מעצבנת
פוסט של אָמִיר אֱלִישָע אַהֲרוֹנִי
"חיפושים כמשל"ברשומה הזאת הייתה אמורה להיות פרסומת חינם למשהו שאהבתי. במקום זאת הרשומה הזאת תהיה קיטוּר על משהו שלא אהבתי.
אני אוסף תמונות של סמלים ושלטים שיש בהם שילוב של אותיות לועזיות עם ניקוד עברי. כל בתי העסק שמופיעים שם מקבלים פרסומת חינם ואיש לא מתלונן – לא הקוראים ולא בתי העסק. אדרבא, קיבלתי פניות אחדות מבתי עסק שביקשו להוסיף עוד פרטים. פעם אחת אפילו הוספתי קצת, כשהייתה לזה הצדקה.
אמש צילמתי עוד שלט כזה, שעמד מחוץ לחנות:
כאן הייתה יכולה להיות פרסומת שלך, מעצבת מעצבנת. הצגת את התמונה הזאת ברשות הרבים ולא החתמת אותי על חוזה שמחייב אותי לתת לך קרדיט
כפי שאתם מנחשים, התמונה הזאת ערוכה. היא ערוכה כי בעלת הבית רצה אליי ושאלה אותי:
– „מה אתה עושה?”
– „אני מצלם את השלט היפה שלך.”
– „מישהו נתן לך רשות?”
– „אני מקווה שאת צוחקת.”
– „צריך לקבל אישור בשביל לצלם דברים כאלה.”
– „אני עדיין מקווה שאת צוחקת.”
– „לא. אתה יודע, התכשיט הזה,” היא הצביעה על התכשיט עם העיגולים הגדולים באמצע, „מישהי צילמה אותו כמוך ועכשיו היא מוכרת אותו פה מעבר לפינה. שבועיים לקח לי רק לעצב אותו…”
– „אסור לצלם? את קולטת מה את עושה? את אומרת לי שאסור לי להוציא את הטלפון שלי וללחוץ על כפתור ברשות הרבים. את מציגה את הפרסומת שלך ברשות הרבים. בשביל מה את מציגה אותה אם את לא רוצה שאנשים יראו?”
– „אתה אמור לשאול. אתה יודע, אני קולטת אנשים ברגע, הייתי מרשה לך…”
– „לא את לא. אם את קולטת אנשים ברגע, את היית אמורה להבין בלי שאשאל שאין לי שום כוונה להזיק לך. ואם, נגיד, מישהי קונה את זה, הולכת עם זה לארוחת ערב ומישהו מצלם אותה, גם זה אסור?”
– „אין לי שליטה על זה.”
– ״נכון, אז מה אכפת שמישהו יצלם פה? זה אותו דבר.”
– „כי אתה אמור לפחות לשאול. אחרת זה כמו גנבת דעת.”
גנבת דעת. לקח לה שבועיים לעצב שבעה עיגולים, יומיים לכל עיגול. ולקח לה רק שניותיים לעצבן אותי. בשלב הזה החלטתי שאפרסם את התמונה הזאת על אפה ועל חמתה, אבל בלי שמה, כי היא הרסה לי את הערב, אז לא מגיעה לה פרסומת. קצת חבל, כי נעשה שם שימוש חמוד בניקוד. רציתי לשאול אותה של מי היה הרעיון לנקד ככה, כי לא תמיד יש לי הזדמנות לזה, אבל אחרי שהיא עצבנה אותי זה כבר לא היה אפשרי.
היום גם חיפשתי את שמה באינטרנט ומצאתי שיש לה אתר. לא אקשר אליו, כמובן, אבל אספר לכם שיש בו תמונות רבות, איכותיות ומפורטות הרבה יותר של העיצובים שלה. אבל מה, לי אסור לצלם אצלה בחנות.
לא זכור לי שקרה לי דבר כזה בארץ. זה כן קורה הרבה ברוסיה. ההורים שלי נוסעים לשם כמעט כל שנה ואוהבים להסתובב בחנויות יוקרה, מסעדות וכניסות של בתי מלון ומספרים שכמעט בכל מקום אוסרים עליהם לצלם. המעצב (!) הרוסי ארטמי לבדב, המוזכר בבלוג הזה מדי פעם, יצא למלחמה נגד התופעה הטיפשית הזאת ויצר שלט „מותר לצלם” (הדף באנגלית). כרגיל אצלו, הוא גם מסביר את תהליך יצירת השלט וגם נותן תמונות וקטוריות איכותיות להורדה שאתם יכולים לשים בבית העסק שלכם ולומר לאנשים: „אנא מכם: תעשו חיים וצלמו להנאתכם (ופרסמו בחינם את בית העסק שלי ולא את בתי העסק של אנשים טיפשים שאוסרים לצלם)”.
מותר לצלם
ובחייאת רבאכ, אל תספרו לי שטויות כמו „באמת יש בעיה של גנבת עיצובים”. ככה האמנות התנהלה מאז ומעולם. יש מי שטוב ברעיונות ויש מי שטוב רק בביצוע. יש מי שטוב בשניהם ויש מי שגרוע בשניהם. לנסות למנוע העתקה, ועוד באמצעים כה מרגיזים, זה דבר טיפשי להחריד.
ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים (פטנטים וחוקי זכויות יוצרים) וטכנולוגיים („ניהול זכויות קניין”, Digital Restrictions Management) היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה.
• עוד בנושא: פלאש מוב מגדל האופרה
___________________
אמיר אלישע אהרוני הוא ירושלמי שאוהב מוזיקה ולשון, וכותב הבלוג "חיפושים כמשל", שם התפרסם הפוסט במקור ב-26.8.2011
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
אתה דווקא נשמע מעצבן באותה מידה, אם לא יותר.
מעשה הנקם שלך הוא ילדותי ולא נחמד.
אני עם אמיר.
גם אם יש מישהו שאכן גנב לה רעיון, העבירה היא שכפול הרעיון שלה ולא צילום חלון הראווה.
ולעניין אחד, האם אומרים “דקותיים”? חשבתי “דקתיים”.
הלא כן?
אני מציע לשנות שאת שמו של בעל הבלוג לעידו (זכויות) קניין.
כמה פרטים, למי שלא שם לב (או קרא את כל התגובות למאמר המקורי)
א. (אלע”ד) צילום תוכן חלון הראווה, כמו מקום ציבורי באופן כללי, הוא מעשה מותר לפי חוקי זכויות היוצרים.
ב. בעליה של החנות הגדילה לעשות ומפרסמת באתרה צילומים מוצלחים הרבה יותר, חופשיים לכל “מעתיק”.
ג. שמוליק: אני ממליץ לך לא להסתכל על חלון הראווה שלה, פן תימצא חו”ח מעתיק את רעיונה, רחמנא לצלן.
מעניין הארטמי לבדב הזה. הוא יצר שתי גרסאות של השלט שלו – במשלבי שפה שונים.
חביב בעיני.
ציטוט:
“ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים… …היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה.”
נתת לי רעיון מצוין:
העתקתי את הפוסט שלך ומכרתי אותו כפי שהוא לאחד הלקוחות שרוכש ממני מעת לעת תכנים שונים לאתר שלו.
תודה!
שמוליק: השאלה היא איך אתה מגדיר “אומרים”. האקדמיה פסקה “דקתיים”. אבל אקדמיה לחוד ומציאות לחוד: רוב האנשים אומרים “קומותיים” ו”נקודותיים”. למיטב זיכרוני, ערן צור שר “דקותיים” בגרסתו ל”נשל הנחש” (הדיסק קבור אצלי בארגזים אחרי מעבר דירה ואין לי כוח לחפש באינטרנט. כן, אני מיושן מאוד.)
sus – יפה ששמת לב. ארטמי לבדב הוא כנראה הבלוגר הכי מפורסם ברוסיה וגם המעצב הכי מפורסם. מעצב אתרי אינטרנט, תחנות אוטובוס, טוסטר משולשים, כבל מאריך, כבל מקצר. אתם חושבים שזאת בדיחה, אבל הוא חשב על זה הרבה לפני טייכר וזרחוביץ’ ואפילו עשה את זה:
http://www.artlebedev.com/everything/vilcus/
מעצבני העולם התאחדו.
(באמת קשה להחליט מי יותר)