ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010

ג’וליאן אסאנג’ //: האינטרנט בלתי ניתנת להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקאים רצו

“וויקיליקס מפתחת וויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם”, נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות האינטרנטית, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי “דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה”ב, טאיוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה”. “המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון”, הצהירו אנשי האתר החמקמק, “אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם”.

המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שייח סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקאי עבור הכוחות באפגניסטן ובעירק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג’וליאן אסאנג’, שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בניו יורקר ביוני 2010 אמר, “אני כל כך כועס. זו היתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק, מפורטת עד לאחרון הכסאות, וכלום”.

זו אולי אחת הסיבות לכך שאת שלושת גלי ההדלפות העצומים – 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקאיים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעירק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים בנובמבר, נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.

במאי השנה נעצר טר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקאיות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקאי שמעריך את הסכנה שוויקיליקס מהווה, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.

היקף ההדלפות של המסמכים האמריקאיים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעירק “הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה”) וההתנהגות המתריסה של אסאנג’ עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקאי, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקאיים כמזל (של וויקיליקס) או חוסר מזל (של ארה”ב) – מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקאים, ובמקרה גם היתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים בטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.

אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברשיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי “אנונימוס“, שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג’ין סימנס מלהקת “קיס”, שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין שקראה לטפל באסאנג’ כמו בטרוריסטים ואתר התביעה בשבדיה, שהוציאה צו מעצר אירופאי נגד אסאנג’ בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.

האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר בטחונית של ארה”ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה וחצי עשורים אחר כך הוקמה על גביה וויקיליקס, ששורדת ומאפשרת תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג’, מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. וויקיליקס הוא העולם החדש שיצרה האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.

ענת קם //: העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוקה לעיתונות

מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב”הארץ” הוביל לחקירה שהובילה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת “וואלה” ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. בלאו נמלט לחו”ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.

אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הוסר והשאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו. יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז’ה של nrg מעריב, כתב חודש אחר כך במפורש כי “מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה”. מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב”חדשות מחלקה ראשונה” וחנוך מרמרי ב”העין השביעית”. טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור ונהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.

הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ’רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את הצו.

אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף ידיעות אחרונות, שדיווח שיש פרשה שהשב”כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג’ודית’ מילר, עיתונאית הניו יורק טיימס שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית . ידיעות השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב”כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.

כוחה של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד “לפי מקורות זרים”, והאינטרנט משתמשת בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.

רופרט מרדוק //: איום על עידן החינם באינטרנט

רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.

ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים טיימס וסאנדיי טיימס בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, לפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי נסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.

לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור הגרדיאן ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים שגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי הטיימס מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.

הבלוגר קורי דוקטורו פרסם בגרדיאן ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו עשרים מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מחצי מהאחוז הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כשלון אינטרנטי.

האם זה גם כשלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי הטיימס מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.

בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי אייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר לגרדיאן את ההגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: “אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר”.

במקביל הוא עובד על The Daily, עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של הניו יורק טיימס יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת הדיילי 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני הדיילי יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ולדיילי אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא לדיילי “הפרויקט הכי מרגש מס’ 1”.

עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, הדיילי מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.

______________________
הטור מתפרסם במוסף “פירמה” של גלובס, גליון דצמבר 2010

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

3 תגובות לפוסט “ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010”

  1. צפריר כהן on 22 בדצמבר, 2010 17:15

    וויקיליקס כבר מזמן אינו וויקי. איפה הוא שימש “לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון” לאחר 2007[1]?

    האם הוא בכלל משתמש ב”רשיונות Creative Commons ו־Copyleft”? לא מצאתי כלל אזכור לענייני זכויות יוצרים ורשיונות שימוש באתר שלהם. לא נראה לי שבכלל אכפת להם.

    אז למה לא להדליף את מקורות ויקיליקס?

    [1] היה גם את http://mirror.wikileaks.info/wiki/Serious_nuclear_accident_may_lay_behind_Iranian_nuke_chief%27s_mystery_resignation/ . אבל לא חסרים מקומות לפרסם מידע נגד איראן. התפרסם בעולם מידע הרבה יותר מעניין על איראן באותה תקופה גם ללא עזרת ויקיליקס. בהפרט מזמן ההפגנות שם ב־2009 וב־2010.

  2. יובל on 23 בדצמבר, 2010 07:08

    כשמרדוק אומר שהוא רוצה תשלום עבור תכנים זה רק סנונית ראשונה. גוגל כבר הודיע שתצא אם מנוע מיקרופיימנט שיאפשר לאתרים לגבות תשלומים מזעריים על מידע. אחד השווקים הראשונים שתוארו לדבר הזה היה ספקי החדשות מהם גוגל מושכת את המידע כשהיא מציגה אותו ב”ניוז”.
    אני לא יודע מה יקרה אם הם יחליטו להפעיל את זה בסוף. נגיד שנקבל שירותים מסוימים של גוגל בתשלום בלבד. 2 דולר לחודש לג’ימייל, 3 דולר לחודש כמנוי לכל אתרי החדשות…
    חצי סנט לכל דף בויקיפדיה.
    יש לי חשד שאם צריכת התוכן שלנו תסתכם בחשבון חודשי של עד מאתיים שקל, אנחנו נסכים ונשלם.

    קל מאד להפעיל מהלך כזה. יהיו הרבה מאד בעלי אתרים שיצו לשתף פעולה ובצדק. אתה למשל כותב כאן בבלוג חדשות. למה שלא תקבל כמה שקלים על כל ידיעה?
    (-:

  3. צפריר כהן on 23 בדצמבר, 2010 11:50

    יובל, אתה מתעלם מנקודה חשובה שעידו העלה: גן סגור.

    אם אני רוצה להפנות את תשומת ליבך למאמרים שהודלפו ע”י ויקיליקס בשנים 2006-2008, אני יכול לתת לך קישור לסיכום בוויקיפדיה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Information_published_by_WikiLeaks#2006_-_2008
    אני יכול לתת לך גם קישור ישיר לאחת ההדלפות שלהם:
    http://mirror.wikileaks.info/wiki/In_Goa_we_trust__the_murder-coverup_of_British_school_girl_Scarlett_Keeling,_files,_2008/

    גוגל יכולים לא יכולים לדרוש ממש תשלום על הגישה לאתרים (שלא שלהם). הם יכולים לנסות לדרוש ממך תשלום על שרותי החיפוש. אבל צריך לזכור שכבר כיום יש להם רווח צנוע מפרסום בדפי חיפוש. למה להם לדרוש תשלום מהצרכן הרגיל?

    (לא מן הנמנע שיהיו להם איזשהם שרותי חיפוש מובחרים. אבל אני מניח שהם ימנעו מצעדים שיבריחו את המשתמשים הרגילים מהם. גם להם יש מתחרים)

    עוד נקודה לגבי הגן הסגור הוא שאי אפשר להשתמש בתוצרים. קראת משהו מעניין. מה תעשה? תדפיס, תסרוק ותשלח לחברים? תדרוש מהם להיות מנויים לשרות?

    אני אישית מנוי על שרות בשם http://LWN.net . הם באופן כללי עוקבים אחרי ידיעות ומפרסמים קישורים, ומדי שבוע מפרסמים “מעדורה שבועית” עם כתבות מעמיקות יותר. לדוגמה, אחת הכתבות מהמהדורה השבועית:
    http://lwn.net/Articles/420064/ – ‏”Linux capabilities support for user namespaces”. למרבה הפלא יש אנשים בתחום שהתיאור הזה לא סתם מובן להם אלא אפילו מעניין אותם. חלק מאותם אנשים (אני, לדוגמה) מוכנים לשלם כדי לקרוא את התוכן הזה.

    אבל חלק מהאיכות של התוכן עבורי הוא שאחרי שבועיים התוכן הופך להיות זמין לכולם. אני יכול לשלוח קישורים לדיונים שעוסקים בתחום.

    לי אישית יש רתיעה מסגירת תוכן איכותי. אני רוצה לקבל את האפשרות לשלוח קישורים. מהסיבה הזו לא נראה לי שאני אשלם למרדוק על השרות המוצע.

    אם חשוב לך התוכן בוויקיפדיה ואתה רוצה לתמוך בה בכספך, אתה מוזמן לתרום לקרן ויקימדיה העולמית (זו שמממנת את השרתים שעליהם נמצאות כל הויקיפדיות, כולל הישראלית) או לעמותה הישראלית (שיש לה כמה פעילויות ברוכות משל עצמה).

    לגבי תמיכה בבלוג הזה: תזכורת די פסימית לגבי היכולת של זה לממן את הכתיבה:
    http://room404.net/?p=34536
    http://room404.net/?p=34645

פרסום תגובה