מי ישלם על הניו יורק טיימס ברשת?

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

הניו יורק טיימס יעביר בקרוב את האתר שלו למודל של תשלום. גולשים יוכלו לקרוא בחינם עד 20 כתבות בחודש, ועל יותר מכך יצטרכו לשלם באחת מהחבילות המוצעות. הנה שני טקסטים שכתבתי ב-2009 על הרעיון לגבות תשלום על גלישה לניו יורק טיימס.

1.

ספטמבר 2009. אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם לפני כן תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על לאונרדו דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.

מרדוק הודיע באחרונה שבקרוב יחלו אתרי התוכן של האימפריה שלו, ובהם הוול סטריט ג’ורנל, הניו יורק פוסט, הסאן ופוקס ניוז, לגבות תשלום עבור תכניהם. הניו יורק טיימס, הגרדיאן והפייננשל טיימס הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון. מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יובילו לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתבות שלה (!); השני, עליה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת. אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא – הוול סטריט ג’ורנל של מרדוק, הניו יורק טיימס, הגרדיאן, הפייננשל טיימס, עיתונים חשובים ואיכותיים, נמצאים בצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.

ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ של מרדוק היא מפלצת ענקית של תוכן, ומעבר של מפלצת כזאת למודל של תכנים תמורת תשלום עשוי לגרור אחריה את כל התעשיה. מכירים את זה שידיעות אחרונות, שליט שוק הפרינט בישראל, מעלה את מחיר העיתון היומי, וכמה ימים אחר כך מעריב מיישר קו? אז בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון לפייננשל טיימס: “בכוונתנו לגבות תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מתכנים דרך שליחת הודעות ותמונות ועד הורדת רינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.

ואולי גם הקוראים הוותיקים והמבוגרים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי הניו יורק טיימס. קלארק הויט, העורך הציבורי של הטיימס, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור דו-שבועי בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר הטיימס המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם הטיימס רק יבקש. “אני הרבה זמן בעסק הזה, ותמיד מקבלת מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה יסמין נמיני, חברת ההנהלה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים מאנשים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של הטיימס – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר הטיימס, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”

2.

ניו יורק, דצמבר 2009. המרתף של בניין הטיימס-סקוור ברחוב 43 מארח בימים אלה שתי תערוכות: האחת חושפת שרידים מספינת הפאר טיטניק, והשנייה מציגה דגמים של מכונות שנבנו לפי תוכניות, שרשם לאונרדו דה וינצ’י במחברותיו לפני חצי מילניום. ובאנלוגיה למשהו שניתן למצבו בין ספינת פאר ששוקעת לבין גוף שמנסה להטמיע חדשנות כדי להציל את עצמו, ניתן לדבר על ה”ניו יורק טיימס”. מתחילת המאה ה-20 ועד לפני שנתיים, שכנה באותו בניין מערכת העיתון, שמפטרת בימים אלה 100 אנשים נוספים מצוות מערכת החדשות שלה, לפני סוף השנה. זאת, בניסיון להתמודד עם הקשיים הכלכליים שבהם נתון העיתון, שכוללים ירידה בפרסום בעיתון ובתפוצתו ובהתאם הפסדים גדולים. בנתונים שפירסם ה-ABC, גוף עצמאי שמודד תפוצה של עיתונים בארה”ב, בחודשים אפריל-ספטמבר 2009 רשם העיתון ירידה של 7.2% בתפוצה היומית ו-2.6% בתפוצה בסוף השבוע, לעומת התקופה המקבילה ב-2008.

במאמר שפירסם בעיתון, ושציטטנו בטור השרת באוגוסט 2009, סיפר העורך הציבורי של הטיימס, קלארק הויט, שהעיתון מקבל מכתבים מקוראים שמוכנים לספוג את העלאת מחיר העיתון כדי להבטיח את המשך קיומו. איך זה מתיישב עם הירידה בתפוצה? אני פונה לפרשנית שלצדי, דודתי הניו יורקית נ’, תושבת האפר ווסט סייד וקוראת אובססיבית של מגזינים ועיתונים.

הטיימס הכבד היה נוחת מדי בוקר על סף דלתה, ומשהסתיים המינוי היא ביקשה לחדשו, אבל לא יצא לה. לא יצא לה ולא התחשק לה. סיבה אחת היא גודל העיתון. מספר העמודים בעיתון נקבע, בין השאר, לפי מספר המודעות שנמכרו, ומכר שלה בטיימס מספר שהירידה דרמטית ומורגשת. לא צריך לעבוד בטיימס כדי להבין את זה: מספיק להרים את העיתון ולהרגיש כמה הוא קל, לפתוח אותו ולראות את המוספים המכווצים.

הפחתת כמות התוכן, כמו פיטורי העובדים, היא כמו בבדיחה על האיש שרצה להרגיל את הסוס שלו לא לאכול, כדי לחסוך בהוצאות. הוא הפחית את כמות המזון בהדרגה. הסוס היה מתרגל לכך, אלמלא היה נופח את נשמתו.

“הזקנים ימשיכו לקרוא עיתון מנייר, כי קשה להם להסתדר עם האינטרנט”, אומרת נ’, “והצעירים שגדלו בלי העיתון היומי על סף הדלת, כבר לא ירכשו עיתון מנייר, אבל הטיימס צריך להילחם על דור הביניים, הבייבי בומרז, שגדלו על נייר מחד וחשים בנוח באינטרנט מאידך”. הקניבליזציה שמבצעים אתרי חדשות בעיתונים שלהם הם שייכים, היא עובדה מוכרת. כשנ’ פותחת את העיתון בבוקר, היא מגלה שכבר קראה את רוב הידיעות החדשותיות יום לפני כן באתר. אבל הניו יורק טיימס מביא את זה לקיצוניות: הוא מפרסם באתרו טורים קבועים של העיתון, לפני שהם מופיעים בעיתון. כך נוצר מצב אבסורדי בו ביום שני אפשר לקרוא באתר כתבה, שבתחתיתה נכתב כי פורסמה במקור בעיתון ביום שלישי. בשיטוט באתר מצאנו טור קבוע מאחד ממוספי יום חמישי, שעלה לאתר שלושה ימים שלמים לפני שראה אור בעיתון.

את הכסף שלה נ’ תשמור, כנראה, לעיתון אחר.

________________________
הקטעים התפרסמו במקור במסגרת מדור "השרת" במגזין פירמה של גלובס, גליונות ספטמבר ודצמבר 2009

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

2 תגובות לפוסט “מי ישלם על הניו יורק טיימס ברשת?”

  1. נמרוד on 20 במרץ, 2011 22:14

    מה האלטרנטיבה בעצם? שכל גופי התקשורת יחיו על תוכן ממומן ויהיו נאמנים למפרסמים לפני הקוראים? שבמקום שכר הוגן לכותבים מוכשרים יעדיפו כל בלוגר סוג ז כל עוד הוא מוכן לכתוב תמורת חשיפה? שאת הכתב לאזור האסון ביפן ישלחו בחסות ג’פניקה?

    מאוד סביר להניח שאתה צודק בהנחות שלך, ושהמהלכים האלו יכשלו. אבל אם תמשיך ההדרדרות של הסטנדרט העיתונאי בשם חופש האינטרנט, עוד מעט כבר לא ישאר מה לסגור מאחורי חומות.

  2. עיתונאים עצלנים תמיד יהיו עצלנים, עם או בלי אינטרנט : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 30 בנובמבר, 2011 13:17

    […] עוד בנושא: מי ישלם על הניו יורק טיימס ברשת? 30 בNovember, 2011 | בנושאים חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות […]

פרסום תגובה