שייקר החן: דיווחים מבילוי בבר הלוהט של פייסבוק
פוסט של לירן בן חיים
איור מסיבולה: אריאל ויסמן
כניסה ראשונה. חדר צפוף, הומה דמויות קטנות בלבוש סטריאוטיפי אחיד, בחורות בשמלות, גברים במכנסיים, מעליהם מתנוססות תמונותיהם. כמה דקות עוברות ובחור ראשון ניגש אלי. “מטורף הא??” הוא אומר, ואני מבינה שכמוני, גם הוא כאן בפעם הראשונה. בתול. לאחר החלפת רשמים והבעת התלהבות הדדית מהמקום, הוא נעלם. פוף. דמותו מתנדפת. בצג הטלפון הסלולרי שלו (המציג את הפרופיל האישי של כל דמות) כתוב “יוני עזב את הבניין”. התנתק. ייחסתי זאת לעומס הרב שהיה בלילה הראשון של השקת “שייקר” והמשכתי הלאה מבלי לקחת את זה קשה מדי.
לא פעם תהיתי מה יש במקום הזה, פייסבוק, שגורם לנו לשבת מולו שעות, לשתף את המחשבות שלנו, רגשות, המקומות אליהם אנחנו הולכים, תמונות, מה לא? כנראה שככל שאתה יותר רחוק אתה מרגיש צורך יותר גדול לחשוף – כדי למלא את החלל. ובדיוק כשחשבתי שפייסבוק כבר הגיע לשיאו, ומה כבר ניתן לחדש בו מלבד שידרוגים מעצבנים בממשק ההפעלה הנכפים עלינו, הופיעה לה שייקר (Shaker), אפליקציית הבר בפייסבוק.
רבים מחבריי מגנים ומכנים אותה ואת האנשים המשתמשים בה “עליבות” ו”עלובים לשמם”, בהתאמה. למה? כי הם מניחים שזה תחליף בזוי לדבר האמיתי. עוד משהו שיגרום לנו להצטמח מול המסך במקום לקום ולצאת אל העולם האמיתי, עולם שבו פלירטוט מתחיל במבט בעיניים ולא בלחיצת כפתור ודרינק עולה מינימום 30 שקל. האם זה באמת תחליף? אולי לחלקנו. האם זה משקף את המציאות? בדרכים מסויימות. כמכורת פייסבוק, לא יכולתי שלא להיכנס ולנסות בעצמי.
כחובבת משחקי מציאות אהבתי את האופציה להוליך את דמותי בחלל החדר, ושיחקתי עם זה כמה רגעים. אחרי הבחור המתפוגג החלטתי שאני צדה. עוברת פרופיל פרופיל. ממוקדת מטרה. מחפשת מישהו לטעמי, שולחת משקאות לכל עבר ומנסה למצוא בחור מוצלח אחד לרפואה (המציג לא חייב להיות רופא) שיצליח לנהל איתי דו שיח קצת יותר מרגש מ”מאיפה בת כמה במה עובדת”. וכך עברתי לי מסלולרי אחד לשני, מתעלמת בחינניות מכל מיני נערים “חמודים”, שמנצלים את העובדה שחוק איסור מכירת אלכוהול לקטינים לא תקף בפייסבוק, ותרה אחרי האחד שיצחיק אותי ויעביר לי בנעימים את משמרת הלילה.
ועד שכבר מצאתי אחד כזה… אורי. בן 28 מת”א. אנחנו עומדים ומדברים לנו בכיף. שניים-שלושה משפטים, והבחור עומד בציפיות. אני ממהרת לנעול את חלון הצ’ט על מנת למנוע מאחרים להצטרף לשיחתנו ללא אישור. הוא שלי, התנדפו מכאן! פתאום נכנסת בחורה נוספת לחלון הצ’ט שלנו. אני מסתכלת בבלבול. רגע אחד, אם אני לא הכנסתי אותה לכאן, אז.. הבחור שלי כנראה לא מעוניין במופע סולו, ומצרף לשיחה בחורות נוספות. אני עומדת שם ומשליכה את ההזייה הווירטואלית הזאת למציאות. מדמיינת את עצמי עומדת בבר אמיתי, מפלרטטת עם מישהו, ותוך כדי השיחה איתו תופסת בידיים של עוד כמה בחורים שעוברים ליד ומושכת אותם לעמוד איתנו בשיחה. אתם חושבים שהוא היה אוהב את זה, הבחור שלי? אני בספק.
נשים רבות נחטפו לתוך השיחה שלנו, באו, הלכו, הגיעו גם בחורים, הכל התערבב. ומי בכלל זכר את הבחור שהתחיל את כל זה, הוא מזמן כבר התפוגג מהשיחה. אחרי כמה דקות של תעבורה בתוך המעגל שלנו התגבשה קבוצה של חמישה אנשים. וככה, באמצע צ’ט וירטואלי מודל 2011, מצאתי את עצמי מצ’וטטת חמש שעות עם אור בן ה- 24, יונתן בן ה-25, אור בת ה-26 וערן בן ה-28. כל אחד מאיתנו מעיר אחרת, ערן בכלל בחו”ל, והיה כיף! חמש שעות דיברנו ולא יכולנו להפסיק.
ברגע ההוא שמחתי ממש על האפליקציה הזאת, קראו לה עלובה ופאתטית כמה שתרצו, שהכירה לי חמישה אנשים שאולי שונים לגמרי ממני אבל גם מעניינים, רהוטים ומצחיקים, שילוו אותי בעולמי הפייסבוקי, ומי יודע, בהמשך אולי גם במציאות. אחרי הכל, אחת החברות הקרובות ביותר שלי בשנים האחרונות היא בחורה שהכרתי בפייסבוק והעברתי למציאות בזכות החיבור החזק.
לילה למחרת. שוב משמרת לילה בעבודה. נכנסתי לאתר להעביר את השעות המתות.
00:45 גלעד. סטודנט, בן 25. מתחיל איתי את השיחה ואווירת ריאיון העבודה אופפת את חלון הצ’ט. “בת כמה? מאיפה? במה עובדת?” אני מחזירה לו ב”איזה חיה אתה?” והוא מחחח בתגובה. 15 דקות ושלושה דרינקים וירטואליים מאוחר יותר הוא חושף את תכנית הסתרים שלו, סופרמן של הנשים הלא מסופקות בכבודו ובעצמו – “נראה כי לא יזיק לך גבר שיענג אותך”. מסתבר שזה יום המזל שלי: הוא כאן כדי לבצע את המשימה. חבל שגלעד שכח שהדרינקים הם רק וירטואליים, וההצעות המגונות הללו לא עובדות על יבש. צר לי. מודה לו על הרצון הטוב ומתרחקת ממנו לצד השני של הבר.
01:10 חגי. לא יודעת בן כמה, גם לא מאיפה. הוא רק שואל מה אני שותה. אני אומרת לו שלפי כאב הגרון שמתפתח אצלי נראה לי שאשתה תה. חגי, כנראה היפוכונדר רציני, כותב לי “תיזהרי לא להדביק פה את הבליינים”. כשאני עונה לו שבכל מקרה אין לי כוונה להחליף כאן נוזלי גוף עם אף אחד, הוא אומר לי “החלמה מהירה מותק”, סוגר את חלון השיחה ובורח לצד השני של הבר. כנראה שמערכת חיסונית או נימוסים הם לא הצד החזק של הבחור.
01:30 הודעה פרטית מחכה לי בצד המסך. בוריס כותב לי “I like big butts and I can not lie”. שואלת אותו מאיפה הוא יודע שיש לי אחד כזה – בכל זאת,סמכתי ושמחתי על הפיגורה המחוטבת של האוואטרית שלי שתסתיר את האמת המרה. הוא עונה שיש לו אינטואיציה גברית ומזמין אותי לצ’ט קבוצתי עם עוד חמישה. כנראה שצריך יותר מבחור אחד כדי להשתלט על תחת גדול. אני מוותרת.
02:00 החבורה מתכנסת שוב בהרכב כמעט מלא. אנחנו צדים לתוך המעגל שלנו אנשים חדשים ומפעילים עליהם את קסמינו. אנחנו כבר מגובשים, עם בדיחות פרטיות ומשפט מחץ איתו אנחנו פותחים כל שיחה עם מועמד חדש (“אני מבינה שאתה עוסק בדוגמנות”). לפתע אני מבחינה במרחק כמה סנטימטרים מהאווטארית שלי במישהו שממש ממש לא בא לי לראות, בחור מזדמן מלפני כמה חודשים שדאגתי לחסום בפייסבוק – הנה חדשות – באפליקציה אתם תִרְאוּ ותֵרַאוּ גם ע”י החסומים שלכם (שייקר, לתקן ומהר!). אני נחרדת, מבקשת מהחברים במעגל “תסתירו אותי!!!” ודוחפת את האוואטרית שלי ביניהם עד שהתמונה שלי אינה נראית. כולנו מאוד משועשעים.
03:00 כל החברים כבר פרשו לישון, ורק לי יש עד 7 בבוקר לשרוף. ממשיכה לשוטט בחוסר עניין עד שטל פונה אליי. בן 28 מת”א. חמוד! מתחנף יפה, מעיר אותי מהתרדמת שנפלה עליי. אנחנו מתחילים לקשקש. מספרת לו שאני במשמרת. אומר שגם הוא. שיחה קצרה על מקומות העבודה שמעסיקים אותנו בשעה כזאת. אני אומרת איפה אני בלי להסס. אך הבחור, שכנראה לא הכי שלם עם מה שהוא עושה, לא ממש שש לספר לי איפה הוא עובד. אני מודה – אני לוחצת עליו קצת יותר מדי. אני מבינה שהוא עובד ממש קרוב לבית שלי, ואני חוששת לרגע שהוא עובד במקום שאני נמצאת בו כל יום. הבחור לא מקבל את זה יפה וסוגר לי את חלון השיחה בפנים. מקסים, נכון? אבל טל לא מסתפק בזה: אחרי שאני שולחת לו הודעה לאינבוקס ושואלת מה עשיתי לא בסדר, הוא כותב לי שנראה לו שאני סטוקרית ושאני מהשב”כ, וחוסם אותי בפייסבוק!
לילה למחרת אני רואה את טל רוקד על הבר. כבר ציינתי שבאפליקציה אתם לא מנועים מלדבר עם חסומים שלכם? וגם ציינתי שבעוונותיי אני חובבת משחקי מציאות? אז החלטתי לשחק. טל חושב שאני סטוקרית פסיכית? טל יקבל סטוקרית פסיכית. אני לוקחת את האווטארית שלי ומעמידה אותה לידו. טל מבחין בה והולך לכיוון הספות. אני דולקת אחריו. וכך, במשך 20 דקות תמימות, אני הסטוקרית הווירטואלית של טל, הולכת אחריו לכל מקום שהוא זז בבר. לא פונה אליו בצ’ט. לא שולחת הודעות. רק נעמדת מאחוריו או מתיישבת לידו, ונקרעת מצחוק מול המחשב. הבחור מתעצבן ושולח הודעות נאצה, אבל אני לא מגיבה וממשיכה בשלי עד שהוא נשבר והולך. רק תעז לקרוא לי סטוקרית שוב!
האחרון שלוכד את עיניי בלילה הזה נראה בתמונותיו כמו חתיך תל אביבי מצוי. במציאות לא הייתי מעזה, אבל אני בבר וירטואלי ואני מרשה לעצמי לנסות את מזלי. אני מתיישבת לידו על הספה ושולחת לו דרינק. הוא קם, פונה ממני והולך לדבר עם האוואטרית שמעל ראשה מתנוססת תמונת פרופיל של בלונדינית בביקיני.
ואז אני מבינה: זה לא משנה אם אני בתוך המחשב או מחוצה לו. יש דברים שלא משתנים, ומנצחים תמיד, בכל מימד ובכל אינטראקציה חברתית ראשונית. שייקר החן, הבל היופי.
________________________
לירן בן חיים, בת 26 מרמת גן, עובדת חדר שידור של ערוץ מסחרי גדול בהווה, סטודנטית לקולנוע בעתיד הלא רחוק
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
עכשיו תוסיף עוד 50,000$ פרס, זכיה בכנס טק-קראנץ’ וגיוס ראשוני של 3 מליון דולר ותשאל את עצמך מה זה אומר על התרבות שלנו.
[…] יותר בודד מלבלות בשייקר? להגיע לשייקר ולגלות שאתה לבד שם. ליזה כץ מצאה את עצמה […]