חופש העיתונות מתחיל מבפנים

פוסט של נועם שיזף, העין השביעית

באוקטובר 2010 פירסם הארגון עיתונאים-ללא-גבולות את מדד חופש העיתונות: ישראל שבתחומי הקו הירוק רשמה עלייה קלה, מהמקום ה-93 בעולם למקום ה-86, ואילו חופש העיתונות בשטחים עלה מהמקום ה-150 בעולם למקום ה-132. דרום-אפריקה, נמיביה, צפון קפריסין ולבנון עדיין מקדימות את ישראל בדירוג, המבוסס על שאלונים ומשקלל תקריות כמו התקפות על עיתונאים ולחץ ישיר או עקיף הנוגע לעבודתם.

בעיתונות הישראלית אין הגבלה על ביטוי דעות, אולם יש הגבלות שונות המקשות על הסיקור העיתונאי ומצמצמות את הדיון הציבורי. ידה של הצנזורה ניכרת בעיקר בתחום פעולות השירותים החשאיים ובנושא הגרעין. בתחומים אחרים בתי-המשפט מונעים סיקור ידיעות פליליות, בטחוניות ואפילו כלכליות. כך למשל, ב-2010 הוטל צו איסור גורף על נסיבות מעצרה של ענת קם, ומאוחר יותר גם על מעצרם של אמיר מחו’ל וד”ר עומר סעיד. על הפרשה העוסקת ב”אסיר X” לא ניתן לכתוב או לדווח בארץ.

במאי 2010 הגיש ח”כ נחמן שי הצעת חוק העוסקת בהגבלת תוקפם של צווי איסור פרסום. על-פי ההצעה, יתקיים דיון בצווי איסור הפרסום בנוכחות הצדדים ונציג מועצת העיתונות, או גוף דומה שיוגדר על-ידי שר התקשורת. ההצעה עברה בקריאה טרומית, והיא ממתינה לדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט.

כתבים זרים וישראלים סובלים גם מצווי שטח צבאי סגור, מאיסורי כניסה (במיוחד בשטחים), ובמקרים מסוימים גם מפגיעה פיזית, החרמת וחבלה בציוד. כ-60 עיתונאים זרים שהיו על המשט הטורקי לעזה במאי 2010 נלקחו למעצר, ציוד הווידיאו והמחשבים שלהם הוחרמו ובמקרים רבים לא הוחזרו. יתרה מכך, צה”ל עשה שימוש לצרכיו בחומרים המצולמים שהוא החרים מהעיתונאים, ללא אישור או מתן קרדיט (איגוד העיתונאים הזרים בישראל הגיש מחאה על כך). בהשתלטות על הסירה איירין הוחרם הציוד של העיתונאי אלי אושרוב. הפגיעה בעיתונאים והגבלת הסיקור העיתונאי בעת מבצע עופרת-יצוקה אף הביאו להורדת דירוג חופש העיתונות בישראל ל”חופשי במידה חלקית” על-ידי הארגון האמריקאי Freedom House (בשנה שלאחר מכן חזרה ישראל לדירוג של עיתונות חופשית).

במקרים שונים הפעילו רשויות השלטון לחץ ישיר על עיתונאים להימנע מפרסום סיפורים. העיתונאי קלמן ליבסקינד מ”מעריב” שוחרר מיחידת המילואים שלו בפיקוד דרום בעקבות תחקיריו על האלוף יואב גלנט, ומנכ”ל חדשות ערוץ 10, ראודור בנזימן, חשף לאחרונה כי בכיר במשטרה איים להתנכל לערוץ אם זה יפרסם תחקיר לא מחמיא על המשטרה.

בחודשים האחרונים עלו גם כמה יוזמות חקיקתיות שמשמעותן הגבלה של חופש העיתונות: הצעת חוק של עתניאל שנלר (קדימה) נועדה לקבוע עונשים כבדים לעיתונאי שיחזיק מידע סודי ולא ימסור אותו לשלטונות; הצעת חוק של חברי-הכנסת אורי מקלב ומשה גפני קובעת כי אסור יהיה לכלי התקשורת לפרסם את תמונותיהם של נפגעי אסונות ופיגועים ללא אישורם.

העיתונאים הישראלים שעימם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה חשים שבישראל יש חופש גדול יחסית לכתוב ולהתבטא. דווקא מערכת הלחצים המופעלת על העיתונאי בתוך המערכת מזוהה על-ידיהם כמכשול העיקרי בעבודתם. “הבעיות הגדולות הן האינטרסים של הבעלים ותחושה חזקה בנוגע לקו המערכתי, שאינה מופעלת תמיד באופן ישיר”, אומר כתב בעל ותק בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה.

“במקומות שונים שבהם עבדתי ידעתי טוב מאוד מה האינטרס העסקי של הבוס, ולא עבדנו בכיוונים שהזיקו לו. כך גם לגבי הקו הפוליטי: ברור לך מה העורכים רוצים, מה העמדה שלהם על הפרקליטות, וכו’. רק אחר-כך מגיעות ההגבלות המוסדיות – צנזורה, צווי איסור פרסום, חוקים וכו’. בתחום הזה, התחושה היא שצווי איסור הפרסום הולכים ונעשים תכופים יותר. עם הצנזורה אתה עוד יכול לקיים משא-ומתן, אבל אם מוציאים צו בית-משפט, אכלת אותה”.

________________________
הפוסט הוא חלק מהכתבה "אפקט מצנן", הראשונה בסדרת כתבות על המתקפה על חופש הביטוי בישראל, שמתפרסמת באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית"

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

2 תגובות לפוסט “חופש העיתונות מתחיל מבפנים”

  1. גיל on 5 במרץ, 2011 09:27

    אין חופש ביטוי בעיתונות. אבל כמו שהעיתונאים אמרו – מהצד המערכתי. יש אג’נדה פוליטית, כלכלית, ומסחרית – וקשה עד בלתי אפשרי לדווח דברים שלא לפי אותה אג’נדה. התוצרים המערכתיים צריכים לשמור על “קונצנזוס”, לא חס וחלילה ציבורי, אלא מערכתי. כשהקונצנזוס המערכתי הפוליטי נמצא איפה שהוא בין מר”צ לבין שאריות מפלגת בל”ד של בשארה; הכלכלי בין מתלהם לבין צהוב; והמסחרי בין מי שמשלם את עבור הפרסומות היום לבין מי שאמור לפרסם מחר.

  2. היום לא קרה שום דבר | חדר 404 on 12 בפברואר, 2013 13:55

    […] פורסם נמחק ב-ynet בכלי תקשורת ישראלי שנתין זר האסיר X שמישהו כלוא בבידוד נמצא באיזה מין מקום […]

פרסום תגובה