה שנוצרה מטמיעה את העבודה הזאת כחלק מהותי מחיי הרשת של אומת האינטרנט. בהנחה הסבירה שהתביעה תידחה, מי שירצה לשמור על זכויותיו הסוציאליות יצטרך להעביר את הסלולרי למצב טיסה ולתלוש את המודם מהחשמל.


התפרסם בטור “השרת” במדור fi בגליון נובמבר 2013 של מוסף פירמה של גלובס

אנדי וורהול משחק במחשב // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

באירוע ההשקה של המחשב האישי קומודור אמיגה, שנערך ביולי 1985, צייר אמן הפופ-ארט אנדי וורהול את ציור המחשב הראשון שלו – עיבוד גרפי באמצעות תוכנת ProPaint לתמונה דיגיטלית של הזמרת דבי הארי, שצולמה במקום. עד מותו ב-87′ רכש וורהול מספר מחשבי אמיגה והשתמש בהם ליצירה.

פריימים מהסרטון המונפש YOU ARE THE ONE של אנדי וורהול

ב-2001 התגלו על דיסקט בעזבונו 20 תמונות צבועות של מרילין מונרו, פריימים עבור סרט מונפש בשם YOU ARE THE ONE, ומוזיקה עבור הסרט הזה וסרטים נוספים בדיסקט נוסף, ואלו שוחזרו והוצגו במוזיאון MONA ליום אחד בלבד, בגלל ענייני זכויות יוצרים.

בעקבות פנייה של האמן קורי ארקאיינג’ל למוזיאון אנדי וורהול, נחשפו באחרונה כעשרים ציורים דיגיטליים של וורהול על דיסקטי אמיגה שנותרו בעזבונו. אלו יוצגו במוזיאון ובסרט תיעודי על תהליך השיחזור שלהם.

בראיון למגזין “אמיגה וורלד” ב-1986 נשאל וורהול איך יוצגו עבודותיו הממוחשבות לציבור. “ובכן, נוכל לקבל תדפיס של זה. הייתי יכול לפשוט להדפיס את זה לו היתה לנו המדפסת”. על היצירות עצמן אמר: “הדבר שאני הכי אוהב ביצירת אמנות מסוג זה על האמיגה הוא שזה נראה כמו עבודה שלי”.


התפרסם במקור במדור “הורדות” בגליון 5.2014 של מוסף פירמה של גלובס

הטוויטרוריסטים נגד חברות התעופה


עידו קינן

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”

מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP).

ההתכתבות של שרה עם אמריקן איירליינז

ההתכתבות של שרה עם אמריקן איירליינז

שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.

בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.

מטוס אמריקן איירליינז מפציץ. צילומים: Marion Doss (cc-by-sa),  Aero Icarus (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן

צילומים: Marion Doss (cc-by-sa), Aero Icarus (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן

אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.

שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות ( “פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.

מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון מאי 2014 של מוסף פירמה של גלובס

לדף הבא →